קרקס מדראנו

לא כל כך יצא לי לבלות עם אבא שלי, מחוץ לעיירתנו הקטנה, אך פעם אחת שהוא היציע לי להתלוות אליו, לנסיעה באוטובוס לעיירה סמוכה חדשה שזה עתה הוקמה, שמחתי.

יצאתי מלא תיקווה, באוטובוס הערבי של נצרת, שעצר לנו סמוך לאתר בניה גדול, בעיר שנקראת נוף הגליל היום, אז עוד קראו לה נצרת עלית. גם כילד הבנתי את הפרדוקס והעלבון, שבסיור באתר הבניה, על גבעה קרחת נטולת צל, וכמעט שוממה, להוציא פועלים שהיו עסוקים בבניה, אך אבי ממש שמח, כי מבחינתו זאת הייתה התממשות הציונות.

על קצה רכס הבניה, עיני קלטו כתם אדום גדול, שנראה לי משהו מעניין, שכדאי לנסות להבין מהו. בשיאה של השמש הקופחת, שכנעתי את אבי ללכת לשם, ולפתע התגלה לנו, כמו בפאטה מורגנה, אוהל ענק של קרקס מידרנו, האיטלקי. אך כשהתקרבנו, נוכחנו לדעת כי הוא סגור. אבא שלי אפילו לא הבטיח לי לחזור ולבקר בקרקס לכשיפתח, מבחינתו היה זה עניין לא רציני. כשהורי רצו לתאר ענין מופרך לחלוטין, שאין לו שום קשר למציאות, הם כינו אותו קרקס מדראנו. מאז עברו שנים, בקרקס לא בקרתי אף פעם, מסיבות אחרות, אך הוא עדיין נתפס אצלי כתשוקת ילדות לא ממומשת.

אילנה ברנשטיין, בספרה מחר ניסע ללונה פארק, לוקחת מוטיב דומה, בילוי בלונה פארק, ובונה ממנו את ציר העליליה, על ילדיה של אם חד הורית, שמשאת נפשם הייתה יום אחד לחוות חוויה כפית שהורים בדרך כלל נוהגים לבלות יחד עם ילדיהם, אבל לא ילדיה של האם נטולת השם וללא בן זוג שנמחק מחייה.

ביתה הבכורה של האם האנונימית, בת שש, ובנה בן חמש, חיים חיי הישרדות, לאם חולת נפש שספק אם היא כשירה לגדל את ילדיה, אך היא בכל זאת עושה מאמצים כבירים, לעתים מעבר לכוחותיה, להעניק להם חיים שיש בהם כבוד, חמלה ורוך, ועתיד שכלל לא ברור מהו.

תיאורי הבדידות של האם וילדיה, מול המצוקות והחסכים, כמו חוסר היכולת לשלם את שכר הדירה, או הפסקת הביטוח הרפואי לילדיה, קורעים, מעיקים וחובטים בבטן ללא הרף, מולם הקשרים עם הרשויות, כמו הפסיכיאטר, המטפל באם, ורק מלעיט אותה בסמים, מגדלים את אווירת הניכור בין האם לסביבתה, למצב המעמיד אותה על סף קריסה.

בתוך תחושת הבלבול והכאב, קיימים בספר רגעי חסד קטנים, כמו בשנתם של ילדיה, שהיא חושבת שניבטים אליה מלאכים, או יכולתם להנות מקרן אור שחדרה אל תוך סלון דירתם.

יש לאם חלום להיות סופרת, היא מסוגלת לנסח מלים נוגעות, אך ניסוחיה לא יבקיעו מעולם מרישום משפטים ביומנה העשוי פיסות נייר, כביטוי לאקראיות וחוסר יכולת לחבר בין שלושה זמנים פשוטים ברצף. מבחינתה עבר עתיד, לא קיימים בחייה, אלא רק, הווה מעיק.

המסע ללנה פארק הופך למסע גאולה, לאם וילידה, אליו כל העלילה מתמקדת, תוך מחיקת כל משמעות אחרת לחיים. יש למסע הזה הגיון מטורף, דרכו האם מבקשת להעניק לילדים אופק חיים המקנה רגע של הנאה והפוגה. המחר, בו היא וילדיה יצאו ללונה פארק, אולי יחולל את השינוי בחיים, הבלתי אפשריים?

בשפה אפלה אך מהפנטת, ברנשטיין, מספרת על שוליים תלושים ומבודדים, כמו אגדה גותית מודרנית ומנוכרת, המביטה, על אימהות וילדות, בחמלה ובכאב אין סופיים בניסיון לברר אם בקצה המנהרה האפלה קיימת קרן אור של תיקווה בודדה?

אפילוג

שאני וילדי עולים במעלה ההר, לעתים תמונת ילדותי חוזרת אלי. אני נזכר בכף ידו של אבי, האוחזת בכף ידי בשעה שנינו עולים יחד במעלה הגבעה החשופה. תמונת ילדותי גורמת לנו לשאוב כוחות, המנוסחים במשפט תמציתי, אנחנו עולים, משום שהדרך שאנחנו עושים יחד, חשובה לא פחות מהמטרה.

#
אין שמות בספר הזה. לא של המספרת אותו, אישה צעירה הנחנקת מחייה, בורחת למה שאנחנו קוראים "שיגעון", לא של ילדיה – "הגדולה" ו"הקטן", לא של "השכנה" או "בעלה", לא של "הפסיכיאטור" או "העובדת הסוציאלית". בספר הזה יש רק תפקידים ללא פנים. זה הרמז העיקרי לדרך בה צריך לקרוא ולפרש את הסיפור הזה. אין בו עלילה אבל יש בו פרישת "המצב" – מונולוג ארוך, ללא פרקים, מפיה של הדמות המספרת את סיפורה.

