מאז "מסך הטורטייה" של ת.ק בויל לא קראתי ספר הגירה כה משובח.

זהו סיפור בריחתם של לידיה, ספרנית מקסיקנית מאקפולקו ושל בנה בן ה- 8 לוקה, מפני קרטל מקסיקני רצחני שטבח בשישה עשר מבני משפחתה כנקמה לאחר כתבת תחקיר שפרסם בעלה סבסטיאן אודות הקרטל והעומד בראשו.
לידיה ובנה הם הניצולים היחידים מאותו טבח ודרך סיפורם הקורא מתוודע, בעיקר בתחילת הספר, אל המבנה החברתי והפשיעה היוצאת דופן במקסיקו שנשלטת על ידי קרטלי הפשע השונים.

הספר עמוס התרחשויות, מכשולים ומהמורות והסופרת יודעת להעביר, באמצעות תיאור מסע הבריחה צפונה של לידיה ובנה, את הקשיים הרבים, את רגעי הייאוש, את הסבל הלא אנושי של המהגרים הלא חוקיים ואת הסכנות האורבות להם בכל צעד ושעל שלהם לכיוון יעדם.

במהלך הקריאה מצטרפות דמויות משנה אותן לידיה ובנה לוקה פוגשים במהלך בריחתם, ובראשן האחיות סולדד ורבקה ילידות הונדורס שסיפורן האישי והקשר האמיץ שנוצר בינהם מוסיף עומק לסיפור.
הקריאה בספר זה נקראת כספר מתח לכל דבר, רק שכאן מוטיב המתח נגזר מהסיפור והוא לא המטרה העיקרית כמו ברבים מספרי המתח.

הסופרת שהיא אמריקאית ששורשיה לטיניים, צאצאית למהגרים ונשואה למהגר לא חוקי, מסבירה ב"הערת המחברת" שנושא ההגירה הבלתי חוקית הוא בנפשה ומטרת התחקיר שביצעה וכתיבת הספר הייתה לחשוף את המניעים השונים של המהגרים, את הסיפור המורכב שיש לכל מהגר, את הדעות הקדומות שיש כנגדם שלא בצדק ואת התרומה הגדולה שהייתה יכולה להיות להם כאזרחים מועילים לארה"ב לולא אותן דעות קדומות.
אין לי ספק שהיא השיגה את מטרתה בגדול, הספר הותיר בי רושם עז וראוי בעיני לחמישה מנצנצים זוהרים.

לידיה וסבסטיאן. היא בעלת חנות ספרים, הוא עיתונאי הכותב על קרטלי הסמים במקסיקו. הם הורים ללוקה בן השמונה, ילד סקרן וצמא דעת היכול לדקלם ערי בירה וגבולות גיאוגרפיים תוך כדי שינה. המשפחה חולקת את אהבתה למילה הכתובה, ובסופו של דבר המילים הן אלו שהסיטו את חייהם ממסלולם. הם חיים באקפולקו, לא רחוק ממשפחתם המורחבת והחמה.

בטקס ההקינסאניירה -מסיבת יום הולדת שש עשרה, שכל המשפחה חגגה לאחיינית של לידיה, וכמה ימים לאחר שהתפרסמה כתבה של סבסטיאן על אחד מקרטלי הסמים האכזריים- כתבה שהיתה נפיצה מדי - מגיעים אורחים לא קרואים עם תתי מקלע, וטובחים למוות בשש עשרה בני המשפחה. לידיה ולוקה מצליחים להתחבא, ולאחר מכן לברוח.
לידיה ולוקה בורחים על חייהם. כל בני המשפחה שהיו אך רגע לפני אנשים חיים, שוכבים עכשיו בחצר, דוממים. מתים.


הסיפור מתחיל מיד בקצב גבוה, ולרגע לא יורד מהקצב הזה.
אם הפחד הוא שטר כסף, ג'נין קאמינס מצליחה ממש בתחילת הסיפור לפרוט אותו למעות קטנות, אותן מגישה לקורא עם כל פסקה ופסקה, וכל קרקוש שלהן מצטלטל בו היטב.
היא מעבירה את הקורא ממוד של שלווה משפחתית חמימה ועליזה למצב של כאוס מוחלט. אם המילים היו מוזיקה, היתה עלייה וירידה בטונים, כזו שהמתח יוכל להיכנס בינות לטונים. אלו התנודות שמשתנות.


