בטיסה חזרה מברלין פנתה אליי אישה שני מושבים ממני ואמרה לי "אפשר לשאול מה את קוראת?" נתתי לה מבט לא מבין והיא המשיכה "פשוט אני מסתכלת עליך כבר די הרבה זמן ואת כל כך נהנת מהספר. זה חייב להיות ספר מעולה".

וזה אכן ספר מעולה.
כבר הרבה זמן שלא קראתי ספר מצחיק כל כך. יש בו בעצם הכל - צחוק, כאב, בכי, התרוממות נפש ואופטימיות רבה.
על הכל מנצחת ביד רמה ג'וג'ו מויס שזה ספרה השלישי שאני קוראת והוא מעולה כקודמיו ("ללכת בדרכך", "הנערה שהשארת מאחור") אם לא יותר.

ג'ס היא גרושה פלוס שתיים , שנאבקת להרים את הראש מעל המים, היא מגדלת לבדה ילדה מחוננת ובן חורג שסובל התעללות בבית ספר ובשכונה, כבר שנים שהיא לא מקבלת שום עזרה מאב הילדים מכיוון שהוא שרוי בדיכאון, היא עובדת בבקרים בניקוי בתים ובערב בפאב. שלוש שנים שלא עשתה סקס. דמותה כל כך שובה את הלב , היא כל כך נאבקת שלא לבקש עזרה מאף אחד וסופגת את כל החרא לבד שזה פלא שהיא עומדת על הרגליים.
אד הוא גבר צנום ומשקפופר בעל חברת סטארט אפ , את חייו הוא לרוב מבלה מול המחשב במשרד, הבית שלו סטרילי כמו חייו.
כאשר הוא נאלץ לקחת חופש כפוי מהעבודה הוא בעצם מבין שלא נשאר לו כלום.

השניים האלו עוד יספיקו לריב, להתאהב, לנסוע כמעט שבוע באוטו אחד עם שני ילדים וכלב בגודל של פרה.

הספר הזה הוא כמו ממתק , מתענגים עליו כל עוד הוא נמשך וכשהוא נגמר מתגעגעים לטעם.

לא רוצה לכתוב על ספר שהוא "ריגש אותי, בידר אותי, הצחיק אותי, נגע בי, הדהים אותי". לא רוצה לכתוב עם לב: נגע ללבי, שבר את לבי, דיבר אל לבי (באמת? ומה הלב ענה?) אלה יהיו שבחים עקרים, ריקים מתוכן, הסברים שלא מסבירים כלום. חשבתי על גישה אחרת: הייתי רוצה לקרוא כל דבר שג'וג'ו מויס כתבה. את היומן שלה מגיל שתים עשרה, את הפתקים שהעבירה לחברות בשיעור, את המבחנים שכתבה בתיכון, את המכתבים שלה לקרובי משפחתה ולחבריה, את רשימות המכולת שלה, הכל. מספיק ברור?

ציפיתי ליותר רומנטיקה ופחות טלנובלה משפחתית... קצת התאכזבתי.