יש בסיפור קריאת תיגר על ערכים הנחשבים מקודשים בחברה שלנו. בעיקר אמהוּת. לגדל ילדים זה קשה. זה קשה גם כשאפשר להתחלק באחריות ובנטל וקשה שבעתיים כשאת לבד. יש התוויות לתפקיד האם. הן לא נאמרות במלים אבל כל אדם החי בחברה מכיר אותן ופועל לפיהן. והמספרת ערה לפער הקיים בין הציווי החברתי לבין התנהגותה, ורגישה לעיניים המאשימות אותה ככישלון בכל תפקידיה: כאישה, כאם, כחלק מקהילה.

מדובר באישה צעירה, שאינה מצליחה להכיל את חייה. היא חיה על גבול העוני, בדירה שכורה בשכונה בירושלים, בחורף אכזרי המכה על החלונות. יש לה שני ילדים קטנים, שצריכים להיות גם הוריה, גם בן-זוגה, גם המחסום בינה לבין מה שמכונה "החברה" השופטת לחומרה התנהגויות שמחוץ לתלם. היא חיה מקצבת ביטוח לאומי, נעה בין שפיות לאי-שפיות (זמנית), מנסה להחזיק את הראש מעל המים, לרוב היא טובעת. מרוחקת סנטימטרים מפינוי מדירתה, מרעב, מלקיחה של ילדיה ממנה. אין עבר בספר הזה. אין בו עתיד. הסיפור הוא רק על הווה מייאש המוביל, אולי, לאסון.

למה היא כתבה את הסיפור? זו השאלה שניקרה בי, כל עת שקראתי. ברנשטיין כתבה פה דמות אותנטית לגמרי, אבל לא נראה כאילו היא מנסה להשיג אמפתייה לגיבורה שלה, או שקהל היעד שלה היה דווקא יפי הנפש המזדהים עם אומללות (אם כי ממה שקראתי רבים מהקוראים נכמר ליבם על התיאורים הקשים). היא שמה בפי המספרת משפטים קוראי-תיגר על הדרך הנוקשה בה מותר לאנשים למלא את התפקידים שלהם, ועל העונש החברתי והנפשי החמור שתגרור כל סטייה מדרך מלוי התפקיד, המוגדר על ידי הנורמות הכלליות.

מה להגיד עליו? הוא אותנטי ומשכנע. הוא גורם לך למחנק רגשי. הוא גורם לך לבלבול רעיוני. הוא קשה לקריאה ומאד קריא. אפשר לרחם על אנשים שנקלעו לסיחרור ואינם יכולים לעצור ולרדת. אבל שום דבר לא ישכנע אותנו לשנות קצת את הכללים, לרופף קצת את הדרך הביקורתית בה אנחנו מסתכלים על הדרך הנכונה למלא תפקידים, ועל העונשים שאנחנו מענישים את אלה שאינם יכולים למלא אותם בדרך שלנו.

הורות היא לא דבר שמתאים לכל אחד, אבל עם כל הכבוד לאינטליגנציה הרבה שלנו, לקדמה, לטכנולוגיה – אנחנו עדיין בעלי חיים. האבולוציה דוחפת את כולנו להפיץ את המטען הגנטי שלנו. החברה בעיקר מספרת לנו כמה זה יפה וטהור ומספק ושווה את כל הקושי. אפשר להתכונן, לקרוא ספרים, לקחת עצות מחברים שכבר נכנסו לזה לפנינו או מהסבא והסבתא הטריים – ובכל זאת זה לא יעזור במקרים מסוימים. יש אנשים שלא נועדו לזה, שרק ירצו להחזיר את הגלגל, כי הם סובלים מכל רגע או לפחות מרוב הרגעים. הם לא יודו בזה בפני איש כמעט כי אין טאבו גדול מזה. הם פשוט נקלעו למצב הבלתי הפיך הזה, מתוך קונפורמיזם או נסיבות, וכנראה מעל הכל מתוך תקשורת לקויה עם עצמם – כלומר איזה פחד להודות בפני עצמם שאין רצון או שהרצון לא מספיק חזק ויש תחושה שהאתגר גדול מדי עליהם, לא משנה שמיליארדי אנשים כבר צלחו זאת לפניהם. לא תמיד אפשר לדעת מראש עד שכבר מגיעים לשם, אבל יש את הבעיה הקטנה הזאת, שזה בלי חרטות.
החיים הם גם לא דבר שמתאים לכל אחד, רק שאיש לא בחר להיוולד. יש אינספור דרכים לחיות את חיינו וליהנות מהזמן שיש לנו פה, אבל יש אנשים שזה לא מסתדר להם. הכי חשוב להיות אקטיביים לגבי הקושי ולחפש דרכים להקל אותו, אם באמצעות שינויים שנערוך בחיינו, או בהגברת הדברים החיוביים בחיים, או טיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי. מי שמרגיש שהחיים גדולים עליו ונוקט גישה פסיבית ותבוסתנית, לעולם לא ירגיש אחרת. לגיבורת הספר האומללה, או יותר נכון לקרוא לה אנטי-גיבורה, שתי האמיתות נכונות. אנחנו לא באמת יודעים האם הייתה לה נטייה לדיכאון עוד קודם. זה מוצג כך שהמשבר פגש אותה כאימא צעירה כמה שנים לפני הנקודה בה מסופר הסיפור, ומעולם לא שחרר. לכאורה אפשר להאשים את ההורות במצבה, אבל לא יכולתי שלא לחשוב שחלק ממצבה העגום קשור לאופייה הבסיסי ביותר, גם בלי קשר לילדים.