לידיה ולוקה צמודים כל העת אחד לשני כדבוקה אחת. הילד שהיה נרדם בחדרו כשמנורת לילה בצורת כדורגל מפזרת אור רך כשהוא מחזיק ספר ביד אותו קורא לפני השינה, הילד הזה שנעקר מכל מה שהכיר בדקה אחת.

זה לא רק זה שהוא בנה הקטן עליו צריכה לשמור ולהגן תמיד - הוא היחיד שנשאר לה ממשפחתה. הוא כל עולמה עכשיו כשם שהיא כל עולמו, ולא רק כמטבע לשון.
התכנון הוא לברוח על גג של רכבות משא וכך לחצות את הגבול לאמריקה. לעמוד על גשר בנקודת מסלולה של הרכבת, וכשזו מתקרבת, וברגע שהיא קצת מאיטה, לכרוע, לכדרר את הגוף, ואז לקפוץ על הגג שלה. שם כבר נמצאים עשרות מהגרים אחרים שיעודדו אותם בקריאות רמות, וישלחו יד לתפוס אותם.
במסע הזה יפגשו אנשים, וילמדו מחדש לבנות אמון ולבטוח באחרים. כי אלו שני דברים שגם נלקחו מהם יחד עם בני משפחתם. החשד, והפחד יהפכו להיות בני לוויה קבועים בחייהם. גם כשייתקלו בטוב ובחמלה לא ימהרו להושיט יד לקראתם, מהפחד. מהחשש שאולי הטוב עוטף את הרוע שנמצא מתחת ורק מחכה להרים ראשו.
קאמינס מצליחה להעביר את המתח שבספר לקורא לכל אורכו. הדריכות בה נמצאים לידיה ולוקה כל הסיפור, חילחלה גם אלי, ומצאתי את עצמי הופכת את הדפים כשכולי דרוכה ומחכה במתח לקרוא את השתלשלות העניינים. מזמן לא קראתי ספר כזה שהצליח לגעת בי בצורה כזו ולהציף בי כל כך הרבה, ולא רק זה - גם לא בא לי לקחת ספר חדש ליד. רוצה עדיין לשמר את הדמויות של לידיה ולוקה שנכנסו לי לעומק הלב. זה באמת דבר שכמעט לא קורה לי.

"לידיה מהרהרת במידת ההסתגלות שמהגרים נדרשים לה. עליהם לשנות את דעתם מדי יום, מדי שעה. הם חייבים לעמוד על דעתם לגבי דבר אחד בלבד: הישרדותם?" (עמ' 445)

יש בספר הזה עוצמות מטורפות, אני מרגישה שאני אפילו לא קרובה להצליח לתמלל אותן. צריך לקרוא את הספר כדי להבין. המילים לא רק נקלטות בראש, הן מזדחלות מתחת לעור. ואם תרצו לקרוא ספר שמקיים את ההבטחה, ועונה על ההגדרה של ספר טוב - אל תוותרו עליו.

ולא לדלג על אחרית הדבר! היא חשובה.

ומילה לגבי העטיפה: כמה חכמה היתה ההחלטה של ההוצאה בבחירת הכריכה הזו. הצילום של פרנק שוסלר (ובעיצובה של נורית ספיבק- קוברסקי) תואם במדויק את תוכן הספר העוצמתי הזה.


מומלץ, מומלץ, ועוד פעם מומלץ.

הגעתי לאקפולקו בסתיו של 1997. נחתתי מארצות הברית ופגשתי ידידה שהגיע לטייל איתי במקסיקו ל3 שבועות. אקפולוקו נראתה לי עיר תיירים על חוף ים שיהיה כיף להתחיל בה. טיילנו על חוף הים בערב והתיישבנו על החול. הרגשנו בטוחים כמו בתל אביב. שתי צלליות עטו עלינו מאחור. זו שלי הפכה להיות בחור מחזיק מאצטה שמילמל לי משהו בספרדית וקיבע אותי לחול עם יד על הכתף. נתתי לו 150 דולר שהיו לי בארנק אבל על המצלמה שהייתה כרוכה על צווארי מלאה בזכרונות לא הייתי מוכן לוותר. מסוג ההחלטות שעושים בגיל 25.
אחרי שתם המיקוח ביננו התפננו להביט בחברתי נאבק בגבר השני, היא הכינה ארנק מטבעות במיוחד לאירועים כאלו ולא הייתה מוכנה לתת לו שום דבר אחר. במשך חמש דקות שהרגישו כמו נצח בהינו אני והבחור עם המצאטה המונפת מעל לראשי בריקוד הדחיפות, משיכות שלהם עד שנמסר הארנק הנכון, אז הם ברחו בריצה. חזרנו לאורות העיר ומצאנו שוטר ששלח אותו לתחנת המשטרה – הוא הצביע לכיוון סמטה אפלה ולנו היה מספיק מזה וויתרנו. הטיול היה נפלא, אבל זכרון המאצטה ריחף תמיד וכשהתלבטתי אם להמשיך לגוואטמלה ושמעתי על שודים אלימים שם החלטתי לקפל זנב ולחזור לארצות הברית. שנים אחר כך כשפגעה בעיר סופה אדירה יחסתי את זה למטח הקללות שהטחתי בה לאחר אותו ערב מקולל.

