בתום קריאת הספר, הבנתי למה אני מת. למה הגוף שלי, אחרי זמן מסויים, אומר "אינני יכול עוד": כי אם זה לא היה קורה, החיים שלי היו מלאים בבדידות, כשהזכרונות הם הדבר היחיד שהיה נשאר לי מהאנשים שהכרתי ואהבתי במהלך חיי הארוכים. הייתי משתגע מהמהירות שבה העולם גדל ומתפתח ומשתנה, ואילו אני תמיד נשאר עומד במקום.

טום הזארד ועוד קבוצה מעטה של אנשים ברחבי העולם, הם אנשים כאלה. אנשים שיש להם הרבה מה לספר לנכדים, בתנאי שהסיפורים הללו לא יפלו על האוזניים הלא נכונות.
הגוף של טום מזדקן לאט בהרבה מהאדם הממוצע. הוא בן 400 ומשהו אבל נראה כמו גבר בן 40. ויש לו עוד המון שנים נוספות עד שימות.

הספר עוקב אחרי ההווה שלו - הוא מחליט להגשים חלום ישן ולהפוך למורה בבית ספר בלונדון. אך זיכרונות מעברו, יחד עם זה שהוא חריג בנוף, מקשים עליו לתפקד כראוי. הוא מכיר מורה לצרפתית בבית הספר בו הוא מלמד, אשר בה הוא מתאהב, אך מבין שאדם כמוהו לא יכול להרשות לעצמו להתאהב. לחברה האנושית תמיד יהיה קושי להכיל אנשים שונים, וסיפור אהבה או חשיפה של התיסמונת הזו על ידי אחרים, מעמידים אותו ואת הסובבים אותו בסכנה.
במקביל, הספר עוקב גם אחר העבר שלו. על אירועים שונים מתקופות שונות בעברו, כשהמרכזי מביניהם, הוא סיפור הנישואים שלו לאשתו רוז והסיפור על בתם המשותפת מיירון.
העבר וההווה משתלבים יחדיו, ויוצרים רגשות מעורבים של בדידות, עצב, חרדה, אל מול תקווה לחיים נורמליים ככלות הכל של אהבה, קבלת האחר וראייה אופטימית יותר של החיים.

דמותו של טום התחבבה עליי מאוד, והלב שלי יצא לקראתה.
הרעיון של הספר מקורי, והביצוע שלו הוא פשוט ועדין ומינימליסטי ויפהפה.
לא הייתי קורא לספר הזה קומדיה, אבל מדי פעם צצות כאן הבלחות של גאונות קומית, כשכל עיניין הזמן והגיל משחק בהבלחות האלה תפקיד חשוב.
קצת הזכיר לי באווירה שלו את הספרים של אופיר טושה גפלה. מומלץ.

נ.ב - די מוזר לי שהספר הזה זכה לביקורות פושרות, כשהיתה אפשרות לקטול אותו ולהשתמש במשחק המילים "ביזבוז של זמן!", או כשהייתה אפשרות לאהוד אותו ולכתוב שהספר הוא "חבל על הזמן!"...




*** מקדיש את הביקורת לסקאוט, שחשבה שאוהב את הספר ואף הביאה לי אותו, ובכך הסתכנה שאמא שלה תגרש אותה מהבית כי מרוב ספרים אין שם מספיק מקום ואחד מדיירי הבית יצטרך לעזוב.
מחכה שתקראי עוד ועוד ספרים שגם אני הבאתי לך, אבל ככה זה כשיש המון עומס ומה לקרוא, אז אאלץ לחכות בסבלנות.

הייתי שמח שאחיה לנצח, אם זה עולם שבו גם את חיה לנצח...

אני אוהבת ספרים כאלה, על גבול הפנטזיה, שמשחקים עם ממד הזמן.
טום סובל מסינדרום נדיר שלא מותן לגוף שלו להזדקן והוא כבר בן 439, למרות שנראה בן 40.
מאות השנים שעבר בחייו מאפשרות לו פרספקטיבה על הטבע האנושי, על טיבן של מערכות יחסים ועל רצונות והגשמה.
הספר גדוש אבחונים על הכל אלה, בנוסף לסיפור של טום, שמחפש את הבת שלו שנולדה ממזמן, והצורך שלו לברוח ממקומות ולא להיקשר לאף אחד.
ספר חכם, פותח את הראש, ומחזק את התפיסה שהכי חשוב בחיים זה קשרים עם בני אדם.
ממליצה בחום!

מאד אהבתי את הספר. לא כולם אוהבים ספרים שיש בהם אלמנטים של מסע בזמן אבל אני מוצאת שאם הם כתובים היטב, והספר הזה הוא כזה, הם לוקחים אותנו למקומות זרים וקסומים שסיפורים שמעוגנים בזמן לא תמיד מצליחים לעשות.
כקורא אתה צריך לצאת מאזור הנוחות שלך וממקום של הגיון ולתת לסופר לקחת אותך למסע מסוג אחר.
הרבה ספרים אני קוראת ושוכחת מיד את הספר הזה אזכור.