כמו שכתבו פה לפניי, הדוברת מגדלת לבד ילדה בת 6 וילד בן 5. לרוב ההורים לא קל לגדל את ילדיהם, אבל לה קשה במיוחד. היא בקושי מתפקדת. ההורות כאילו תפסה אותה בהפתעה ובמקום לזרום וללמוד תוך כדי תנועה, עם חמלה עצמית שכל כך נחוצה, היא מרגישה שהחיים מתנכלים לה והיא צריכה להתפלל שמדי פעם יתפלקו לחיים גם אירועים טובים, שיחסכו ממנה מאמץ, עבודה או שיקום עצמי. לדוגמא היא מפנטזת על מוות של בעל הדירה שלה כדי שלא תצטרך לשלם את שכר הדירה החודש (ייתכן שאני לא לגמרי מדייק פה אבל זאת הייתה רוח הדברים). לכל אורך הספר אנחנו לא מגלים את השם שלה או של הילדים, ולא את השם של השכנה שעוזרת להם מתוך מקום מאוד אכפתי וכמעט לא שיפוטי, או את השם של אף דמות אחרת בספר. כפי שלימדו אותנו בתיכון, זה עוזר ליצירת תחושה של תופעה רחבת היקף שלא נוגעת רק לדמות הספציפית אחריה אנחנו עוקבים. עלינו לחשוב שהמסר של ברנשטיין הוא שכמוה יש עוד רבות. אנחנו לא יודעים כמעט דבר על חייה של האנטי-גיבורה לפני היום שבו מסופר הסיפור – לא על ילדותה, לא על הזוגיות שהייתה לה עם אבי ילדיה לפני הילדים. אנחנו רק יודעים שהיא אימא צעירה מאוד, שהאבא לא בתמונה, שההורים שלה לא עוזרים לה, אין לה חברים, והם חיים על קצבת הביטוח הלאומי שלה. יום אחד היא חוותה רגע שבו פרץ דיכאון שנים-לאחר לידה, ומאז לא הצליחה להתרומם. כך היא הרחיקה מעליה את כל הקרובים אליה – בעלה, ההורים, החברים. היא נשארה לבד עם הילדים שהיא מתקשה לעכל שהיא אימא שלהם, ונעזרת בלית ברירה בשכנה שמציעה את עצמה, ובפסיכיאטר שמקשיב לה אבל בלי לדבר יותר מדי, כמו שהיא אוהבת. היא לא הייתה יכולה להיעזר בפסיכולוג שאצלו מעמיקים, שואלים ומפתחים את הבעיות. היא צריכה לדבר מעט ולקבל את הכדורים שלה. כך גם כמספרת סיפור – היא לא מתפלפלת ואין פה תהיות פילוסופיות שנמשכות יותר ממשפט או שניים. היא פשוט מספרת את הדברים כמו שהם. היא לא מנסה למצוא עבודה, היא ישנה רוב היום, שולחת את השכנה לקחת את הילדים מבית הספר אם היא לא הספיקה, תולה ציור של הילדים על מסך הטלוויזיה המקולקלת במקום לתקן אותה, לקנות חדשה או להוציא אותה מהבית. היא שוקלת לעזוב את הילדים ולהשאיר אותם אצל מישהו שידאג להם טוב ממנה. היא רוצה להיכנס מתחת לשולחן ולהתכדרר, להיעלם, כמו ילדה חסרת אונים. היא רוצה שהילדים יהיו עצמאיים, מאצילה סמכויות לבתה הבוגרת מדי לגילה. היא מצפה לעזרה ולאמפתיה למצבה מילדיה בגיל שבו הם הכי זקוקים לדמות אם סמכותית. היא בקושי מצליחה לספק לילדיה מזון בריא ומזין, מגלחת "זקנים" ממלפפונים שהיו במקרר יותר מדי זמן ועדיין אוכלת אותם כי אין משהו אחר, מכינה סנדביצ'ים פשוטים עם ממרח שוקולד כארוחת ערב ושמחה מאוד על כך שהילדים מקבלים ארוחות חמות בבית הספר ובגן. דמותה עוררה בי בעיקר רגשות שליליים של בוז, גועל וסלידה. קשה לפתח חמלה לאישה שבקושי מנסה לעזור לעצמה, מנציחה את מצבה העגום וגוררת את ילדיה איתה לתהום החשוכה שהיא נפשה. חשבתי שאקבל משהו קצת אחר בספר הזה. ציפיתי למניפסט של אימא חד הורית ותשושה אך מתפקדת, על הקשיים באימהות וכמה לפעמים פשוט מתחשק לעזוב הכל. קיבלתי יומן של אישה תשושת נפש, שהקושי שלה עם עצמה בתוך עולם המבוגרים הוא הרבה יותר גדול מהקושי שלה לגדל את ילדיה. זה היה מעניין, סוחף, כתוב היטב. זה בשום אופן לא היה מהנה.

ההשוואה ל"דולי סיטי" של אורלי קסטל בלום היא בעיניי מתבקשת. בשני הספרים מדובר באם חד הורית שחווה קשיים בתפקידה. שני הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, בכתיבה קולחת שמעט מזכירה זרם תודעה. בשניהם יש עולם פנימי סוריאליסטי שמקבל תחזוקה שוטפת כחלק מההתמודדות. אך הדרך של כל אחת מהן שונה לחלוטין. דולי היא אימא אקטיבית, לוחמת, שלא רואה בעיניים. כל העולם יכול לבעור ולהתפורר סביבה והיא תמשיך לעשות כל שביכולתה להגן על בתה ולהבטיח שתשרוד ותגדל. האנטי-גיבורה של ברנשטיין לא מסוגלת לעשות זאת כאמור. דולי היא גרסת המאניה. ברנשטיין נתנה את גרסת הדיפרסיה.