האמת? אני מפחדת לכתוב סקירה על הספר הזה. אני מפחדת ששום דבר שאגיד לא יצליח לתאר בצורה טובה מספיק את הספר המדהים הזה.
הגעתי אליו בלי ציפיות בכלל, ואין לי מילים לתאר כמה שהוא פשוט היה טוב, אבל אני אנסה.
מכירים את זה, שאתם מפסיקים לקרוא את הספר כדי לחבק אותו?
מכירים את זה, שרק מלהסתכל על הכריכה שלו אתם מחייכים, כי היא שואבת אותכם לתוכו?
מכירים את זה, שאתם כל היום פשוט חושבים על הספר, וחופרים לכל הסובבים אותך על הרפרנסים ממנו?
אז זה, חלק קטן ממה שחוויתי ממנו.
דמיינו לעצמכם, רכב, שתי ילדים מוזרים, האחד ניקי, בנה החורג של ג'ס מהגרוש שלה והאקסית שלו שעזב אותו ואת שאר המשפחה. ילד פריק ו"גותי" ששם איליינר וחוטף מכות בשכונה בעקבות כך, מתקשה להביע רגשות ומכונס בעצמו והשנייה טנזי, ילדה שחיה ונושמת מתמטיקה, נורמן כלב ענקי, שמן ומרייר, ג'ס, אישה ששורדת ואד, גבר שהסתבך עד מעל הראש.
"זהו סיפורה של משפחה שלא התאימה. ילדה קטנה וקצת חנונית שאהבה מתמטיקה יותר מאיפור. וילד שאהב איפור ולא התאים לשום שבט."
ברכב הזה הם יוצאים למסע פיזי על מנת להביא את טנזי לתחרות מתמטיקה אשר מבטיחה לה הזדמנות של פעם בחיים, אד מתנדב להסיע את המשפחה הכאוטית הזו לתחרות. בנוסף למסע הפיזי כל אחד מהם עובר מסע נפשי. כל דמות מתפתחת ועוברת שינויים, כל אחד שם מגלה את עצמו כבן אדם נפרד, וכחלק מהמשפחה הזו.
הספר כתוב בגוף שלישי, אבל כל פרק מתמקד בדמות אחרת, וכל דמות הרגישה כל כך אמיתית. הספר נכתב ביד אומן. ג'וג'ו שהצליחה לכתוב כל דמות כל כך מדויק. ילדה, נער, גבר ואישה, וכל אחד מהם הרגיש לי כל כך מציאותי ואנושי.
אין דמות שלא אהבתי ואין שורה שבה השתעממתי, ובכללי אין מילה אחת מיותרת בו לטעמי.
והדבר שהכי פחות אהבתי בספר? זה שהוא נגמר. אני רק רוצה עוד ועוד.
כאשר אני מגיעה לעמודים האחרונים של הספר ואני בכוונה קוראת לאט כדי שלא ייגמר, אני מבינה כמה שאהבתי אותו, והוא נכנס ישר לטופ 5 שלי.
אהבה שנרקמה כל כך יפה, ובצורה כל כך אמיתית. הכל שם הרגיש כל כך אמיתי, כל כך החיים עצמם.
דברים טובים קורים לאנשים טובים, והם לעולם לא ישכחו את טוב ליבם של זרים.
זהו ספרה הראשון של ג'וג'ו שאני קוראת ובהחלט לא האחרון. הספר היה מאוד מצחיק, מרגש, עצוב, ויפייפה.
זה אומנם נשמע מהתקציר סיפור סינדרלה קלאסי, אבל זה בהחלט לא. הבחורה לא סינדרלה קלאסית, והבחור בהחלט לא אביר קלאסי. הוא עומד להשאר בלי כלום אחריי שהיה לו כביכול הכל.
כמו שנכתב בגב הכריכה "אתם תצחקו, אתם תבכו, וכשתגיעו לעמוד האחרון-תרצו להתחיל מחדש" והאמת? זה היה מדוייק, ואני ללא ספק רוצה להתחיל מחדש.
ספרים בודדים אני חושבת שכל אחד צריך לקרוא, והוא אחד מהם. יש בו איזה מין קסם שמלווה את הספר שקשה להסביר. נשאבתי לספר מהמילה הראשונה, ועד המילה האחרונה ואני חושבת שאצטרך כמה ימים להתאושש ממנו.
וואו.

איזה ספר מקסים!
סיפור עצוב ועם זאת משעשע ואופטימי,
דמויות שקל להתחבר אליהן,
עלילה מצוינת..
לא אשמור את הספר בספרייה הביתית שלי,
אבל לגמרי ממליצה!

ספר עוצמתי,משעשע,מרגש
נהדר כמו שאר ספריה של מויס
הסגנון של מויס הוא די אינטליגנטי,ומתוחכם בעיקר בגלל יכולתה לשמור על חוש הומור אצל הדמויות השונות בכל עת.
התחברתי מאוד לדמותה של ג'ס בגלל התושייה שלה,ויכולתה לשמור על אופטימיות שהפליאה את האנשים שהתידדה איתם, ובמיוחד את אד שנרתם לעזרתה, זאת ועוד היא שמרה על קור רוח בצרות ובמשברים שנקלעה אליהן ביחד עם הבנים שלה.
קסמן של הדמויות טמון ביכולתן להתמיד, ולהתחשל יותר אחרי כל משבר, ולהמשיך הלאה.
ספר זה דומה לאכילת עוגה שטעמה ערב לחך,הוא נקרא בנשימה אחת מהדף הראשון עד האחרון.
פשוט לא ניתן להניחו מהיד מרוב יופיו.
היה סוף טוב לספר,ונפתר חלק גדול מבעיותיהם של הדמויות.