אחד הספרים הטובים ומעוררי המחשבה ביותר שקראתי בשנים האחרונות. ספר שהוא גם מרתק וגם חכם.
טום חי כבר 439 שנים. הוא מכיר את לונדון עוד מהתקופה שהיתה אפופה צחנה, ושטיפה במים נחשבה למסוכנת. הוא צופה בשינויים העוברים על העולם ללא ביקורת, אבל הפרספקטיבה שלו מייצרת תובנות יחודיות. הוא לא מתרשם, למשל, מלהט לאומני מפני ש"כל מי שיחיה מספיק יהפוך בשלב כלשהו לפליט". טום לא יודע האם חייו הארוכים הם ברכה או קללה, והוא מתלבט עדיין בשאלת משמעות החיים. כדי לשמור על עצמו מפגיעה, הוא נמנע ככל הניתן מקשר אנושי, אבל אז הוא חוזר ללונדון של ימינו, והופך למורה להיסטוריה...
ככל שאתם מבוגרים יותר, אתם ככל הנראה תיהנו יותר מהספר הזה :-).

קראתי את הביקורות שנכתבו על הספר, לצערי די אוכזבתי. העלילה מרתקת אבל לא זורמת. מסוג בספרים שאתה לא קורא ברצף ואי אפשר להגיד עליו ״שלא יכולתי לעזוב מידי״. צריך סבלנות להמשיך לקרא. בעלילה מסתיימת בצורה מוזרה ונו מה הסוף באמת?

איזה ספר נהדר! מקורי, מעורר מחשבה, כתוב בצורה קולחת ומרתקת. חיי נצח מבלי להזדקן ממש, ללא מכאוב, מחלה, קמטים, התקרחות, נשמע מגניב, אבל בעצם לא כל כך. תקראו ותגלו למה בעצם כל העסק מסובך ולא ממש כדאי.

#
הנושא אינו מקורי במיוחד. נניח שיש בעולם אנשים שבגלל תיסמונת, או מוטציה, או משהו מזדקנים בקצב מאד מאד איטי. (הם בכל זאת ימותו בסוף, כי גם מאריכי-ימים אינם חיים לנצח) אבל נניח שכל חמש-עשרה שנה של אנשים רגילים היא שנה (פלוס מינוס) של מאריכי ימים. גיבור הסיפור נולד במאה ה-16 בצרפת, גדל באנגליה הכפרית בתקופת ציד המכשפות שם, והוא מספר את הסיפור כשהוא בשנות הארבעים המוקדמות שלו, במאה ה-21... שני ספרים באותו נושא שנשלפים מהזיכרון הם "בני מתושלח" של היינלין שזכור לי כמשעשע ו"השנה הארוכה ביותר" של דרנייה שהיה כל כך משעמם שנטשתי די בהתחלה.

הוא לא משעמם במיוחד אבל לא מצליח לתרום שום דבר לקורא(ת). ציד המכשפות באנגליה היה נורא. האומנם? לפי הייג הוא היה עצוב ואכזרי, ונעבור לפירסומות. הייג הוא בעיקר שיטחי מתקשה לגרום לסיפורו להמריא, מתקשה לטוות סיפור מושך, למרות הרעיון החביב, שלא לומר לגרום לקורא(ת) לחשוב שהסיפור אפשרי או לשכנע אותה להזדהות עם הגיבור. בוודאי כבר הבנתם שנטשתי אותו בערך בשליש הספר.
את "משפחת ריגלי" שכתב הייג קראתי מזמן. הוא התהדר ברעיון מקורי והומור, גם אם לא בעומק. אני סבורה שקל יותר לסלוח לכשלים ספרותיים (ובכלל...) אם אינם המתייחסים לעצמם ברצינות תהומית חסרת הומור, וגורמים לך לגחך על יומרנותם.


0

איך לעצור את הזמן?
פשוט מאוד - להוציא את הבטרייה מהשעון.

יותר מהכל, הספר הזה משונה. הוא מספר על אדם שחי כבר מאות שנים בגלל איזו תסמונת נדירה ועכשיו,בגלל שהוא פגש את אשת חלומותיו, הוא רוצה לחיות חיים רגילים.
ככה זה כשמתאהבים, מוותרים אפילו על החיים.

לפעמים מצחיק,לפעמים נוגע ללב, הרבה הזוי.
בסך הכל בסדר ואפילו קצת יותר.

אין לי יותר מידי מה להגיד על הספר חוץ מנחמד.
אני חובבת של ספרות מקור בדרך כלל, אבל מידי פעם אני נהנית מספר פנטזיה כזה. סיימתי אותו מהר מאד, כך שאין ספק בכלל שהוא מעניין.
עם זאת, אני חייבת להסכים עם המבקרים האחרים - הנושא לא מקורי במיוחד וגם לא המסר.
אהבתי מאד את המפגש עם הדמויות ההיסטוריות השונות. אחד הדברים הכי טובים שיכולים לקרות לסופר וגם לקורא הוא מסע בזמן. הקונספט הזה מאפשר לנו לחוות המון תקופות ואישיות, ויש בו הכל מהכל - בעיקר מציאות מעורבבת בפנטזיה.
הגעתי לספר הזה במקור בגלל ציטוט שנתקלתי בו, ואכן כפי שציינתי הכתיבה לא איכזבה אותי, למרות שהיא הייתה קיטשית וכך גם המסר העיקרי של הספר.
בקיצור, לחובבי הז'אנר הספר הזה ייראה לא מקורי במיוחד, אבל הוא מרענן ברובו ואיכשהו גם סוחף, למרות מגרעותיו.