אם כנות ותמימות טהורה היו עושים ילדה, אז זו הייתה אניקה רוז. עקב כך, כמובן שגורלה בעולם לא מזהיר.
העולם הזה מפחד מכל מה שקצת מסובך, או לא מלוטש בריבוע מושלם שיתאים לתבניות שלו.
אניקה מרגישה כאילו הגיע לכולם מדריך התנהגותי,אשר אותו רק היא לא קיבלה. כקוראת זכיתי להסתכל על העולם מבעד למשקפיה המיוחדים של אניקה, והבנתי כמה שכולנו מתעסקים כל החיים בטפל במקום בעיקר, מתעלמים מהאמת של העולם ומסתירים אותה באלפי קודים מסובכים ומיותרים. אניקה גרמה לי לזעום על כך שיותר קשה ללכת עם האופי האמיתי שלך ולהיות פגיע, מאשר להעמיד פנים. אבל יותר חשוב-היא לימדה אותי שלמרות הקושי שבדבר, זה לגמרי שווה את זה.
הרגש של אניקה היווה לה יותר מכשולים וצרות משהייתה רוצה, אך הוא גם הוביל אותה לדרך הנכונה של החיים שלה, דרך שהביאה אותה לעסוק בעבודה שהיא אוהבת ולהיות מאושרת, דרך שהובילה אותה אל ג'ונתן.
ג'ונתן הוא בין האנשים הבודדים שהצליחו לקנות את אמונה המוחלט של אניקה בכך שלא ויתר עליה. הוא נשאב מהופנט אל תוך היחסים עם האישה המשונה הזאת שהוא רואה אותה כשווה אליו מכל בחינה, ובצדק. הוא סבלני, קשוב, אדיב, ואם לומר בכנות, גם חתיך אלוהי.
בעיניו הכחולות והנבונות הצליח לראות את יופייה האמיתי של אניקה. דרך החיים והמחשבה הייחודית של אניקה ובעיקר הקשר בינה לבין ג'ונתן מרגע ששיחקו את משחק השחמט הראשון שלהם, מרתקים את הקורא עד העמוד האחרון. אניקה מתחברת עם ספרים ובעלי חיים בקלות אך כשזה מגיע לאנשים, הם נבחרים בקפידה. היא מתחברת לעומק, לא לרוחב. אמנם אני יכולה לספור על כף ידי את האנשים הקרובים לה, אבל כולם אוהבים אותה אהבה חסרת תנאים וכך גם אני הצטרפתי אליהם.
יש בספר הזה את השילוב המושלם של קסם, הומור, ארוטיקה, ושנינות, והוא בא לי בדיוק בזמן- אסקפיזם מרגיע בתקופה הלחוצה הזאת של החיים.

מידע חשוב: הציטוט שהתנגן לי בראש במהלך הביקורת הזאת הוא "?all the lonely people, where do they all belong"

