מי שלא מכיר את גבריאל גרסיה מרכס- שיקום !!!
הוא היה סופר והעיתונאי, תסריטאי ואקטיביסט פוליטי נחוש, קולומביאני, שכתב את "100 שנים של בדידות", "אהבה בימי כולרה", "סתיו של פטריארך", "כרוניקה של מוות ידוע מראש", ושלל סיפורים קצרים שנאגדו בכותרים כמו: "שנים עשר סיפורים נודדים", "על אהבה ושדים אחרים", "זיכרונות מהזונות העצובות שלי", ועוד רבים אחרים וטובים שהיו לרבי מכר עולמיים - חלקם גם תורגמו לעברית - והצליחו לסחוף באופן גורף קוראים בכל העולם ולהעניק לו את פרס נובל לספרות בשנת 1982 כשהוא בן 55 בלבד.
בשנת 1999, לאחר שנודע לו כי חלה בסרטן, הוא החל לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו, בעצם הוא תכנן לכתוב טרילוגיה- "לחיות כדי לספר" - שרק את הראשון שבהם הוא הספיק לסיים טרם מותו בשנת 2014, אבל גם על הכרך הבודד הזה נאמר דיינו ..
בכלל אני חייבת לאודות שה "מאחורי הקלעים של הנפש" – כלומר, הסיפור האישי האוטוביוגרפי של כל יוצר בעצם, מרתק אותי לא פחות מהתוצר הסופי - אני לא מצליחה להפריד בין השניים, להפך, כי מהו רומן אם לא פיסת נוף חייו של הכותב, חלקים מהווייתו, נפשו, מחשבותיו, לבטיו, קשייו והתמודדותו... כך אנחנו מבינים יותר את הכתיבה , והבנה היא מרכיב חיוני שמייצר לנו את רמת ההנאה ואת העוצמה החווייתית.
אמר מי שאמר שהכתיבה היא נוף ילדותו של המספר, ואומנם כל מי שיקרא את האוטוביוגרפיה הסוחפת הזו, לא יוותר אדיש לכך שכל חייו מונחים ופרוסים כמעט בכל אחד מהכותרים שיצאו תחת ידו.
אני מודה גם, שבחודש הזה שקראתי אותו, רעננתי שוב את הצבעים והמראות שעליהם הוא כותב, וחוויתי יחד אתו בעוצמה את התרבות הדרום אמריקאית. גילוי נאות – הרבה מאוד פעמים ביקרתי בדרום אמריקה, היות והייתה לי שם משפחה - ולכן יכולתי להזדהות בקלות עם הקצב, עם הטעמים, עם הריחות, ועם המנטליות-התרבות, ואפילו עם השדים והרוחות של הסבתות, והמנהגים, ונחשפתי שם לעוני שעליו הוא מדבר ולבתי הזונות שהיו חלק נורמטיבי ממנהגי הגברים במקום, זו הייתה תקופה כזו של עשירים מעטים, ועניים רבים כאלו שגרים בבתי בוץ ובתים מבמבוק, עוני שייצר מלאי של חלומות, ותשוקות, ומהוויים ודמיונות, בדיות וחזיונות שנצבעים אצלו בשלל צבעים ושהפכו בהמשך לחלק מכתיבתו במהלך אותן השנים המדממות בקולומביה, שנים שנרשמו בהיסטוריה כשנים המטלטלות – כמו אותו הטבח שביצעו אלה שיש להם (הממשלה ובעלי ההון) באלה שאין להם – מגדלי הבננות. אלה היו אותם המטעים ששכנו 4 קילומטר בלבד מהבית שבו גבריאל מרקס גדל -באזור הביצות של סנטה מרתה. והאלימות שחוותה קולומביה כשמרקס היה נוכח לה באותם השנים, חברו להם תחת ידיו למסכת סיפורים פנטסטיים מעוררי השתאות. בעצם כפי שכבר ציינתי, הוא היה אדם פוליטי שלחם למען צדק חירות ושוויון, ובדרך שהוא בחר לכתוב -סוגה של ראליזם פנטסטי – הוא התחמק מהתנכלויות חוזרות ונשנות ממעצרים ומכליאה ואולי אפילו מהוצאה להורג.
כמי שידע מי תהיה אשתו כבר בגיל 13, גרסיה מרקס הציע למרסדס היפיפייה שבה התאהב עד כלות, להתחתן אתו וכבר בגיל 19 כתב את הנובלה הראשונה שלו "סופת שלכת" והבין די מהר למורת רוחו של אביו, שייעודו בחיים הוא להיות סופר.
"גאבו" (כפי שכונה) פיסל וערסל, עיצב וברא, המציא ומחק, הוליד והרג- כמו שכל סופר טוב, טוב באמת, אמור לעשות - עולם סוריאליסטי, מתעתע, שנדמה אמתי, אך חוקיו שונים בתכלית וגיבוריו אינם בני אנוש רגילים, אולי הם רק נראים כאלו" - ( ציטוט).
וכך הספר נפתח "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם"
מרתק .
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
