#
קראתי את הספר הזה כמו שאני קוראת ספרות מדע בדיוני: בעניין ובהנאה אבל בלי לנסות לדמיין את עצמי בסיטואציות המתוארות. כמו שלא אנסה להשתתף בסיפור הכולל חיזר ירוק נטול מימדים כאמבה, לא אנסה לדמיין את מה ששריל סטראוד החליטה לעשות. בפזיזות, בדילוג על תכנונים ארוכי טווח, בלי להבין עד הסוף את מטרותיה ומה אמורה הפעילות הזו להשיג לה ובלי לדעת למה היא נכנסת ואיך תצא מהמסע הזה בסוף הדרך.

שריל סטראוד החליטה יום אחד "לעשות מסלול" וללכת בשביל המכונה פק"ט (שביל הרכס הפסיפי, מגבול קליפורניה-מקסיקו, דרך אורגון וושינגטון עד לגבול עם קנדה.) לבד, עם תרמיל על שכם, 1700 ומשהו קילומטר, ולהתמודד בעזרתו עם הבלגן בחייה. היא גודלה על ידי אם חד-הורית שגידלה אותה ואת אחותה ואחיה בעוני. היה פעם גם אב. פגום, אלים, אלכוהוליסט, שלמרבה המזל התפוגג בילדותה אם כי השאיר את חותמו עליה. היא נישאה בגיל 19, התחילה ללמוד בקולג' ואז באמצע הלימודים ובהתחלת החיים, אמה, רק בת 45, חלתה בסרטן ומתה. שריל, כתגובה, ניסתה ככל יכולתה להרוס את עצמה באמצעות מין וסמים. ואז ארבע שנים אחרי שהתייתמה, החליטה ללכת.

הספר אמנם עוסק במסע רגלי קשה וארוך, שהוא מהנושאים הכי רחוקים ממני שאפשר. אבל כמו כל הספרים הטובים והמעניינים שקראתי, הוא עוסק בהמון התנהגויות ותחושות אנושיות, שאין להן קשר להליכה והישרדות. בזמנו קראתי את "המסע של פלניגאן" המפעים של פול מקנאב והרגשתי דומה. באמצעות תיאור המסע קיבלתי המון התרחשויות נוספות. סטראוד מפליאה לתאר את טעם המים אחרי מחסור חמור בהם. את הגוף הממוטט אחרי יום צעידה, עמוס במשקל שהוא כמחצית ממשקלו, רעֵב וצָמֵא, רגליים כאובות עד כמעט דימום, ציפרנים משחירות ונתלשות. היא מתארת באמינות רבה את המפגש עם "זרים" ההולכים גם הם על השביל, אחרי ימים של בדידות ואת האלכימיה העדינה ההופכת זרים למכרים ולידידים גם כאשר לא ידועה עמדתם בשאלות הרות גורל. היא מתארת את התרוממות הרוח שאינה זקוקה לשום "חומרים" מלאכותיים כאשר מגיעה תחושת ההישג וההתגברות על קשיים.

למרבה השעשוע מצאתי בספר התייחסות קצרה ל"ספר אמיתי". אז למי שחשב שמומחים שיודעים בדיוק מה ראוי לקריאה ומה לא, יש רק בסימניה – טעות בידכם! הם צצים בהפתעה במקום האחרון שציפיתם להם, צועקים SURPRISE !

סטראוד שאפה להיות סופרת. אין לי מושג האם השלימה את לימודי הקולג' שזנחה כשאמה חלתה, וזה באמת לא קשור להיותה סופרת. לא יודעת מה היא כתבה עוד חוץ מהספר הזה, אבל הספר הזה מוכיח שיש לה את זה: היכולת לגרום לקורא להיות חלק מהעולם שהיא מתארת, גם כשהקורא(ת) רחוק מעולמה כמרחק כדור הארץ ממאדים.

בגיל עשרים ושש, שריל סטרייד מחליטה בצעד אמיץ לצאת למסע רגלי בגפה. ההחלטה לצאת לדרך הייתה הכרחית עבורה- כמה שנים קודם לכן אמה נפטרה מסרטן, בגיל 45 בלבד. בעקבות כך שריל נפלה לבגידות חוזרות ונשנות בבעלה, עישנה סמים ובאופן כללי חשה רע עם עצמה. לאחר שתהליך הגירושים הסתיים החליטה שהיא רוצה להשתנות ולהתחיל חיים חדשים וטובים יותר, וזאת על ידי הליכה רגלית במסלול שנקרא שביל הרכס הפסיפי (פק"ט).
המסלול מתחיל בגבול קליפורניה-מקסיקו, עובר באורגון ובוושינגטון עד שמגיע לגבול עם קנדה.