אצלי בגיל 21 התערערה לראשונה הידיעה הברורה שאהיה אבא. התחלתי לצאת עם בחורה שהבהירה לי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים כמה היא לא רוצה ילדים. עד שפגשתי אותה הייתי בטוח שיום יבוא ואהיה אבא. זיהיתי בי איזה רגש בנושא אפילו כבר בימיי כתיכוניסט. כשהכרנו הייתי עדיין בצבא וזה לא גיל שבחור חילוני בכלל חושב בו על הורות, כך שזה לא היה דיל ברייקר ופשוט המשכנו לצאת. בסופו של דבר היינו יחד כמה שנים והנושא עלה שוב יותר מפעם אחת. מכיוון שראיתי את הזוגיות שלנו כדבר החשוב ביותר, הייתי מוכן לשקול חיים ללא ילדים ומה שהיה מובן מאליו קיבל ספקנות שיוצאת נגד ברירת המחדל האוטומטית. אהבה לבת הזוג הקיימת קודמת בעיניי לאהבה לילדים שעוד לא נולדו לי ושלא בטוח שנכונים עבורי. פתאום אימצתי נימוקים שלה והוספתי כמה משלי, כמה העולם הזה הוא מקום קשה להביא אליו ילדים וכמה הזוגיות יכולה להיפגע, וכמה להיות הורה זה אומר לחיות בחרדה בכל רגע נתון. נפרדנו, אבל התהיות והספקות נשארו. אח"כ התחלתי לצאת עם מי שלימים הפכה לאשתי וכיום היא גרושתי. גם היא לא הייתה מעוניינת בילדים אז הגישה שלי נשארה דומה. העמדה הזאת, בגיל שבו לחלק מחבריי כבר יש 2 ו 3 ילדים, מחייבת מבחינתי המשך חקר והתבוננות פנימה. אז קראתי כמה ספרים, ועל חלקם גם כתבתי פה, כדי להבין קצת יותר את עצמי ולבוא להחלטה הענקית הזאת ממקום יותר מבוסס. אני לא מרגיש שספרה של ברנשטיין תרם לי רבות, אבל הוא כן גרם לי לתחושת הקלה מסוימת – שאני לפחות לא שם. אני לא אבא שמרגיש ככה (אגב, לא נתקלתי בספרים שעוסקים בנושא מנקודת המבט האבהית. מובן לי כמה הסמליות של אימא שחווה קשיים אלה היא חזקה יותר, אבל השאלה אם אין מקום גם לספר שעוסק באבא עם דיכאון לאחר לידה) ובת הזוג שלי לא במקום הזה.
אני מודה שהקורונה טרפה קצת את הקלפים. הבדידות מודגשת יותר וכיום אני רואה את עצמי מחדש יותר כאבא לעתיד מאשר אדם שיישאר לנצח ללא ילדים. זה עדיין מפחיד. עדיין יש לי המון ספקות וכרגע גם יש את העניין הפעוט הזה שאין בת זוג. אני מאוד שלם עם המקום הלא שלם שלי. באחת מאפליקציות ההיכרות יש אפשרות לבחור מתוך רשימה מהי עמדתי לגבי ילדים. יש אפשרות אחת של
doesn’t have kids but wants them
ויש אפשרות אחרת של
Doesn’t have kids but might want them.
האפשרות השנייה מתארת אותי היטב.

טרגדיה של ספר.

כבר בעמודים הראשונים ניצנים של כאב ויגון ניבטים אל הקורא. מין יאוש עכור כזה.
הסיפור בפשטות הוא על אמא, (דבר ראשון אמא) עם שני ילדים, ועם קצת מאוד כסף. כבר נשמע לא נעים, נכון? אז גם הקשרים החברתיים שלה לא להיט והיי, היא גם סובלת מבעיות נפשיות שצצות לעיתים.
אמא שכולה דמיון, ושרוב העלילה סובבת והולכת סביב המבט שלה, הדמיוני הציני והאימהי- וזהו. לא משהו סדיר ועלילתי, אלא סתם הווי שרירותי וחלקים מהחיים שלה עם מקרים וסיטואציות שמביאות את המצוקה שלה או מצוקות ליתר דיוק, לידי ביטוי אותנטי.

מדרך הכתיבה והסיפור לא התרשמתי כלל, לא לפחות כמו שציפיתי. אמת שהספר רציף ולא מחולק לפרקים, אבל עדיין אין בו דבר מסקרן או מותח, או כל דבר אחר שהיה אמור להחזיק את הקורא ולגרום לו להמשיך לקרוא ב"להט". כמו מצב סטטי יבש ועייף לכל אורך הספר.

זה מאוד סובייקטיבי, (התחושה שלי) אם כי אכתוב שאני טיפוס של טרגדיות. אני אוהב איך שהרגש נמתח ונהיה קיצוני, ואני אוהב רעש ודמעות. אבל בספר הכואב הזה, לא נהנתי בצורה כזאת, יותר חשתי אי נוחות מטרידה.
נכון, לא עצרתי באמצע אלא קראתי עד הסוף, ואגיד כבר עכשיו שהספר לא גרוע בכלל, לכאורה עוד ספר שמתאר את המצב של הצדדים החשוכים בחברה.
אבל משהו שם התפספס לי.
לא יצאתי עם תובנות, או עם חיוך מסופק, וגם לא עם רגש עז. סתם כאב עמום מדי פעם, שחייב לציין שגם הוא עם הזמן (בספר) נשחק קצת באיזה שלב.

הגזמתי קצת? אולי, נסו בעצמכם.

תקציר: אם חד הורית ביחד עם בתה ובנה הקטנים מנסה לשרוד חורף ארוך ואכזרי בישראל של לפני הטלפונים החכמים, באמצעות הבטחה לילדיה שתיקח אותם ללונה פארק, מתוך שאיפה לגוון את השגרה הקשה בה חיים.