אדמה אמריקאית מתחיל באקפולקו מוכת הקארטלים. לוקה בן השמונה נכנס לשירותים ומטר כדורים שורק לידו. הוא קופא עד שאימו מגיעה ומושכת אותו למחבוא. ככה הספר נפתח והוא לא מרפה עד סופו. לא ידעתי הרבה על הספר, מלבד שקיבל תשבוחות. חשבתי שהאלימות בפתיחתו היא רנדומלית ושאר הספר הוא סוג של התמודדות איתה, אם הייתי יודע שהיא מכוונת ושרוב הספר יחנוק אותי ממתח אולי לא הייתי בוחר בו לתקופה סוערת זו.
הספר מותח ברובו, מתפתח בצורה הגיונית והרגיש לי אמין ביותר. הביקורת היחידה שלי עליו היא שהוא לא נותן לקורא ממש להתחבר. חלק מזה הוא בזה שלמרות שהנרטיב הוא ברובו של לידיה , אימו של לוקה , הוא נודד גם ללוקה וגם לאנשים אחרים . זו לא בחירה רעה פשוט יוצר ריחוק ומשאיר את הקורא כצופה. זה לא מונע את תחושת המחנק.

הספר עורר תרעומת כשיצא בטענה שאמריקאית לא יכולה לכתוב דמות מקסיקנית. יש טענות לאי דיוקים וכו . הסופרת עונה לטענות באחרית דבר לספר. לא קראתי את הטענות ואני לא מקסיקני אז לא יכול להפריך אותן . לדעתי אם כל סופר יכתוב רק את המוכר לו ורק את מגדרו וצבע עורו אנחנו נחיה בעולם ספרותי דל מאוד. אם הסופרת הייתה כותבת על שוטר אמריקאי שתופס מהגרים ובינהם דמות של מקסיקנית לא הייתה קמה צעקהת אז האם ההגבלה היא רק לדמות הראשית?
טענה נוספת היא שהדבר גוזל לסופרים מקסיקנים את יכולת הפרסום של ספרים כאלו , כיוון שלסופרת אמריקאנית יש יותר גישה לפרסום. גם אם הדבר נכון, הדרך להלחם בו היא לפרסם יותר ספרות מקסיקאנית. לפני שנה קראתי ספר שמתעסק בצורה הרבה יותר אכזרית בבעיית הפליטים ובבעית הרציחות במקסיקו: 2666 של בולוניו סופר ממוצא ציליאני. אני חושב שכל ספר שמעלה על הנס את הטרגדיות שקורות בגבול הזה צריך להיות מפורסם.