בעיקר בהתחלה, שריל נאבקת במסלול ובקושי מצליחה להתקדם קילומטרים ספורים. התיק שהיא סוחבת על גבה כבד יתר על המידה, ומלא בחפצים מיותרים שחשבה שיהיו נחוצים. חם לה, גופה דואב ולאחר כמה ימים היא חושבת שתפרוש. מה ששינה את דעתה היה איש שפגשה בשם גרג, שבדיוק כמוה צועד בפק"ט ודירבן אותה שהיא מסוגלת. אמר שאם הוא יכול גם היא יכולה.

ומסתבר שהיא באמת יכולה. היא מצליחה לצעוד את המסלול ולהתגבר על הקושי הגופני ועל הפחד ללכת לבד. והפחד בהחלט מוצדק. יש המון אנשים טובים ואדיבים, אבל בין כל זה יש חיות מסוכנות, ומדי פעם אנשים עם כוונות זדוניות.
ההליכה שהיא עושה עוזרת לה נפשית והיא יוצאת מהשביל מוכנה להתמודד עם החיים באומץ רב יותר.

בעקבות הספר יצא לי לחשוב על נשים שמטיילות לבד. לא מזמן הייתה כתבה ב'כאן' על ישראליות שמטיילות בגפן, ישנות לבד בטבע. אני אישית לא יודעת אם זה רעיון טוב. היו לי תקופות בחיים שרציתי לטייל, למשל לעשות עם חברה את שביל ישראל, או סתם לילה בטבע. אבל הפחד הכניע. לפעמים אנשים הם טובים ונחמדים, אך לפעמים הם זורעים הרס, חלק כלפי אחרים וחלק כלפי עצמם.
יש כאלה שלוקחים את הסיכון בכל מקרה, ואולי עדיף להיות קצת יותר כמוהם, מאשר לחיות בפחד תמידי מהלא נודע.

איזה ספר מעולה!
כל כך מעורר השראה ועושה חשק לצאת לטבע,
למרות שאני האחרונה שאצא לטיול לבד! ועוד לישון ביערות :)
מומלץ בחום רב.

ספר מעצים ומעורר השראה! אני מאמינה שהמון נשים ימצאו את עצמן במסע שהגיבורה עוברת. מומלץ מאוד!

כפי שוודאי ציינתי בביקורותיי הקודמות, אני חולת "מבוסס על סיפור אמיתי"! הולכת רחוק, wild, הוא ספר מעורר השראה אשר העצים אותי בתור אישה. שריל מוכיחה לעולם, ובעיקר לעצמה, שאנו מסוגלים להרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. רצף של אירועים מצערים הובילו אותה להחלטה הגורלית שלה, נקודת המפנה בחייה, לצאת למסע רגלי בן 4286 ק"מ בשביל הרכס הפסיפי (בקיצור הפק"ט) שבארה"ב. היא חושפת אותנו באומץ לפרטים האינטימיים ביותר של חייה המסעירים (אני תמיד מעריצה את החוסר בושה והעוז של סופרים אשר כתבו ספר על סיפור חייהם) מה שגורם לחיבור עמוק אליה. בתור קורא אתה כואב יחד איתה את תחושות הסבל הפיזי העצום שהמסע גורם, אתה בוכה יחד איתה בזיכרונותיה המרגשים על אמה האהובה אשר מתה בטרם עת, אתה צוחק יחד איתה בסיטואציות הזויות שנקלעה אליהן, אתה רועד מקור בשלג ומת מחום באמצע היום של המדבר הלוהט. כמובן שהיו קטעים בספר אשר קצת איבדתי עניין והיא לא תמיד שימרה את התחושה של אני-לא-יכולה-להפסיק-לקרוא-את-הגן-עדן-עלי-אדמות-הזה, אבל כשסיימתי את הספר נותרתי בפה פעור ולא האמנתי איזו אישה עצמאית ומדהימה היא ואני מודה שאפילו קצת קינאתי בה.... אני ממליצה מאוד לקרוא אותו!!