שם הספר בא לרמז על אוטוביוגרפיה מקיפה, כשספר זה מכיל 552 עמודים, הראשון משלושה. שני ושלישי אין משום שמארקס עייף מלהיזכר ולבסוף טרף אותו האלצהיימר.
מארקס הוא הבכור מבין 11 אחים, חמישה עשר אם סופרים גם את אלה שלא מאמו, אבל כן מאביו. אמו, בלבה הרחב, הסכימה לקבל גם את אלה שאינם משלה וחלק מסיפור חייו של מארקס מוצא מקומו במאה שנים של בדידות, כולל צורת הבית, החדרים והערסלים.
גאבו, כפי שנקרא בגיל מופלג 27, עבר כמה וכמה מקומות בחופה הקאריבי של קולומביה ומצא עצמו גם גר בעיר הבירה בפנים המדינה, 2400 גובה מעל פני הים, ואם שאר ערי החוף שוחות בזיעה טרופית, בוגוטה קרה וגשומה בשל גובהה. אלא שזה לא הדבר הבולט בחייו, כמו הרצח של מנהיג המפלגה הליברלית וראש העיר בוגוטה אליאסר גאיטן. קולומביה היתה תמיד מדינה אלימה והפכה עוד יותר אלימה. מפתיע לנוכח העובדה שהקולומביאנים, כשהפרוטה מצויה בידם, ולא תמיד היא מצויה, מעדיפים חינוך נוקשה ומשובח, מעונב כיאה וכיאות.
הספר נפתח כשאמו של גאבו מגיעה לקחתו לסייע בידה למכור את הבית הישן, עניין שהם לא ממש מצליחים בו. לא רק מכירת הבית היא מכשלה, האם גם צריכה להודיע אביו שגאבו פורש למעשה מלימודי המשפטים וכי הוא עיתונאי על סף היותו סופר.
הספר עוסק בשלושת העשורים של תחילת חייו, עבודותיו העיתונאיות השונות, ההערכה לה הוא זוכה מעורכיו, כתבותיו, סיפוריו הקצרים הרואים אור וספרו הראשון סופת שלכת. בין לבין, גאבו מעשן שלוש קופסאות סיגריות ביום ולוגם הררי כוסיות ואף כוסות אלכוהול. לא לבד. כשמהדורת העיתון של מחר ערוכה, לא חשוב איזה עיתון מהעיתונים בהם עבד, נפגשים כולם בשולחן הקבוע, בבר הקבוע ומתהוללים. בין חבריו הרבים אנשי רוח מקיר לקיר. משוררים, אנשי ספר, אנשי קולנוע, זמרים, וזה אומר שלא תמיד הולכים הביתה לישון, כי למי יש זמן לזה.
מארקס מתאר חיים ללא רגע דל, אבל את עצמו מתאר כביישן כרוני, שאחרים רואים בו יותר משהוא מתאר את עצמו. כך נותנים לו יד רחבה בכל עיתון בו עבד, לערוך, להכניס מאמרי דעה ומאמרי מערכת, סיפורים קצרים ותחקירים. באחד התחקירים היה צריך לברר מה קרה באניה שעקב סערה נפלו שמונה מלחים טבעו, אחד ניצל וסיפר סיפור הנפילה בסדרה של למעלה מעשרים המשכים. אז הסערה לא היתה ממש סערה, אבל על הסיפון נקשרו לא במהודק מקררים ומכשירי חשמל אחרים...
לו היו המשכים נוספים בהחלט היינו שומעים על חייו שלאחר פרסום ספריו, במיוחד מאה שנים של בדידות ואהבה בימי כולירה, כמו גם פרס הנובל שקיבל בגיל 55.
חמישה בתי מרקחת היו לאביו של מארקס ומהם חיתה המשפחה הענפה חיים של דחק, אבל קולומביה של אז, מדינה לוהטת וטרופית בחלקיה הנמוכים, כולם חיים כך, משתדלים להתפרנס מכלום, להתחנך ככל הניתן וגבריאל הבכור נהנה מהפריבילגיה להשלח לאוניברסיטה. אז אולי אישית הוא לא סובל ממאה שנים של בדידות, אבל הוא מוכיח להוריו שאפשר גם אחרת.

מי שלא מכיר את גבריאל גרסיה מרכס- שיקום !!!

הוא היה סופר והעיתונאי, תסריטאי ואקטיביסט פוליטי נחוש, קולומביאני, שכתב את "100 שנים של בדידות", "אהבה בימי כולרה", "סתיו של פטריארך", "כרוניקה של מוות ידוע מראש", ושלל סיפורים קצרים שנאגדו בכותרים כמו: "שנים עשר סיפורים נודדים", "על אהבה ושדים אחרים", "זיכרונות מהזונות העצובות שלי", ועוד רבים אחרים וטובים שהיו לרבי מכר עולמיים - חלקם גם תורגמו לעברית - והצליחו לסחוף באופן גורף קוראים בכל העולם ולהעניק לו את פרס נובל לספרות בשנת 1982 כשהוא בן 55 בלבד.