תמיד כשאני קוראת בספר קטע שמוצא חן בעיני, אני מקפלת קיפול בפינת הדף, קיפול קטן שרק אני אבין אחר כך מה יש באותו עמוד שריגש אותי. (כן, אני לא מהמדגישים, זה לא מרגיש לי נכון כאילו זה חטא או משהו כזה) בכל מקרה, אצלי בלטרוף את השמיים תוכלו למצוא הרבה קיפולים. למעשה, כמעט כל הספר כתוב כל כך יפה עם תיאורים ציוריים כמו "השמש כבר הרפתה מאחיזתה" ועם משפטים כלכך יפים כמו "זמן רב אחר כך, כשאיזכר באותו רגע, אחשוב איך הדמעות שנפלו על הקרקע נוספו לשכבת הקרח הנצחית", שקיפלתי כמעט חצי ממנו (אופס).
אני יכולה להשתפך עכשיו על העלילה הסבוכה והמרתקת להפליא של הספר, אך אבחר שלהשתפך על הדרך שבה הוא כתוב ועל הסופר שכתב אותו. הסיפור מתרחש באיטליה והוא מלווה את תרזה במשך כ20 שנה אך, וזה עוד דבר שאהבתי מאוד, לא בהכרח בסדר כרונולוגי. הדמויות כל כך מציאותיות והסופר פאולו ג'ורדנו מתאר תופעות כה אנושיות ועלילה כה ארוכה שרוב הספר מצאתי את עצמי תוהה שוב ושוב אם זה מבוסס על סיפור אמיתי.(זה לא)
"פניתי להביט בה, והמחווה הפשוטה הזאת כאילו נתנה תוקף להפסקת אש, אז מיד הצטערתי עליה" מי לא מזדהה עם זה?! זו אולי התופעה הכי אנושית והכי נפוצה שקיימת בשעת ריב בין אנשים עם יותר מדי אגו, ומדהים אותי שפאולו השכיל לתאר את זה ולתבל את הספר בעוד אלפי תופעות כאלה מה שהפך אותו לכלכך איכותי ואמין.
בנוסף הוא הצליח להביא לדמויות הראשיות יחסי חברות, משפחה, אהבה, ושנאה כה עמוקים ומורכבים, שנשגב מבינתי איך המציא ועוד הביא לכתב את כל זה.
הוא השקיע בעיקר בדמות של ברן (שבין היתר הפך לאהבת חייה הנצחית והתלותית של תרזה), נער כה מיוחד וכריזמתי, אמיץ בצורה מגוחכת שאומץ על ידי דודו וחי את חייו ברדיפה מתמדת אחר התשוקות והעקרונות שלו, צמא לדברים שהחיים יכולים להציע. בסופו של דבר התיאור הכי טוב שלו, וגם את זה אצטט מפיה של ג'וליאנה (עוד דמות חשובה), זה התיאור הזה "כשדיבר איתי חשתי במימדים הענקיים והמפחידים של האהבה שנמצאת בתוכו. האהבה לא הייתה קשורה רק לעצים, היא הייתה קשורה לכול ולכולם, והיא לא נתנה לו לנשום, היא חנקה אותו"
בסיפור יש המון הקשרים לתנך, גם עקב העובדה שהדת היא נושא חזק אצל הדמויות שלנו, וגם כנראה לסופר היה חשוב להוסיף סצינות שמזכירות את אדם וחווה, וכמובן קין והבל.. לא אפרט יותר בשביל לא לספיילר.
הורדתי כוכב יחיד ומיוחד רק בגלל סיבה שטחית ביותר, אך אחת שאני לא מסוגלת להתעלם ממנה; זה מסוג הספרים שדורשים המון ריכוז והשקעה כך שלקח לי מלאאא זמן לסיים אותו. די בטוח שלא אקרא את כולו שוב. אבל חוץ מזה, אין לי תלונות על הספר עצמו הוא ברמה גבוהה מאוד ולמדתי ממנו הרבה.
מצטערת שהביקורת הזאת אולי לא תעזור לכם להבין כלכך מה הולך בספר ואם כדאי לכם לרכוש אותו, אבל אני מודה שכתבתי אותה בעיקר בשבילי. יש סופרים שדורשים כל כך הרבה הערכה שזה גורם לי לרצות פשוט לצעוק את זה כדי שכולם ישמעו...

שלי ורק שלי. נכנס מתחת לעור שלי, השתלט על המוח שלי והפך להשראה שלי.
קודם כל, לא לבעלי לב חלש!!!\ ילדים קטנים!!!
עכשיו אחרי שהובהר שכל ההשלכות הן לא על אחריותי אפשר להתחיל. הספר מלווה את טרטל (שזה רק אחד מכינוייה הרבים), נערה בת 14 קשוחה ופראית, שחיה בעיירת חוף נידחת בצפון קליפורניה בבקתה מבודדת ואפלה יחד עם אביה המבודד והאפל. יש ביניהם קשר מיוחד ומעוות אשר מרתק להיכנס אליו ולהתבונן כמו מציצן דרך הדפים בסגנון החיים המשונה שלהם. הוא רוב הזמן קורא ושותה, היא רוב הזמן מתעסקת באובססיביות בתחביב שלה, שהוא לירות בנשק. היא מבינה באקדחים יותר מכל חייל ויורה בהם יותר מדויק מכל צלף. כבר בגיל 6 אביה הניח בידה אקדח ומאז היא לא חדלה להחזיק בו. טרטל נמצאת במציאות לא אפשרית, בבית הספר היא מנתקת את עצמה מכולם בגלל אביה הרכושני אשר תמיד נושף בעורפה, היא מתפתחת כאישה ללא כל דמות נשית שתנחה אותה והרגשות שלה כלפי הבנים שפגשה באחד משיטותיה ביער מבלבלים אותה והופכים לה את הקרביים. איך היא מתמודדת עם המציאות הזו ולמה המצב כל כך מורכב ובלתי אפשרי? תגלו לבד זה כבר יותר מדי ספויילרים.
מה לא עברתי בזמן שקראתי את הספר הזה? בכיתי, הצטמררתי,הזדהיתי, זעמתי, הופתעתי, נגעלתי, צחקתי, ולאורך העמודים האחרונים נשכתי את השפתיים כל כך חזק מרוב מתח שגם נפצעתי. כל הדמויות ובעיקר טרטל, כל כך מורכבות ואמינות ומסתוריות ובעלות אלפי שכבות שקשה להאמין שזהו ספרו הראשון והיחיד של גבריאל טאלנט. טרטל עברה תהליך כל כך גדול שכשאני נזכרת בתחילת הספר זה נדמה לי כאילו שנה ממשית עברה (למרות שכמובן שבלעתי אותו רק בכמה ימים מרוב שהוא היה טוב כן?)
יש בספר הזה כל מה שאני צריכה, אהבה, מתח, טבע והישרדות, והוא אפל במידה מושלמת. מדיום וול. אני מודה, היו כמה דפים כל כך קשים לקריאה שבקושי החזקתי את העיניים פקוחות, אבל הוא הספר הראשון מזה המון חודשים שאני יכולה לתת לו 5 כוכבים בקלות ואפילו עוד מיליון כוכבים אם היתה את האפשרות. הספר הזה לגמרי הפך להיות חלק ממני, טרטל לגמרי הפכה להיות לאחת מהדמויות הנשיות שהן המודל לחיקוי שלי, וטאלנט לגמרי הפך לאחד הסופרים האהובים עליי שבטוח אקנה את הספרים הבאים שלו. אז אם לא הבנתם, זה הזמן לרוץ לסניף הקרוב ביותר של צומת ספרים ולקנות אותו,אין בעד מה.
נ.ב אני בטוחה שאחרי שתסיימו אותו זה יהיה אחד מהשניים: או שתהפכו למעריצים הכי גדולים שלו ולחברים הכי טובים שלי, או שתהיו בפוסט טראומה ותהיו בטוחים שאני חולת נפש. כך או כך לא תשתעממו.

