יש ספרים שתופסים אותי חזק בבטן. מן צביטה כזאת שהולכת איתי לכמה ימים/שבועות/חודשים תלוי עד כמה הספר הצליח להוציא אותי משלוותי.
"בלב היער" הוא אחד הספרים המטלטלים שקראתי.
גם מישום שהוא מספר על רצח והיעלמות של ילדים, שני נושאים שאין יותר מפחיד מהם להורה,
וגם מישום שזו טאנה פרנץ'. סופרת אירית שעושה קסמים. חקירת הרצח היא דבר שולי, מה שעיקר בכל ספריה הוא ההיבט הפסיכולגי של הדמויות, הילדות שלהן, מה הוביל אותם לחשוב, להתנהג ולפעול כפי שהם ואת הכל היא עושה בצורה משכנעת ביותר , מצאתי את עצמי לא פעם קוראת פסקה מתמוגגת וקוראת שוב כי זה כל כך יפה וחכם.
מומלץ בחום, בליווי ויסקי חם :-)

אליס לודון, גיבורת הספר, היא אישה חזקה. אפשר היה לחשוב שאישה שזונחת חיים עם בן זוג אוהב, חברים טובים וקריירה עבור גבר זר והכל בשביל סקס טוב היא אישה חלשה, אבל ניקי פרנץ' (ניקי ג'רארד ושון פרנץ') מפליאים לנתח את דמותה בצורה כל כך אמינה , דמותה כל כך עגולה , שכשסיימתי את הספר אמרתי לעצמי "וואו". היא חזקה כי גם כשהיא עושה טעויות בכל רגע נתון היא עושה אותם מתוך בחירה , היא חזקה כי גם כשהרצפה נשמטת מתחת לרגליה היא מצליחה לא להתפרק לחתיכות. התאהבתי בדמות של אליס בעיקר כי היא היתה מודעת ,גם אם בדיעבד, לחולשות שלה וקיבלה אותן כמו שהן והתמודדה עם התוצאות שלהן באומץ.
לפני כמה חודשים קראתי את הספר "יום שלישי נגמר" גם הוא של ניקי פרנץ', מוזר מאוד שספר כל כך יבש ,עצור וחסר כל חיות נכתב ע"י אותם סופרים, "הרוג אותי ברכות" הוא ספר שכל כולו מקדש את החיים, ויש בו רגשות עזים כמעט בכל רגע,
הוא אמנם מתואר כ"מותחן ארוטי" אבל בעיניי מדובר בספר מתח פסיכולוגי משובח. תיאורי הסקס בו אגב אינם דומים בכלל לז'אנר הרומנטי (50 גוונים ושות', בלי להעליב את הז'אנר כמובן...), המתח בו נבנה לאט לאט ולמרות שמאמצע הספר לערך כבר מבינים את העיניין, הוא מרתק. בסופו אין מנוס מלשאול את עצמנו - האם אלו החיים שאנחנו רוצים ? עבודה , חיי זוגיות נוחים, חיים רגילים שהכל הכל בהם צפוי מראש. אם תיהיה לכם את האפשרות לצאת מהבועה שלכם לטובת רכבת הרים מסחררת מה הייתם עושים? האם הייתם מעיזים לעלות עליה ?

יש אימהות שחוזרות לג'ינס הישן תוך שעה אחרי הלידה, מניקות, הולכות לבייבי יוגה 3 פעמים בשבוע, פילאטיס פעמיים בשבוע ומבשלות תבשילי בשר מסובכים ומעלות לפסייבוק וכותבות "משהו קטן שהכנתי לבעלי".
לי לוקח בערך שנתיים לחזור לעצמי. רוב הזמן אחרי הלידה אני נמצאת עם פיג'מה. הפוכה. מלאה בפליטות. ריח של משחת בייבי-פסטה עד היום גורם לי לבחילה. יש לי שתי ילדות נהדרות שחיי הם לא חיים בלעדיהן אבל בשבילי זה בכלל לא קל.
השנה 1926. איזבל וטום הם זוג חשוך ילדים שחי בבדידות על אי קטן בין האוקיינוס ההודי לאוקיינוס הדרומי. הם מוצאים סירה עם גבר ותינוקת . הגבר כבר אינו בין החיים אך התינוקת, באורך פלא, בריאה לחלוטין. איזבל משכנעת את טום להשאיר את התינוקת וקוראת לה לוסי (אור). ההחלטה הזו להשאיר את התינוקת גורמת לקרע באהבתם ולשרשרת אירועים שמשפיעה על חייהם של רבים אחרים.
בספר הזה יש כל כך הרבה עדינות , עצב, ורצון בלתי נשלט שלעולם לא יכול להתפוגג - להיות הורים (ובייחוד התשוקה להיות אמא).
לאור העצב הכל כך גדול שאיזבל חווה לאורך הספר הרגשתי ככפויית טובה על הקושי שלי. על הקושי לזגזג בין קריירה , פיזור הילדים בבוקר, חוגים, שעורי בית ועוד ועוד וגם האפשרות לנשום קצת בין לבין.
ליבי נשבר כל כך הרבה פעמים תוך כדי קריאת הספר, הוא כתוב בצורה נפלאה, מעניינת ואמינה. מומלץ ביותר.