לה בַּסטִיה היא 'החיה'. לא חיה במובן המוכר אלא רכבת משא שעל גגה עולים מהגרים שנואשו מחייהם במרכז אמריקה- מכסיקו, הונדורס, גווטמאלה ואל סלוודור. חיים אלימים, עוני, חוסר תקווה. והרבה רוצים להגיע לארץ המובטחת, ארצות הברית. אֶסטדוס אוּנידוס.
יש מי שנופלים מהרכבת בשל הצפיפות, המהירות, עיקולים במסילה, בנסיונם לטפס לגג או לקפוץ אליו מגשר. צריך לדעת מתי ואיך. מאלה שנופלים, בעלי המזל מוצאים את מותם. אחרים נמחצים תחת גלגלי הרכבת ומאבדים גפיים. לידיה ובנה לוקה בן השמונה נמנים על מהגרים לא חוקיים אלה. מי שיכול נעזר ב'קויוטים', מבריחים הגובים אלפי דולר במזומן.
הקרטלים במכסיקו הם הכוח האמיתי. לא המשטר המקומי והמשטרה שלא תמיד מתאמצת להעמיד פנים שמנסה לפענח פשעים אלימים שלהם.
חיי לידיה ומשפחתה באקפולקו סבירים למדי למרות החשש התמידי. היא בעלת חנות ספרים ובעלה סבסטיאן עיתונאי החוקר גם את הקרטלים למרות הסכנה. לוקה בעל כישרון ייחודי לזכור מקומות, פרטים ולהתמצא, מעין ג'י.פי.אס אנושי. לידיה מתיידדת עם חאווייר, לקוח קבוע בעל ידע בספרות. אדם רחב אופקים ואדיב אבל לא יודעת עליו הכל.
עד היום הטראגי בו חייהם מתהפכים עליהם באיבחה.
האם ('מאמי') ובנה ('מיחו') נותרים לבד, החשש לשלומם ממשי ולידיה מוכת הצער משליכה הכל מאחוריה ויוצאת עם בנה צפונה. אל נורטה. מצפה להם דרך מפרכת בת אלפי קילומטרים. בדרכם הארוכה הם חוברים לשתי אחיות צעירות מהונדורס ולנמלטים אחרים לקבוצה מגובשת של מי שהגורל תעתע בהם ואיבדו תקווה. גם הרחק מאקפולקו לידיה אינה חשה בטוחה מזרועו הארוכה של הקרטל ותגן על בנה בחירוף נפש ובכל מחיר.
גם חציית הגבול לארצות הברית רחוקה מלהיות סיום תלאותיהם. עליהם להתמודד בהדרכת קויוט מנוסה עם מדבר סונורה האימתני הלוהט ביום וקפוא בלילה, גשם שוטף, להישמר מפטרולי החוק ותנאי קרקע לא קלים. לבוש מתאים, נעליים טובות וכמות המים הזמינה יכולים להיות ההבדל בין חיים ומוות.
הספר מיטיב לתאר את חייהם הקשים של המהגרים הלא חוקיים. האלימות במרכז אמריקה, נערים המגוייסים לקרטלים, מעשי שוד ופשעים אחרים לאור היום ואין טעם להתנגד. שוחד הוא דרך חיים. התקווה לעתיד טוב יותר ואיזכור לחוסר הסובלנות של החוק האמריקאי. אנשים טובים באמצע הדרך העוזרים ללא תמורה.
יש בספר אלמנט דרמטי ממשי, כתיבתו רהוטה, ארוך (500 עמודים) ולעתים תחושה שהמחברת נכנסה לרזולוציות מיותרות. אפשר היה לקצר. משובץ במילים בספרדית עם ניקוד ומובנן כגון 'חובֶנֶס', מתבגרים- מה שבעיני הוסיף לאווירה ואמינות.

בסוף הספר מביאה המחברת נתונים כולל מוות בקרב מהגרים והסכנות במקסיקו.
במוסגר,יש הטוענים שארה"ב מאפשרת במכוון טפטוף חסרי אזרחות לשטחה שיהיו כוח עבודה זול בסדנאות יזע.

ספר טוב, מעורר מחשבה ורגש. יחד עם זאת הוא טובע במלל. לפעמים הדבר מוסיף ולרוב גורע. אפשר היה לקצרו מבלי לפגוע בעוצמת הסיפור ובהשפעתו על הקורא.

זהו ספר מסע של בריחה מפני חיים בלתי אפשריים. סיפורה של אם הנחושה להציל את חיי בנה בן ה-8, זה גם סיפורו של הבן, שיש בו תערובות של צדדים ילדיים וצדדים בוגרים ואילולא השילוב של שניהם ספק אם היה עומד בתלאות המסע. זהו גם סיפורים של פליטים ופליטות אחרים ממקסיקו ומרכז אמריקה המנסים לברוח צפונה לארה"ב בתקווה לזכות בחיים נורמליים. סיפור הבריחה עמוס קשיים, סכנות, פחד וחרדות. זהו גם סיפור הקשיים לחצות את הגדר לארה"ב שאינה ששה לקבל מהגרים לא חוקיים. זהו סיפור אימה של חיים תחת שלטון קרטלי הפשע והסמים, וסיפור אימה של בריחה למען הצלת חייהם, ומה שנשאר מנשמותיהם ומגופם של הבורחים.