במילה אחת: כיף. בשתי מילים: כיף ולא יותר (כן אני מודעת לכך שזה שלוש מילים אבל המילה כיף משתייכת לפעם הראשונה שהזכרתי אותה כך שנותרו שתיים שאליהן התייחסתי בפעם השנייה אז אל תהיו קטנוניים ואל תפספסו את הפואנטה שלי שנראית רחוקה מתמיד) בקיצור ספר קיטשי שמנסה מאוד להתחמק מקיטשיותו אבל די נכשל בזה.. אבל זה לאו דווקא רע זה פשוט, מצב קיים. הופתעתי לטובה משיתוף הפעולה של שלושת הסופרים ו -אולי זה ספויילר- מהדרך שבה הם שילבו את שלושת סיפורי האהבה לקראת הסוף. אני אישית הכי אהבתי את הסיפור שג'ון גרין כתב אבל אני לא בהכרח אובייקטיבית כי אני צעד אחד מלטוס אליו ולקפוץ עליו עם קופסת בונבוניירות ובלונים כדי להוכיח את הערצתי. 3 הכוכבים שנתתי לספר הם בזכות ולא בחסד: גמרתי אותו תוך שלושה ימים. 2 הכוכבים שהורדתי הם מהסיבה שאני לא מרגישה שהחכמתי/הופתעתי במיוחד, זה היה כמו לראות סרט טוב אבל צפוי של נטפליקס עם שוקו חם ביד מכורבלת בתוך שמיכה צמרירית ורעש טפטוף הגשם נשמע על החלונות ברקע. ושוב, זה לא בהכרח דבר רע, זה פשוט מצב קיים. אם אתם מחפשים להעביר את הזמן בספר קליל וחורפי שיעלה לכם חיוך על הפנים, זה הספר המושלם בשבילכם.