שעת צהריים, גשם זלעפות בחוץ ואני עומדת בתור בבית קפה קרוב לעבודה , מזמינה טוסט. בדמיוני ראיתי אותו, את הטוסט שלי, בבייגל פריך עם הגבינה נשפכת ממנו, חמים ומנחם , משכיח את הקור וגורם לעונג ,גם אם רק רגעי. במציאות קיבלתי טוסט יבשושי , מבחוץ שרוף ומפנים ממש לא מוכן. בלתי אכיל בעליל. האופציה היחידה לעשות איתו היא רק לזרוק אותו על הראש של מי שהכין אותו. אחרי שנרגעתי מעצביי הרופפים גם ככה, חשבתי לעצמי שצריך להיות ממש כישרון נדיר כדי להרוס טוסט.
"יום שלישי נגמר" הוא בדיוק כמו הטוסט שעליו חלמתי , ציפיתי לספר מתח משובח, כזה שתופס אותך בבטן ולא משחרר, הביקורות באתר שיבחו ואני כבר ראיתי איך אני מתאהבת בד"ר פרידה קליין .
כמה מאכזב היה לגלות שפרידה היא אחת הדמויות הכי יבשות שקראתי בספרי מתח בשנה האחרונה, דמות שאם היתה מציאותית הייתי מאתרת אותה מטלטלת אותה חזק וצועקת לה באוזן "תתעוררי כבר!!!".
כמו טוסט יבש. כך דמותה של פרידה קליין וכך גם הספר הזה.
הייתי קצת נדיבה עם הכוכבים רק בזכותו של קצין החקירות קרלסון. אור חלוש בקצה המנהרה המעייפת הזאת.

את הפרקים האחרונים בספר קראתי ביום שבת בבוקר, הבנות ישנו בפעם הראשונה אצל סבא וסבתא, ואני זכיתי לבוקר של שקט . בעלי שיחיה נכנס לסלון הלום שינה ומצא אותי ממררת בבכי . "תשחררי קצת" אמר לי , "לא יקרה כלום אם נזכה לקצת שקט מידי פעם", ומכיוון שהוא לא איש של ספר לא עלה בדעתו שמיררתי על הסיום החמוץ מתוק של הספר וממש לא על השקט הנפלא (ותסלחנה לי בנותיי האהובות...).
הספר הזה הוא פנינה אמיתית. לעיתים מינימליסטי מאוד, כמו איש שפותח באיטיות חלון לנוף עוצר נשימה. לכאורה סיפור נדוש, אבל ג'וג'ו מויס מפליאה לעשות ממנו סיפור אהבה מיוחד במינו עם עומק נפלא לכל דמות. בחלק מהפרקים היא נותנת לנו להציץ על המתרחש מנקודת מבטם של דמויות המשנה (רק חבל שלא מנקודת מבטו של ויל...) והדקויות של כל דמות ודמות פשוט הדהימה אותי.
ספר מעולה ומומלץ. לא לשכוח טישו ליד.

תסלח לי מלכי , הקוראת האהובה עליי באתר, ותסלח לי כל מי שהתלהבה מהספר הזה, אבל כל כך התאכזבתי (ועוד לחשוב שהזמנתי אותו ישירות מהסופרת ...) . כתיבה רם אורנית חסרת מעוף, אווה, הדמות הנשית הראשית מעצבנת, תלותית ובלתי נסבלת, אית'ן , הגבר גבר שאמור להיות זה שכולנו ניפול לרגליו, לא משכנע בכלל . דמות משנה אנטולי, בתפקיד "הדוד" הסוטה, עשה לי סיוטים בלילות, ושאר דמויות משנה לא מעניינות.
מה בסך הכל ביקשתי ?? קצת אסקפיזם לקראת החגים ?
מאכזב מאכזב מאכזב.