היתה הרבה ביקורת מצד הדוגלים ב"פוליטיקת הזהויות". ביקורת אחרת הדגישה יותר את העובדה שהסופרת שאבה הרבה מספרים מקסיקנים שנכתבו על הנושא, כאשר חלק מהפרטים כבר הפכו לא רלוונטים. מכיוון שאינני מכירה ספרות מקסיקנית, לא הבחנתי בזה, אבל יכולה להבין את הביקורת הזו.
לעומת זאת, אין לי בעיה עם העובדה שהסופרת לא חוותה את הדברים אישית, או באה מתרבות אחרת. ישנם סופרים שכתבו דמויות נשיות מצוינות וסופרות שכתבו דמויות גבריות טובות. ישנם סופרים וסופרות שכתבו (להבדיל) סיפורים אמינים על דמויות של רוצחים ומעשי פשע אחרים. אני מעדיפה לקרוא אותם, ומאשר לקרוא ספר שכתב פושע על מעלליו.

האימפקט המצטבר של הספר מאד חזק ומעביר בעוצמה את חווית החיים תחת הקרטלים במקסיקו ואת חוויית הבריחה על סכנותיה ומחיריה.
אני מרגישה שהספר הזה ייחרת בי, לא פחות מאשר "איזון עדין" למשל.
ייתכן שאם הייתי מקסיקנית הייתי מרגישה אחרת, כפי שלפעמים אני מרגישה לגבי חלק מספרים אודות השואה שנכתבו מ"יד שניה". אבל כאשר ספרים אלו נקראים ע"י קוראים בחו"ל שאין להם הרבה מידע על השואה, הם חושפים בפניהם את מוראותיה ומאורעותיה שלא הכירו. לכן עם כל הביקורת שיש לי על ספרים אלה, ופעמים רבות הימנעות פרטית שלי מקריאתם, אני מודעת גם לתרומתם. כך גם לגבי הספר הזה.

ספר אנושי מרתק העוסק בבריחה ממקסיקו לארצות-הברית ובעיית הפליטים והמהגרים בעולם.

מקסיקו ידועה כמדינה ששיעור הרציחות בה גבוה. היא רוויה בקרטלים של סמים, כנופיות פשע וחסות. המלחמה בין הכנופיות השונות גובה חיי אדם. לאותן כנופיות אין לב. הם עורפים ראשים, רוצחים משפחות שלמות, ומי שלא משלם דמי חסות סופו ידוע מראש. גלי האלימות והפשע המאורגן של כנופיות עבריינים וקרטל הסמים, אינו חדש ולצערנו מניין ההרוגים הולך וגדל מידי יום.

עיתונאים ואנשי התקשורת המדווחים על מעשי הוונדליזם והרציחות, נמצאים במלחמה מול אותם קרטלים מקסיקנים, עד כדי כך שרק האמיצים ממשיכים לדווח על הגופות המבותרות.

באחת הכתבות בנושא נתקלתי במאמר, שאחת השיטות הרווחות והמזעזעות של פעילי הקרטלים היא לרצוח בני אדם על ידי עריפת הראשים. אחד המקומות הפופולאריים למעשה הזוועה הזה הוא באקפולקו. להולכי הרגל זו לא הפתעה למצוא ראש ערוף של מישהו על מדרכה בצהרי היום.

בסוף הספר תמצאו את דבריה של ג'נין קאמינס ואת הגורמים שהביאו אותה לעסוק בנושא. ג'נין עצמה נישאה למהגר לא חוקי, ורק אחרי שהם נישאו הוא זכה לגרין קארד. מלבד זאת כשהייתה בת שש עשרה שתי בנות דודות שלה נאנסו.

הסיפור המגולל כאן הוא בדיוני ופרי דמיונה של הסופרת אך אינו רחוק מהמציאות. "אדמה אמריקאית" פותח צוהר לעולם אחר שאנחנו לא מכירים ואף רחוק מאתנו.

הברירה היחידה שיש לאותם אנשים שחווים רצח ואלימות היא-לברוח ולא תמיד הם מגיעים ליעד, כי בדרך צפויים להם מפגשים עם שודדי דרכים, אנסים ומה לא?

אז מה יש לנו כאן?