גם אתם אוהבים את הספרים האלה שמאיצים לכם את קצב הלב פוערים לכם את הפה וגורמים לכם לנוע בקוצר רוח ובציפייה להמשך העמוד?
כי אני אוהבת אותם, וא. ג'. פין כנראה גם אוהב אותם. נראה שהוא גם הצליח לכתוב אחד כזה במובן מסוים, למעט העובדה שהספר באמת התחיל לרתק אותי רק ב200 העמודים האחרונים שלו בערך ועל זה הורדתי כוכב אחד יחיד ומיוחד.. אבל ברגע שהעלילה תפסה תאוצה והתחילה לרתק אותי, אני יכולה להגיד עכשיו שאני פשוט מאוהבת. הספר הזה הוא הקראש החדש שלי. א. ג'. פין תיזהר אני באה אליך! (אבל אולי עוד מעט כרגע אני קצת עייפה..) לענייננו: ברגע זה ממש סיימתי את הספר ואולי אני קצת משוחדת כי הסוף של הספר הזה הוא כמו סם ואני עדיין תחת ההשפעה שלו, אבל הכתיבה גאונית והסיפור מקורי ביותר. חשבתם שכבר חשבו על כל התבניות האפשריות ועל כל הכיוונים האפשריים של ספרי מתח, אך אם זה המצב טעיתם. נסו לקרוא האישה בחלון שמסופר מנקודת המבט של אנה פוקס, פסיכולוגית מסתורית ואגרופובית (אגרופוביה-פחד ממרחבים פתוחים וכתוצאה מכך, אי יציאה מהבית). זה אולי נראה לכם קצת מוגזם, הבנייה הממושכת, המאוד ממושכת, המאוד מאוד ממושכת של המתח אבל זה כל כך שווה את זה. רוב הספר אפוף בערפל מסתורי ואתה לא כל כך מבין מה קורה ומי נגד מי, והסוף הוא כמו אגרוף לבטן או שמש שמבהירה את הערפל לצורך העניין.. ישנם חלקים בספר שאני בטוחה שאחזור לקרוא אותם בעתיד סתם לכיף כי הם כל כך ריגשו אותי והצטיירו בזכותם תמונות כל כך יפות בראשי.
בקיצור אם אתם מחפשים ספר מאתגר ומרתק תקראו האישה בחלון.

תמיד כדאי לנסות דברים חדשים! אני עומדת לכתוב כאן לא סתם ביקורת, אלא שכתוב במילים שלי של אחד הקטעים האהובים עליי. (זה בכלל לא כתוב כך בספר וזה לא מכיל ספויילרים. האמינו לי) אזז.. תופים תופים תופים:

חריקות הנדנדה שאני עליה רעמו על רקע הדממה המוחלטת שבגן השעשועים הנטוש. האור היחידי במקום הוא האור הבוקע מהירח הנעוץ גבוה בשמיים הקודרים. הרעש היחידי הוא צרצור הצרצרים המתחבאים בשיחים שסביבי.
איני יודעת מה הלילה צופן בחובו אבל העובדה שעומד להיות מלהיב או מטורף כבר ידועה לי. אולי תופתעו מכך שלא היה גרם של פחד בלבי אבל זו האמת. אני נערה המכורה לריגושים ויש היגדירו זאת כנערה טיפשה.
אולי תתהו למה לא חשדתי בדבר כאשר האלמוני הגיח לפתע מהחשכה ושאל בגבות עבותות, מורמות בקשת מעל עיניים כהות ונאות, אם ראיתי את כלבו אשר אבד לו. עניתי בקול המפתה ביותר שיכלתי להפיק שלא ראיתי אף כלב בסביבה אבל שאשמח לעזור לו לחפש.
באותו רגע הבזיק חיוכו העקמומי ומתוכו המשפט שהבהיר לי הכל "את, לבדך, בשעה הזאת, עם החצאית הקצרה הזאת, הם עזרה מספיקה בהחלט בשבילי"
ואז המהירות של השתלשלות העניינים, המכה של פניי בבטון המדרכה הקשה, טעם הדם בפי, המשקל העצום של גבר המרתק אותי לקרקע והבנדנה המחוספסת שנכרכה בחוזקה סביב עיניי, גרמו ללבי להחסיר כמה פעימות.

אם הגעתם עד כאן, כדאי לכם לקרוא ;)

הסופרת צירפה אותנו למסע של חייה, מגיל 3 ועד חייה כיום, באומץ רב. אחד הספרים היותר מיוחדים שקראתי (אני מתה על "מבוסס על סיפור אמיתי"). קראתי אותו בעניין כה רב שלא הצלחתי להוריד אותו מידי (בארבעה ימים בלעתי אותו). אני משערת שאם הייתי אמא היה לי הרבה יותר קשה לקרוא אותו. אתה מדפדף ועובר עמוד אחרי עמוד ופשוט לא מאמין שזה אמיתי. איך הורים מולידים ילדים בידיעה שלא יוכלו לטפל בהם? איך האבא מעז לבזבז את כסף המשפחה על האלכוהול שלו כאשר הוא מודע שילדיו אוכלים מרגרינה עם סוכר מרוב רעב?! אך הקסם בסיפור, הוא שג'נט וולס -AkA הסופרת וגיבורת הסיפור- גורמת לך להיות ילדה שוב, להרגיש שכל הסערה שנקראת החיים שלה זו הרפתקה אחת גדולה, ולהבין את הוריה ולהיות מוקסמת מהמעשיות שלהם ומעולם החלומות-הלא-מושגים שהם חיים בו, ובעיקרון לאהוב אותם למרות הכל. הספר גרם לי לצחוק, לבכות, לכעוס ולהישאר פעורת פה. הוא גרם לי להוקיר תודה על משפחתי ועל כל הדברים הכי קטנים, שהם לא קטנים בכלל. מצאתי את עצמי מהרהרת בספר הרבה אחרי שסיימתי אותו ונוצר לו מקום קטן בלב שלי. כמובן שראיתי אחרי כן את הסרט שמבוסס עליו, סרט מדהים ממליצה בחום! בקיצור, אם אתם רוצים ספר שיראה לכם עולם מנקודת מבט קצת שונה, זה הספר בשבילכם.