אתחיל עם הדברים שכן אהבתי בספר: אהבתי את זה שלדמויות אין שם וגם כמעט שאין אזכור של מקומות או מתי העלילה מתרחשת. מעבר לייחודיות שבדבר, זה נותן תחושה אוניברסלית, שהסיפור הזה יכול לקרות לכל אישה בכל מקום. כמו גם אפילו שאלות שהילדים והקורא שואלים את עצמם במהלך הסיפור, שנותרות בלא מענה, כי זה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא הכאן והעכשיו: האם והקשר שלה עם הילדים והיחסים בין האחות לאח, ששניהם מפורטים יפה. השפה בספר גם גבוהה, חדה ומדוייקת והזכירה לי סופרת ישראלית אחרת שאני מעריצה, יעל נאמן (במיוחד בקובץ הסיפורים הקצרים שלה "כתובת אש").
אך עליי להודות שהספר היה קשה לי לקריאה: למרות ואולי בגלל שהאם לוקחת אחריות על בחירותיה ומעשיה, הדברים הקשים שהיא עוברת והתגובות של הסביבה אליה מעוררים רחמים. יש לה חלומות, חלקם גלויים וחלקם נסתרים, חלקם ארציים וחלקם רוחניים, וסך הכל היא מאוד אנושית ויכולתי לדמיין אישה כזו מתהלכת בינינו. אבל חוסר התקווה והפסימיות שחוזרות על עצמן לאורך הכתיבה גרמו לי בסופו של דבר לא להתחבר לספר לצערי.
הספר כיצירה לדעתי כן טוב, פשוט לא משהו שהייתי בוחרת לקרוא מלכתחילה או שוב. המחברת אכן מוכשרת מאוד וכן אשמח לנסות ספרים אחרים שלה.

'מחר ניסע ללונה פארק' הוא ספר מטריד מחשבה ומועך לב (כי אין ביטוי מדויק יותר). מן מבט מעוות על קשיי אימהות מוכרים, המועצמים באמצעות התמודדות עם מחלת נפש ומציאות בלתי מתפשרת.

גיבורת הספר, היא צעירה בגילאי העשרים, חד-הורית פלוס שניים, שהם ילדה בת שש קטנה-זקנה וילד כבן חמש שלומד מהר מדי איך לרוץ בין הטיפות.
כולם ללא יוצא מן הכלל נטולי שם, מתוארים בכינויים 'הגדולה' ו'הקטן'. מן שמות גנריים שלא מאפשרים טיפה של ייחודיות, כאילו זה יכול לקרות לכולם, אולי לא כאילו.
מכאן נוכל רק להתדרדר יחד.

החיים הם תקופה קשה
במסווה של מחלת הנפש, או פשוט בחסותה, אותה גיבורה צעירה חסרת שם מרשה לעצמה להגיד את מה שלא הרשנו לעצמנו אפילו לחשוב (ודאי שלא להגיד).

"ילדים נחטפים בגינות ציבוריות. תמיד יש מישהו שחסר לו ילד קטן. בדרך כלל מעדיפים תינוקות. אבל עם קצת מזל, חשבתי, יהיה מי שירצה גם את השניים שלי."

להורים שבינינו, הסיפור כאן הוא מראה מהסוג שלא נרצה להשתקף בה לעולם. כזו שמשקפת את הפחד מאיך ניתפס בעיני אחרים, בעיני הילדים שלנו, ובעיני עצמנו גם.
אותו חשש מדעת הסביבה, שכבר כמעט ולא משרת את גיבורת הספר הזה, הוא הכוח ששומר אותנו (בעיקר) האמהות, יציבות ככל שניתן, נורמטיביות למראית עין ושפויות (או לפחות נוגעות בתחתית ההגדרה).

מה עוד היה לנו?
'מחר ניסע ללונה פארק' מרחיק לכת ומשלב הורות חסרה, התמודדות מהאגף הפסיכיאטרי ועוני קורע לב.
תוך כדי הצורך לספור מטבעות, להתמודד עם האין ולנסות להבין מה נשאר, גיבורת הספר מכריזה על פשיטת רגל הורית, ערכית וכלכלית כמובן.
התוצאה המעורבבת, היא מסוג הסיטואציות שקשה לאבחן אם מקורן באגף מאושפזי הנפש, או בתשישות אימהית מוכרת.

בואו נודה ש...
כי למרות שלא נעים להודות, יש בו בספר הזה, אלמנטים התנהגותיים שמתאימים לכל אמא ברגעיה הקשים (ואולי גם לכמה אבות).
כמו אדם נורמטיבי שאם יאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, עלול להחשב כמטופל תואם סיטואציה ומקום, פשוט כי הכל אפשרי וקשה לדעת למי להאמין.

"נהפכתי מילדה שכל העולם היה פתוח בפניה לאישה עלובה מהסוג שתיעבתי כל כך."

כשכותבים ככה
מדובר בסיפור עמוס דעות, רעיונות ובלבול מחשבות, כמו הרעש התמידי שבראש הגיבורה. ברמת העריכה, אותה גיבורה מדהימה, מזעזעת ונטולת שם (כבר ציינתי), היא היחידה שקולה נשמע כאן וכל דמויות המישנה מובאות דרכה ללא הפרדה ביניהן, וללא ציות לכללי הציטוט.
אם ביצירות אחרות עובדה זו בלבד היתה מספיקה על מנת להוציא לי את הקוצים, הרי שכאן היא משתלבת יפה בסיפור ומספקת נופך נוסף לתיאור החיים המבולבלים.
התוצאה היא שילוב של מוזר ומדהים.

נקודת מבט וחוכמת חיים
'מחר ניסע ללונה פארק' משולב במשפטים חכמים עד מבריקים שמספקים נקודת מבט של זקנה שראתה ימים רבים, מפי דמות צעירה למודת קשיים. זהו סוד קיסמה של גיבורה מיוחדת, שטילטלה אותי בין הרצון לחבק ובין צורך, פיזי כמעט, לברוח מפניה ואחרי הכל, כולי תקווה שלא אפגוש כמותה לעולם (בודאי שלא בראי).