לידיה היא בעלת חנות ספרים באקפולקו. נשואה לסבסטיאן העיתונאי. לשניהם בן בשם לוקה. החיים המשפחתיים מצוינים ומאושרים, עד שקליעים חודרים דרך חלון פתוח שלוקה עמד לידו, וכל זה קורה במהלך חגיגה משפחתית.

באירוע זה נרצחו 16 אנשים כולם ממשפחה אחת!

מי היה היעד?

סבסטיאן פרס דלגרו-בעלה של לידיה.

בשלט קרטון מסומן במרקר ירוק שהיורים הידקו לחזהו נכתב: "טודה מי פמיליה אסטה מוארטה פור מי קולפה." כל משפחתי מתה באשמתי. (עמוד 23)

מי עמד מאחורי הרצח המזעזע הזה? "חאווייר קרספו פואנטס". למה? מה גרם לו להפסיק את חייהם של 16 אנשים שגופותיהם מוטלות בחצר האחורית?

לידיה וחווייאר היו מיודדים לפני הטבח. הוא נהג לבקר בחנות הספרים שלה, ונוצר ביניהם קשר מיוחד למרות שבעלה סבסטיאן לא אהב את הקשר הזה.

בלית ברירה אחרת, וכדי להישאר בחיים לידיה אוספת את לוקה, ומצטרפת למהגרים והפליטים במטרה לחפש לעצמה ולבנה חיים חדשים בארצות הברית. הדרך לשם ארוכה. הם צועדים אלפי ק"מ, קופצים מגגות של רכבות, לנים במקומות מסוכנים ופוגשים שודדי דרכים, כשבכל זמן המנוסה לידיה בטוחה שהיא ובנה בסכנה מידית, ומשוכנעת שהקרטל בעקבותיה.

כל הספר מתרכז במסע של לידיה ולוקה שלמענו היא מוצאת הכוח.

האם לידיה ולוקה יצליחו להגיע לארץ המובטחת ולחופש?

אהבתי את לידיה ולוקה. במסע הם פוגשים אנשים שונים ומגוונים שבדיוק כמוהם ברחו מהרשע. לכל דמות יש את הסיפור שלה: האחיות היפיפיות, ילד הרחוב בן 11, נער שלא ברור אם הוא שייך לקרטל ועוקב אחרי לידיה, מבריח הגבולות ועוד.

הספר כתוב היטב, הוא קצבי, סוחף, מרגש, מעניין ומרתק. למרות זאת אני חושבת שניתן היה לקצרו וקיצורו לא היה פוגם במסר ובסיפור.

למרות שכל הספר עוסק במנוסה של לידיה ולוקה, הוא מעלה לתודעה את הפרונקל העולמי: "בעיית הפליטים בעולם".

תודעת העולם בנושא קיבלה כותרות בזמן כהונתו של דונלד טראמפ. הוא הקשה על הפליטים ומבקשי המקלט. טראמפ מנע משיירות המהגרים ממרכז אמריקה להגיע לארה"ב, אפילו באמצעות כוחות צבאים ובקיצוץ מכסת הפליטים שארה"ב תהיה מוכנה לקלוט.

זכות הפליטים קבוע בחוק הבינלאומי ומחובתה של כל מדינה לשקול את הבקשה, לקבוע אם מתאים להגדרת "פליט" ולתת מקלט לפליט.

הסערה הגדולה שקיבלה כותרות בכל העולם, כאשר טראמפ הכליל גם הפרדה של מהגרים חוקיים מילדיהם. על כך הוא נחשף לביקורת קשה מארגוני זכויות האדם, פוליטיקאים, דמוקרטים ורפובליקנים. אפילו מלניה יצאה נגד דעתו של בעלה ואמרה: "ארה"ב צריכה למשול עם הלב".

בשורה התחתונה: מסע על החופש.

אני לא הצלחתי להניח את הספר מידיי ובכל זמן פנוי שהיה לי ניגשתי אליו.

לי יניני

הפעם אני אתחיל מהסוף, המלצה רותחת - רוצו לקרוא אותו!