אלוהים אני צריכה את חוות דעתך כי אתה היחיד שיודע למה קראתי את הספר הזה. ויותר חשוב, איך הוא הצליח להוציא ממני דמעה למרות כל העצבים שהוא העביר אותי בהם. אם לא הבנתם, הספר הזה הותיר אותי מבולבלת ביותר. רוב הזמן עברה בי חלחלה ורציתי להקיא מרוב קיטש ודיבורים בלתי פוסקים על קרני שמש מחייכות ומרוב שרשימת השירים שהסופרת לקחה מהם השראה מביכה (הרשימה מצויה בסוף הספר ויש שם המון וואן דיירקשן). אבל בסופו של דבר, התרגשתי. מי שעוד לא קרא ומעוניין לקרוא בעתיד, אני ממליצה להפסיק לקרוא את הביקורת כי עכשיו אפרט את הכעס שלי:

אזהרת ספויילרים רצינית ביותר!!!!!

1. אפשר לדעת למה נערה בת 17 צועדת בשמחה ובששון למוות בטרם עת שלה ומרגישה שהיא מיצתה את כל אהבתה בחיים עם נער אחד שהכירה מגיל 5 (אבל לא להתבלבל, הם ביחד רשמית מהגיל המופלג 8)
2. למה כל מה שהם אומרים אחד לשני (פופי ורון, הדמויות הראשיות ותכלס היחידות שהסופרת השקיעה בלבנות אותן. כל השאר שטוחות, חסרות דעה ועמוד שדרה.) כל השנים, זה כרטיס ברכה אחד ארוך עטוף בסרט ורוד ענקי עם חתימת "אני אוהב\ת אותך".
3.כלכך הרבה חוסר אמינות. למה ואיך הם זוכרים בצורה חולנית משפטים שלמים שאמרו אחד לשני מגיל 5 והם ממספרים כל נשיקה שלהם. בנוסף, באיזה עולם הורים של נער באים אליו ללא כל הכנה מוקדמת ומודיעים לו שהוא עובר לפאקינג נורבגיה, פאקינג מחר, ולא ידוע מתי ואם בכלל הם פאקינג יחזרו!
וכמובן שכשהם מודיעים לו את זה, כל מה שמעניין אותו זה החברה ה"מלאכית שעושה רק טוב" שלו כי היא הרי הסיבה שלו לחיים והרי השמש זורחת לה מהתחת.

בקיצור, הספר הזה גרם לי להחמיץ פנים כל כך הרבה פעמים שאני מאשימה אותו בכל הקמטים העתידיים שלי.
אם הצלחתם להבין ולגבש דעה כלשהי מהביקורת הזאת, מה טוב.

ספר מבלבל, מדכא וקצת משעמם. אחרי 'היינו שקרנים' ציפיתי מהסופרת לקצת יותר. הוא מסופר באופן מוזר אבל לא בקטע טוב. כל פרק מתחיל שבוע/מספר שבועות לפני הזמן של הפרק שזה עתה קראת, דבר שלא מוסיף מסתורין לעלילה ואולי אפילו להיפך. כיוון שמההתחלה הקורא מודע לעובדה שג'ול אדם לא ישר ואלים, אין שום הפתעה כאשר מתברר שהיא אדם לא ישר ו... נחשו מה, אלים! ג'ול (הדמות הראשית) לא מעניינת מספיק כמו שנדמה שהיא בהתחלה. הסיפור על עברה מתברר כרגיל ואתה לא מוצא את עצמך עם פה פעור לאחר הגילוי. אני לא הצלחתי להתחבר רגשית לדמויות, למעט אימוג'ין למרות שאפילו היא סנובית עשירה שקשה להתחבר אליה לחלוטין. אני לא מתחרטת שקראתי אותו כי מכל ספר לומדים משהו חדש, אבל לא הייתי ממליצה עליו.