כמה נורא זה לחיות עם גבר שאהבתו מוטלת בספק. גבר שלא בטוח שהוא ישאר בסביבה לעוד רגע אחד.
גברת ורבורג חייה במשך יותר משני עשורים עם גבר כזה.
במהלך הספר אנו נחשפים לאט לאט לכל השתלשלות חייה.
גילוי נאות, התחלתי את הספר בהתרגשות רבה, בכל זאת לא בכל יום אני מקבלת לידיים ספר חדש של עירית לינור. האישה היא סוג של אלילה בשבילי.
אבל ככל שהתקדמתי בעלילה הרגשתי טעם חמוץ מאוד של החמצה. הבחירות של הגיבורה הראשית עיצבנו אותי, הנטייה שלה לתת לכל הסובבים אותה להחליט בשבילה לאורך כל חייה גרמו לי לרצות לצרוח.
אבל עירית כמו עירית מצליחה בכל זאת לעשות את זה שוב, כאשר כל הנקודות והקצוות מתחברים הבנתי שאני אוהבת את גברת ורבורג המתוסבכת, המעורערת, זו שאוהבת גבר בכל נשימה שהיא נושמת.
הכתיבה כמו תמיד מופלאה בעיניי, מצחיקה, קולחת, כמו סוכריה שמתגלגלת בפה.
ספר טוב, במיוחד לאלו שאוהבות בכל נשימה.

גברת פרנץ' היקרה אני מקנאה בך. ביכולת שלך לקחת סיפור פשוט ולפרוט אותו ליחידות קטנטנות. להיכנס עמוק לנבכי הנפש של הדמויות שיצרת ולתאר כל קו מחשבה , רגש ופעולה בצורה פיוטית . עשרות פעמים מצאתי את עצמי קוראת את אותה פסקה רק כדי להתענג עליה עוד ועוד. עשרות פעמים מצאתי את עצמי מזדהה לרגש הקטן (ולעיתים הפאטתי) שלנו כבני אדם.
יש משהו כנראה בספרי מתח פסיכולוגיים שעושים לי את זה.
זהו הספר השלישי של טאנה פרנץ' שעבר בין ידי . באופן מוזר קראתי את הספרים בסדר הפוך. הספר הזה מצויין כקודמיו (חוף רפאים, ובית מספר 16. היה משעשע לפגוש בפרנק מאקי מ"בית מספר 16" הפעם לא כדמות ראשית אלא מנקודת מבט אחרת).
הבלשית קאסי מדוקס נכנסת כשוטרת סמויה לחייהם של ארבעה חברים אשר חברתם נרצחה. במשך שלושה שבועות היא מגלמת את לקסי מדיסון שנמצאה ללא רוח חיים בצריף באמצע הכפר, על מנת לגלות מי רצח אותה. טאנה פרנץ' מתארת לאורך כ 500 עמודים את הצמאון שלנו כאנשים בוגרים לאינטימיות, לחיי חברה הדוקים כפי שהיה לנו בילדותינו ולעולם לא יחזרו, לסלידה מהעיר קירותייה הקרים ורחובותיה המנוכרים.
פשוט תענוג של ספר.

תמיד הערצתי סופרים שיוצרים דמויות משכנעות מעניינות ואמינות שאינם ממגדרם. טאנה פרנץ' עושה את זה בענק בספר הזה. פרנסיס מאקי הוא כל כך גבר גבר שזה מטורף שמי שיצרה אותו היא בכלל אישה. מדובר בספר מתח, אבל כזה שפתרון הרצח הוא בכלל לא העיניין בו. זו קלישאה אמיתית אבל העבר שלנו תמיד יבוא לרדוף אחרינו יום אחד, וזהו הרעיון העיקרי של הספר.
יש פה כל כך הרבה רבדים פסיכולגיים של נבכי נפשו של הדמות הראשית , כל תחושה וכל מחשבה שעוברת בראשו של פרנסיס מתוארת בקפידה אבל כזו שלא משעממת או מיותרת (למעט ה 50 עמודים האחרונים שהרגשתי שגברת פרנץ' בונה חפירה ארכיאולוגית בתוך ראשי וקודחת לחינם... היה עדיף לקצר מעט, ולכן הורדתי את הדירוג ממעולה לספר טוב). היו פסקאות שלמות שקראתי שוב ושוב כי הן היו כל כך יפות בעיניי, נכון שעלילה על שוטר/סוכן סמוי גרוש שמתרחק מעברו כמו צימחוני מבשר קראנו ועוד נקרא הרבה, אין פה כל חידוש, אבל עוד לא יצא לי לקרוא ספר מתח פסיכולוגי שעיניין אותי כל כך, נוסף לכך ספר עם הרבה אירים , הרבה וויסקי חם, והרבה גשם, מה צריך יותר?