ספר מקסים ושובה לב, שלוחץ על איזו נקודה כואבת כשאנחנו נחשפים לחייה של ג'ס, אם יחידנית שאין לה גרוש על הישבן (ניסיתי להיות מעודנת), שמגדלת את בנה החורג, שסובל מהתעללות חוזרת ונשנית מהבריונים של השכונה, ואת בתה הצעירה, בעלת כישרון מתמטי יוצא דופן שלג'ס אין די משאבים כדי לטפח. בעלה עזב את הבית לאחר שהשאיר אותה בחובות ומתרץ שאין לו מאין לשלם מזונות, והיא נאלצת להתרוצץ מעבודה לעבודה - מניקוי בתים ועד עבודה בדוכן מזון - כדי לשלם שכר דירה ולדאוג שיהיה אוכל על השולחן, במובן הכי מילולי שיש.
התיאור של מה שמתחולל בראשה של אם יחידנית הנאבקת כדי לשרוד, של שגרת היומיום הקשה מנשוא של אנשים עניים וחסרי פרוטה, היא צורבת ומרתיחה את העצבים - כי היא לא מבוססת על איזו אגדה אורבנית, אלא מנת חלקם של אנשים רבים.
הורים שרוצים לתת לילדיהם את הטוב ביותר - אך פשוט אינם יכולים.
למזלנו, לג'ס שלנו יש תושייה, והתמדה, ואופטימיות אין קץ - ובעיקר, אהבה גדולה לילדיה, שגורמת לה לרצות להתעלות מעל הנסיבות העגומות של חייה. לכן, כשמציעים לבתה מלגה בסבסוד כמעט מלא באחד מבתי הספר הנחשבים באנגליה, היא מחליטה לעשות הכול על מנת להרוויח את שארית הסכום - ולאפשר לבתה חיים טובים יותר.
מכאן מתחיל מסע יוצא דופן, משעשע, רצוף רגעים "פוטוגניים" יותר ופחות, שנראה תחילה חסר סיכוי, על מנת לזכות בחיים טובים יותר - האם הוא יצלח? תקראו ותגלו.

הספר הזה יותר מדי הזכיר לי את "ללכת בדרכך". אפילו הפרקים נושאים את שמות הגיבורים כמו בספר ההוא, ונראה לי שמה שהסופרת עשתה כאן זה פשוט לממש את סיפור האהבה המפוספס מהספר הקודם. גם כאן יש לנו שני אנשים שונים בתכלית עם פוטנציאל להתאהבות. כמו בספר ההוא, הוא ממעמד סוציו-אקונומי גבוה והיא ממעמד נמוך, תחומי העניין שלהם שונים לגמרי, בשני הספרים היא עובדת אצלו - שם בעבודת טיפול וכאן בעבודת ניקיון, בשני הספרים יש זיק של אהבה, שם הוא נכבה וכאן הוא מתלקח...
אז אחרי מסע (תרתי משמע) פיזי ונפשי והמון מכשולים, האביר על הסוס הלבן, ובמקרה הזה מיליונר הייטק חנון ומיזנטרופ (כביכול) מממש את האהבה שלו לג'ס, האישה הפשוטה אך טובת הלב, והכל בא על מקומו בשלום.
זה צפוי וזה קיטשי וזה ממש לא ספרות במיטבה. אבל, וכאן האבל הגדול, זה גם קריא מאוד, קולח ומתאים (לפחות בשבילי) לימי אוגוסט החמים והלחים.
כן, "מחשבות", זה באמת זיבלון (בלי ציניות), אבל אחד כזה שכיף לקרוא.

זה היה יכול להיות ספר מעולה.
אילו הוא לא היה קיטשי, ואילו הוא לא היה הוליוודי, ואילו הוא לא היה צפוי, ואילו הוא לא היה סכריני, ואילו הוא לא היה כל כך אמריקאי באופיו (למרות שהוא בכלל בריטי), ואילו הוא לא היה פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר - ומכאן הפופולריות העצומה שלו.
הוא היה יכול להיות ספר מעולה.
אבל הוא לא.