זהו רומן מרתק, סוחף, רלוונטי, עוצמתי ויוצא דופן.
התעניינתי בספר בעקבות הסערה, שעורר בארצות הברית מיד עם צאתו לאור.
הספר הניע דיונים סוערים ותגובות נלהבות וזועמות כאחד.
בארצות הברית הוא כבר הוכתר כ"אחד הספרים החשובים בזמננו" וכ"יצירה אמריקאית במיטבה", ואף השוו אותו, ובצדק, לענבי הזעם.
בנוסף, אופרה וינפרי, הכוהנת הגדולה של מועדוני הקריאה, בחרה בו לספר החודש שלה.
ומלבד כל זאת, הוא אף צפוי להפוך לסרט.
אני, באופן אישי, חוויתי אותו כמו פרק בסידרה "נרקוס".
מסופר על אם הממלטת את חייה וחיי בנה מאקפולקו לאחר מרחץ הדמים, שבו חוסלה משפחתם על ידי קרטל סמים.
היא מתחפשת למהגרת, ומנסה לגנוב את הגבול לארץ ההזדמנויות.
אגב, המחברת ספרה, שבתחקיר שלה לקראת הספר היא גילתה, שעל גדר הגבול עם טיחואנה, העיר שוכנת על גבול ארצות הברית–מקסיקו, סמוך לעיר החוף סן דייגו,
ישנו גרפיטי ובו כתוב: "También hay sueños de este lado" גם בצד הזה יש חלומות.
הסיפור מפואר, רגיש, מציאותי ומלא תקווה, ומורכב בצורה מופתית מאלמנטים נצחיים של: אבל, אדיבות אנושית, וכוחה של האהבה להניע אותנו לעשות את הבלתי נתפס.
זהו, ללא ספק, הרומן הטוב ביותר, שקראתי על מהגרים, וקרוב לודאי, הרומן הטוב ביותר שקראתי בשנה האחרונה.
עלילתו הדוקה ומחושבת, חכמה ובלתי צפויה, והמסר שלו חשוב ומתוזמן.
בנוסף מגיע גם Bravo גדול לתרגום הסופר מדויק והמרשים.

הספר הזה כל כך מורט עצבים, נקרא בנשימה עצורה, וכל כך טוב! באמת ממליצה!

אני רוצה לכתוב עליו כל כך הרבה, יש לי המון מה להגיד, באמת שאנסה לקצר אבל בכל מקרה נראה לי שזה יהיה קצת קשה בלי ספויילרים.

אתחיל בשם הספר: "אדמה אמריקאית", אני מבינה כמובן את התרגום, אבל באנגלית משחק המילים הרבה יותר מוצלח "American Dirt" מעין פראפרזה על ה- "American Dream" המפורסם. האדמה שהמהגרים מוכנים לאכול בשביל לגעת בדבר הזה, לחצות- יהיה המחיר אשר יהיה.

הספר מתחיל בנקודת שיא ומשם הוא ממשיך בלי לעצור, לעיתים אפילו ממריא עוד קצת. כמו שכבר נכתב כאן, הסיפור עוסק בחיים של לידיה, אישה משכילה בעלת חנות ספרים באקפולקו שבמקסיקו ובנה בן השמונה, לוקה, שברגע אחד החיים שלהם התרסקו לרסיסים ולידיה מחליטה, למען העתיד של בנה, לצאת לאל נורטה, הצפון, כלומר ארה"ב מבלי להביט לאחור (כמעט...). הסיפור מציג לפנינו את הבריחה שלהם, את תלאות הדרך (הרבות מאוד! הייתי חייבת לגגל קצת, לא האמנתי שאנשים באמת בורחים ככה מארצם. ממש כמו לידיה, גם אני ישבתי מול היוטיוב בהלם, צופה באנשים עולים על גגות רכבות המשא).