"אנשים מפתחים שנאות בלי סיבה בדיוק כמו אהבות. הכימיה של האהבה היא גם הכימיה של השנאה."

"הכדורים שלי מתקנים את הארשת הפנימית. בעזרתם אני רואה את מה שכולם רואים. לא מעבר לזה. השאלה לא היתה איך אני עם הכדורים. השאלה היתה איך אני בלי הכדורים."

"רוב הזמן חייתי בחדרי חדרים. בודדה לגמרי. לא בטוחה אם אני קיימת. קשה מאוד להזמין אנשים לתוך הראש שלי. צפוף שם מאוד וגם רועש. אוזן אנושית לא יכולה לעמוד ברעשים האלה. בדרך כלל גם חשוך, אפלה מוחית סמיכה. ואני גם לא רוצה אנשים. רק אחד. את זה שגורם לאישונים שלי להתרחב."

אמרו לונה פארק?
הלונה פארק הוא בחירה נהדרת כסמל לשמחה, ילדות, בילבול, לחיים הטובים שמעבר לקשת, חיים שתלויים על שרשרת דקה, לפעמים כי התכוונו לכך, לפעמים לא הבנו מראש למה הסכמנו.

אבל בניגוד ללונה פארק עצמו, ההכנה לקראתו וההכרזה "מחר ניסע ללונה פארק", הן רק הבטחה לעתיד מתוק יותר ולתקווה, הרבה תקווה עטופה צמר גפן ורוד, מתוק.
מחר, כבר נספר סיפור אחר, נסביר שלא התכוונו ונסתבך בשקרים של עצמנו.

"אני מבטיחה ומבטיחה ואף פעם לא מקיימת. רציתי להפסיק להבטיח. אבל בלי הבטחות מה יישאר לנו, מה אני יכולה לתת לילדים שלי אם לא תקוות?"

מישהו כתב פעם "ילדים זה שמחה",
הוא לא ציין שמישהו צריך להיות להם הורה.

'מחר ניסע ללונה פארק' הוא ספר לא פשוט שיגרום לכולנו להזדעזע ללא יכולת לעזוב ובעיקר להודות על חיינו.
אני מודה.
לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

כשהייתי בהריון עם הבכור ולאחר שש שנים באותו תהליך עם אחותו היו לי חלומות חדים על ביקורים בלונה פארק.
היה זה אותו פארק שעשועים תל אביבי הזכור לי משנות ה 80, אותו המיקום ואותם המתקנים אך התפאורה הייתה שונה להחריד.
תמיד הגעתי לשם כשחשיכה מוחלטת עטה על המקום והרחבה הייתה נטושה מאנשים. האטרקציות התרוממו מעל אדמה נוקשה מעוטרת עשבים שוטים ואת המבנים שהיו בחלקם מפלצתיים האיר אור הירח.
האורות האדומים היחידים בקעו מעיניהם של הסוסים בסחרחרה שכולם, ללא יוצא מן הכלל היו בצבע שחור.
רוח קלה הנידה את כסאות העץ הסדוקים בגלגל הענק והם חרקו קלות.
הסצנה חזרה על עצמה כמעט כל לילה ונראה היה כי עובריי חלמו אותה.
אך מה שגרם לי לתהייה מרובה היא העובדה שהחלום החוזר והנשנה לא היה סיוט אלא אפיזודה לה ציפיתי כמעט בקוצר רוח.
ייחלתי כל לילה לחזור לשם, לסייר בגן המתפורר וללטף את הסוסים המבוקעים, להביט בפילים שחדלו ממעופם ובצבעם המתקלף ולנסות לנחש באיזה גוון היו פעם הגרוטאות המתנגשות.

אני חושבת שניסיתי לשמר זיכרונות טובים אחרת אין מצב שהייתי חוזרת לשם. כשגדלו ילדיי לקחתי אותם למיטיבי והם היו מאושרים.
משנה לשנה השתכללו הרצונות וגדלו הציפיות; אירופה וארה״ב הציעו חוויות מועצמות ובלתי נשכחות לצד חנויות עמוסות ביצורים פרוותיים ומזכרות ואנחנו נפלנו בפח אך לעולם לא אשכח את המקום שבו אצורים זיכרונות ילדותי.
הספר ״מחר ניסע ללונה פארק״ טומן בתוכו הבטחה אופטימית, כזאת שחייבת להתגשם כי מי לא רוצה ללכת למקום שכולו טוב? שאבא ייקח או אמא – זה ממש לא משנה, העיקר שיהיה כיף.
אך אין שום נהנתנות בסיפור הזה, להיפך; הוא מעיק ומשפיל, דוחס והורס והקורא יודע ששום דבר טוב לא יצא מהתחייבותה של האם לילדיה.

ברנשטיין כותבת על אמא בעלת רקע בעייתי ושני ילדיה המתגוררים לבדם בשכונה דיי מוזנחת בירושלים.
אין לה כסף או עזרה, בעל או הורים תומכים. מצבה הנפשי רעוע עד כדי סכנה לצאצאיה והמוצא היחיד עבורה הוא כתיבת סיפור חייה.
בין היתר היא משחררת קיטור על הטיפול המייגע בילדים (הגובל אצלה בהזנחה) ואם רק היה מתאפשר לה לא להולידם כלל, וודאי הייתה הולכת על האופציה הזאת.
היא מצפה לאמפתיה, להזדהות ולרחמים מהקורא ומסביבתה אך בו זמנית מרימה את ראשה בגאווה ומסרבת לקבל עזרה.
ילדיה הנבונים מבינים את המצב הקשה בו הם שרויים ופעמים רבות הילדה הבכורה מתפקדת כאם אחראית ונוטלת פיקוד על המשפחה.
האישה השבורה, מחליטה לפתוח דף חדש ולעזוב את המקום המעופש בו הם חיים ולעבור לתל אביב. היא מבטיחה לגוזליה ביקור בלונה פארק ומשם הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר אך פנטזיה לחוד ומציאות לחוד כפי שכתב יהודה עמיחי בבית הראשון משירו: שְׁנֵינוּ בְּיַחַד וְכָל אֶחָד לְחוּד

יָלְדָה שֶׁלִּי, עוֹד קַיִץ עָבַר
וְאָבִי לֹא בָּא לְלוּנָה-פָּרַק.
הַנַּדְנֵדוֹת מוֹסִיפוֹת לָנוּד.
שְׁנֵינוּ בְּיַחַד וְכָל אֶחָד לָחוּד.