בשנת 1999, לאחר שנודע לו כי חלה בסרטן, הוא החל לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו, בעצם הוא תכנן לכתוב טרילוגיה- "לחיות כדי לספר" - שרק את הראשון שבהם הוא הספיק לסיים טרם מותו בשנת 2014, אבל גם על הכרך הבודד הזה נאמר דיינו ..

בכלל אני חייבת לאודות שה "מאחורי הקלעים של הנפש" – כלומר, הסיפור האישי האוטוביוגרפי של כל יוצר בעצם, מרתק אותי לא פחות מהתוצר הסופי - אני לא מצליחה להפריד בין השניים, להפך, כי מהו רומן אם לא פיסת נוף חייו של הכותב, חלקים מהווייתו, נפשו, מחשבותיו, לבטיו, קשייו והתמודדותו... כך אנחנו מבינים יותר את הכתיבה , והבנה היא מרכיב חיוני שמייצר לנו את רמת ההנאה ואת העוצמה החווייתית.

אמר מי שאמר שהכתיבה היא נוף ילדותו של המספר, ואומנם כל מי שיקרא את האוטוביוגרפיה הסוחפת הזו, לא יוותר אדיש לכך שכל חייו מונחים ופרוסים כמעט בכל אחד מהכותרים שיצאו תחת ידו.

אני מודה גם, שבחודש הזה שקראתי אותו, רעננתי שוב את הצבעים והמראות שעליהם הוא כותב, וחוויתי יחד אתו בעוצמה את התרבות הדרום אמריקאית. גילוי נאות – הרבה מאוד פעמים ביקרתי בדרום אמריקה, היות והייתה לי שם משפחה - ולכן יכולתי להזדהות בקלות עם הקצב, עם הטעמים, עם הריחות, ועם המנטליות-התרבות, ואפילו עם השדים והרוחות של הסבתות, והמנהגים, ונחשפתי שם לעוני שעליו הוא מדבר ולבתי הזונות שהיו חלק נורמטיבי ממנהגי הגברים במקום, זו הייתה תקופה כזו של עשירים מעטים, ועניים רבים כאלו שגרים בבתי בוץ ובתים מבמבוק, עוני שייצר מלאי של חלומות, ותשוקות, ומהוויים ודמיונות, בדיות וחזיונות שנצבעים אצלו בשלל צבעים ושהפכו בהמשך לחלק מכתיבתו במהלך אותן השנים המדממות בקולומביה, שנים שנרשמו בהיסטוריה כשנים המטלטלות – כמו אותו הטבח שביצעו אלה שיש להם (הממשלה ובעלי ההון) באלה שאין להם – מגדלי הבננות. אלה היו אותם המטעים ששכנו 4 קילומטר בלבד מהבית שבו גבריאל מרקס גדל -באזור הביצות של סנטה מרתה. והאלימות שחוותה קולומביה כשמרקס היה נוכח לה באותם השנים, חברו להם תחת ידיו למסכת סיפורים פנטסטיים מעוררי השתאות. בעצם כפי שכבר ציינתי, הוא היה אדם פוליטי שלחם למען צדק חירות ושוויון, ובדרך שהוא בחר לכתוב -סוגה של ראליזם פנטסטי – הוא התחמק מהתנכלויות חוזרות ונשנות ממעצרים ומכליאה ואולי אפילו מהוצאה להורג.

כמי שידע מי תהיה אשתו כבר בגיל 13, גרסיה מרקס הציע למרסדס היפיפייה שבה התאהב עד כלות, להתחתן אתו וכבר בגיל 19 כתב את הנובלה הראשונה שלו "סופת שלכת" והבין די מהר למורת רוחו של אביו, שייעודו בחיים הוא להיות סופר.

"גאבו" (כפי שכונה) פיסל וערסל, עיצב וברא, המציא ומחק, הוליד והרג- כמו שכל סופר טוב, טוב באמת, אמור לעשות - עולם סוריאליסטי, מתעתע, שנדמה אמתי, אך חוקיו שונים בתכלית וגיבוריו אינם בני אנוש רגילים, אולי הם רק נראים כאלו" - ( ציטוט).

וכך הספר נפתח "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם"

מרתק .

ישנם ספרים שאני נהנית לקרוא ,
הספר הזה הוא מסוג הספרים שהם בפירוש השפיעו עליי כאדם וכקוראת.
ספרות אמיתיתבמיטבה.
קטונתי מכדי לדרג או לתת ציון על כתיבתו המופלאה בכשרון הרב של גבריאל גרסייה מארקס.
הספר נפתח:" אמי ביקשה ממני שבוא אתה למכור את הבית".
משפט כל כך פשוט תחבירית ואמנותית, בפשטות זו , בה מגולמת גדולת הספר.
לא הפסקתי לקרוא בו , ספר מרתק, זורם וסוחף וכמובן בעל מאפיינים אוטוביוגרפיים על חייו של גרסיה מארקס, יליד קולומביה, עיתונאי, סופר,.
סופר גדול.
ספר מצוין, רהוט וכתוב בגוף ראשון, ממכר .
יצירת אומנות!!!!!!!

תאורי ההפיכות בדרום אמריקה קצת מייגעות לקורא הישראלי שאינו בקיא אבל למי שרוצה לדעת מהיכן צמחו שורשי כתיבתו של גבריאל - ספר חובה.