באחרית הדבר, הסופרת כותבת את ההתלבטויות שלה עם עצמה, על הזכות שלה לכתוב את הסיפור כן או לא. מצד אחד הינה בת למהגרים, בן זוגה מהגר, אבל מצד שני היא אמריקאית "פריווילגית", האם יש לה זכות לכתוב על מקסיקנים שבורחים ממציאות שהיא נוראית באמת? ראיתי שאלו היו הביקורות העיקריות כנגד ספרה, שהיא לא באמת מצליחה להעביר את הווי המהגרים המקסיקני פשוט כי היא אינה מהגרת מקסיקנית. כפי שכבר כתבתי בביקורות אחרות, ההגירה היא חלק מאוד גדול בחיים שלי (אפילו כתבתי על כך בתזה שלי), זה משהו שמרתק אותי. בנוסף, עבדתי בעבר במשרד ממשלתי, אמנם הנגיעה שלי בהגירה היתה לא גדולה, אבל התעסקתי לא מעט עם פרוצדורות חוקיות. במהלך הקריאה ממש התקוממתי על ההגירה הבלתי חוקית, על ההסתננות. זה ממש הרתיח אותי! כמהגרת (פעמיים!) עניין העמידה בכללים חשוב לי באופן אובססיבי. אני ממש בודקת בציציות, את כל הפינות שהכל בסדר ותקין. אני גרה במדינה עם כללי הגירה נוקשים, ואני מקבלת את זה. אני מבינה ומקבלת שהסיבה שאני רוצה לחיות במדינה הזו היא ההתנהלות שלה. ואם היא לא תאכוף את הכללים האילו- היא כבר לא תהיה אטרקטיבית כי ההתנהלות שלה תפגם. ולכן, קריאת הספר עוררה בי את ההתנגדות הזו, למהגרים הבלתי חוקיים. מנגד, במהלך כל הספר הרגשתי שאין לי את הזכות לשפוט. כי גם אני, כמו הסופרת, די פריווילגית: אני לא בורחת ממציאות מזעזעת, לא מעוני, חלילה לא רצח, סמים או לא יודעת מה. לישראל עליתי והתקבלתי בזרועות פתוחות רק בגלל היותי יהודיה, וגם ההגירה השנייה שלי עברה באופן חלק. מי אני אשפוט אנשים שהאדמה בוערת מתחת לרגליהם? כשהיגרתי, ידעתי שאם לא מסתדר- יש לי בית לחזור אליו. הגרתי מתוך רצון לאיזשהו שינוי בחיים ולא מתוך כורח, לא מתוך ייאוש. גם אם לא מתייחסים לאי הדיוקים שהסופרת (אולי) מציגה, הספר מעביר ייאוש.
מה ההבדל ביני לבין לידיה, גיבורת הספר? שתינו מגדלות את הילד שלנו במדינה זרה שעם השנים תהפוך לבית. שתינו רוצות עתיד טוב יותר למשפחתנו. אבל אני לא ברחתי. אין קרטל סמים בעקבותי, לא איבדתי הכל. ואם אני רק מנסה, לשניה, לדמיין את עצמי במצב הבלתי אפשרי של לידיה (חס וחלילה!) כנראה שהייתי מתנהגת באותה הצורה בדיוק.

כמו שכתבתי, הספר הזה מורט עצבים אבל ממש קשה להפסיק. הוא עורר בי המון רגש, המון מחשבות וזה מבורך.
ממליצה מאוד!

ספר בהחלט טוב מאוד. מאוד קריא, מאוד מעניין, שומר על מתח כל הזמן - עד הרגע האחרון ממש כאשר כבר חשבת שהכל הסתדר. מעל הכל יש כאן סיפור שממחיש את הטרגדיה של המהגרים ממקסיקו וממדינות מרכז אמריקה - אקוודור, הונדורס ועוד - שבאין ברירה ממש מנסים את כל מה שאפשר לברוח ממציאות חייהם הבלתי נסבלת ולהגיע לארץ האפשריות הבלתי מוגבלות מחד אך מאידך זו שגם בלי שום בעיות תזרוק אותם חזרה. ברקע הסיפור על לידיה ובנה הקטן לוקה הבורחים מפני נקמה איומה של ראש קרטל סמים ופשע יש מפגש עם מהגרים מרקעים שונים והאופן שבו הם מנסים בכל דרך - קשה ככל שתהיה - לברוח מידיהם של שלטונות ההגירה, הקרטלים הרצחניים, המשטרה ועוד. הדרך לצפון - אל נורטה - על גג הרכבת על כל הסיכונים של קפיצה על רכבת נוסעת, המפגשים בדרך עם גורמים מפוקפקים שונים כאלה ואחרים ומולם העזרה ההומנית שהם מקבלים מאזרחים רגילים במהלך הדרך הקשה. דמותן של הנערות האחיות סולדד ורבקה שיופיין המדהים הופך להן לרועץ בדרך, הילד בטו - שחוכמת השורד שלו לא עומדת לו בדרך הקשה במדבר, מבריח הגבולות הקשוח אך האנושי ומעל לכל הדמויות של לידיה שאיבדה את בעלה וכל משפחתה ובנה הצעיר לוקה שעושים דרך מפרכת וקשה לתיאור עד המעבר של הגבול. מומלץ ביותר.