אין נחמה, אין נחת ואין קיצים אופטימיים.
לעיתים די לנו במחשבה או חלום כדי לברוא עולם טוב יותר ולברוח מהמציאות אל חיק הדמיון; כך קל להתמודד.
הכתיבה הייתה טובה אם כי מעיקה, הנון-בייתים שלה (סיפורי שוליים או הרהורים שמשום מה החליטה לשים בסוגריים והתארכו לעמוד כמעט) היו מיותרים או שמא לא ערוכים כשורה כיוון שקטעו את אחידות הסיפור וחוט מחשבתי. אולי כוונתה הייתה לתאר אישה בעלת קשיים נפשיים או ייתכן והייתה צריכה למלא מכסה מסוימת של עמודים, בכל מקרה התוצאה הייתה קצת מבולגנת ולא בהכרח הצדיקה את קבלת פרס ספיר.
סיפור שהוא ״כמעט״ ומשום כך התאכזבתי, אם כי לא לחלוטין.

מחר ניסע ללונה פארק?- ז'אנר חדש צץ בעשור האחרון- כותבים ישראלים לא מצליחים שמתארים אנטי-גיבורים לא קונפורמיסט ("הדחויים"/ רונן בלומברג), ("אולי אלד קשת/ הדס מזרחי) וספרים רבים נוספים שויתרו מראש על הנסיון להגיע לקונצנזוס ויצאו בהוצאות פרטיות קטנות- בשביל לשחרר אמירה כזאת או אחרת על התרבות הישראלית.
הגיבורה נטולת השם היא אמא לשתי ילדים- בת מתבגרת וילד קטן. השכונה הירושלמית השכוחה בהם הם גרים בעוני ודוחק, האמא לא עובדת והבעל בית שגר בהתנחלות רוצה צ'קים.
"הסתכלתי על הילדים. הם היו זרוקים על המיטה כמו בובות שמאסו בהן. הם היו קטנים מאוד. לפעמים נדמה לי שנעצרה להם הגדילה. נתקעו בשלב הילדות. (..) נקלענו לחורף שאין לו סוף. (..) יש נשים שלא צריכות ללדת ילדים, אמרו לי ברווחה. שם הבינו את זה הרבה לפניי. לפני רוב הנשים. לא כל אחת מצליחה להיות אמא ולהמשיך לחשוב כמו אדם. ילדים משנים לך את החשיבה .מנקים אותה מכל מה שלא קשור בהם. עשו ממני אמא. אחר כך התרוקן לי הראש, והדלת אל העולם שבחוץ נסגרה.
(ע"מ 13-12).
"הלונה פארק בשיפוצים, אמרתי לילדים בארוחת הבוקר. הגדולה אמרה: ידעתי. שמעתי אותה מסננת בין השיניים: הלוואי שתמותי. שתקתי.
(ע"מ 19-18).
הבית והשכונה נקראת כוכחבית (ע"י הבת הגדולה). המשפחה הלא מתפקדת מוחזקת בהבטחה לנסוע ללונה פארק, כך ספרה של הסופרת ברנשטיין מדמה את עצמו ל"אל המגדלור" של ורג'יניה וולף (במקום סבל משפחתי בזרם תודעה המופנה למסע בטבע אל עבר מגדלור, נסיעה ליום כיף בתל-אביב).
"באחד הימים הגיעה לספרייה שלנו סופרת. סדנה לכתיבה יוצרת- היה כתוב על לוח המודעות, ואני נרשמתי. לטובתי נרשמתי, אמרה לי העובדת הסוציאלית. לעיתים רחוקות הם הציעו לי משהו שהוא לטובתי ולא לטובת הילדים. (ע"מ 25). האמא בסיפור מעלה יומן של הזרם תודעה שלה.
"כששמעתי סוף כל סוף את הקריאה הנואשת-אמא-חשבתי שפרצה שרפה בבית. (..) לקחתי סכין ומזלג וחתכתי אותו לארבעה חלקים. הנחתי את הכרעיים על הצלחות של הילדים. (ע"מ 133-132). המשפחה הישראלית הנואשת בסיפורה של ברנשטיין שמגישה לגיבורים שלה עוף בתנור ושלום על ישראל!
בהמשך הבת צריכה משקפים, הבעל בית צריך שכירות שהאמא המוטשת משלמת (ללא ידיעה מאיפה הגיע הכסף). היא לא עובדת וגמורה מעייפות.
"אצל הפסיכיאטר זה סיפור אחר. בכל פעם שהגעתי אליו לא רציתי ללכת. וכשהייתי יוצאת מהמרפאה הייתי רצה הביתה ונכנסת למיטה כדי לחלום עליו. (..) אני שם לב שאת שוב מבלבלת בין עבר להווה, הוא אמר. את לוקחת את התרופות בזמן? הינהנתי. התרופות האלה מצילות אותי. ואם אני שוכחת הן בעצמן מזכירות לי לבלוע אותן. מעולם לא הבנתי למה הוא מתכוון בבלבול בין עבר להווה. התביישתי לשאול. אני בכלל רציתי להיות בעתיד (ע"מ 154).
כנראה שעדיף להיות במגדלור מאשר להיות עצל פסיכיאטר(סצינה לא אמינה, אמא בפנטזיות פרוידניות/תסביך אלקטרה?) . ולסיפור של ברנשטיין היה הרבה פוטנציאל- לכתוב על הרחם הישראלי בישראל של 2020- שאימהות מחזיקות ביד אחת את העגלה וביד השנייה את ה-smartphone. ברנשטיין לקחה את הזרם האנטי-גיבור, הוציאה אותו בהוצאה מסחרית לקדמת הבימה והנה היא זוכה בפרס מפעל הפיס!. בספרות אבסורד המחסור בעלילה מתגמל בזעזוע של הקורא (סמואל בקט שבאחת הנובלות שלו כתב זרם תודעה של גבר נכה על כיסא גלגלים). "מחר נוסעים ללונה פארק"- אין עלילה,אין דיאלוגים ואין פואנטה.

הזכייה של ספר שכזה בפרס ספיר מצביע על המצב העגום של הספרות העברית העכשווית. ברנשטיין חותכת קופון בתקופה ש"סופרים" רוצים להיות לא ויקטור הוגו ואיין ראנד, אלה דויד גרוסמן ומישל וולבק.

גיבורת הספר היא צעירה בשנות העשרים לחייה הלוקה בנפשה. היא מהלכת על חבל דק בין מציאות לדמיון. מחשבותיה רודפות אותה כשם שחובותיה לבעל הדירה ולבעל המכולת אף הם נושפים בעורפה. היא חיה בתנאים מחפירים הן מבחינת עוני והן מבחינת הורות.

"הסתכלתי סביבי פעם ועוד פעם, חיפשתי אחר הלא-קיים. זה שמילא את חיינו יום אחר יום."

בתה הבכורה העונה לתיאור "הגדולה" היא בסך הכל בת שש. הילדה הזו ניחנה בבגרות ובשלות העוברות את שנותיה. היא חדת הבחנה ודואגת לאמה ולאחיה הצעיר ממנה רק בשנה. הגדולה התברכה בדמיון עשיר והמציאה עבור המשפחה עולם מקביל.

"הקטן" מציאותי מאוד ודוגל בעובדות. בניגוד לאחותו, הוא בסך הכל ילד ככל הילדים. הוא רוצה את מה שכולם רוצים אך מציאות חייו כופה עליו התנהגויות ודרישות שונות בתכלית.

שלוש הדמויות נטולות שם וזה מעניק עוד רובד של ניכור המעצים את מציאות חייהן הדלה.

"העצבים שלי נסדקו מהר מאוד, ובין הסדקים נבעו אסונות."

איני אמא בעצמי אך דרך עיניה של גיבורת סיפורנו, ראיתי והרגשתי איך זה להיות בודדה עם ילדים, איך זה לנסות להיות כמו כולם ואיך זה להיות מוקע ע"י כולם. סביבתה שפטה אותה והיא פחדה לשתף במחשבותיה שמא תיתפס כאמא לא טובה. התרוצצו במוחה הקודח מחשבות איך חייה ייראו כשהם נטולי ילדים אך מצד שני היא טענה שהם ילדים טובים, וטוב ליבם של ילדיה הקשה עליה אף יותר.

בנוסף לפחד שלה כיצד האנשים רואים אותה, היא מבועתת מהצורה שבה ילדיה רואים אותה ומזה שהם עלולים לשפוט אותה, כמו כולם, למרות מאמציה האומללים עד לא קיימים להיטיב עמם.

במוחה הבליחו מחשבות או שמא הזיות מעבר שאינו זכור לה, עבר בו היא הייתה אחרת, היא הייתה עובדת והיא הייתה יוצרת ואז היא מקיצה אל תוך אפלוליות דירתה וחייה המתפוררים סביבה וסביב ילדיה. היא ניסתה ושכנתה ניסתה אף היא להעלותה על דרך המלך אך האם הניסיון הזה מספיק?

"חצי מהחיים שלי התעסקתי בדברים שרציתי לעשות ולא עשיתי."

ספר זה בעיניי הוא מסמך מטלטל המציג את שבריריות מוסד ההורות כשאין תמיכה , כשאין הכנסה מספקת להורים וכשאין אפשרות להתקיים באופן סביר ובסיסי. אני מאמינה שהורים יתחברו לחלק מהתחושות במיוחד כשהם עוברים משברים משלהם ותקופות שפל רגשי וזה מה שהופך את הסיפור לאמין בעיניי.

זהו סיפור טורד מנוחה ושלווה. כזה שחושף לאור יום את דיוקנה של אמא צעירה מדי לשני ילדים, המתמודדת עם שדים משלה ועם רצונה להיות אמא טובה. היה חשוב לה להיות אמינה בעיני ילדיה, כזו שתבטיח ותקיים. אל מול הרצון הזה, היו כוחות וקולות אחרים שניסו להניא אותה ולקבע אותה בתוך מעטפת פחדיה מהעתיד לבוא ובתוך הנוחות שבמוכר.

ההחלטה לקיים את הבטחתה לילדיה שיבקרו בלונה פארק הייתה משימת חייה באותו רגע שבו כל חייה הפכו לעיי חורבות, למגרש גרוטאות של זכרונות ושברי חיים, של חלום בלהות מתמשך בו אינה מסוגלת להיות טובה מספיק.

הלונה פארק הוא מקום שוקק חיים ורועש בשמחת ילידים אך עבור גיבורת הספר, הוא מסמל את התקווה לעתיד טוב יותר עבורה ועבור ילדיה.

הסיפור מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטה של האמא. הכתיבה נוטפת כאב ותסכולים. הטקסט עמוס במחשבות, חששות, פחדים, אוזלת יד, שיפוטיות אך גם ישנו זיק של תקווה. ליבי נכמר עליה ועל ילדיה. הקריאה לא הייתה פשוטה אך הטקסט מאוד חשוב בעיניי והסוף? קראו וחוו אותו בעצמכם.