ושוב בשורה של ספר של שי גולדן. הפעם על משפחתו , קורות סבו וסבתו והוריו ארי ואווי, או אוולין.
סיפור שיש בו לחלוחית של חיים, עליה בארץ והתערות יפה בה, אבא מהנדס מוכשר בתעשייה אווירית עד ל"פטירתו" של פרויקט ה"לביא". ואם, שעובדת כאחות בכירה בקופת חולים.
האימוץ של שי ורן, ילדים בוגרים בני שש ושבע, משנה את המאזן המשפחתי ויוצר מערכת איזונים חדשה שדורשת זמן ומשאבים פיזיים ונפשיים רבים וקשים.
כותב הספר הוא שי, והוא חושף באומץ מערכות יחסים נפלאות בין ארי ואווי מחד, ומערכת מתחים שרבות בה הטעויות והתנהגות דוגמטית על נתחי חיים שלווים ומספקים כהורים, מאידך.
הכתיבה של שי גולדן היא בין האוטוביוגרפי לדמיון ממציא. הוא "משלים" את החלקים החסרים במגמה ליצור רצף סיפורי ועלילתי.
אבל באותה מדה מכריע אותו הצורך להתוודות על "הגנבות הספרותיות" שהוא עושה. מנגנון זה שנעשה מאהבה, תוקע את הספר והקורא, בסבך נאמנויות ואמינות של הדמויות המוצגות ואותי כקורא במערכת בלבולים של הזדהות ורצון לעתים להמשיך בקריאה.
הדוגמה הבולטת ביותר היא תהליך אימוץ ובעיקר קליטת שני ילדים , שי ורן למשפחה. אם קודם לכן תועדה כל נשיקה של ארי את אווי ולהיפך, וכל בעיטת כדורגל של ארי ברומניה, הרי לקליטת הילדים במשפחה נעשתה "קפיצת הדרך" מגיל שבע לגיל העשרה שם מוצג בחטף המשבר עם רן, ושוב קפיצה והנה הגענו לשי הנשוי עם שני ילדים שמשמש כמתווך בין ארי לרן. הרזולוציה הסיפורית נכשלת כאן, וכל הקטע עם טמיעת הילדים או או אי קליטתם מאוד לא ברור ומכליל.
שי גולדן לא בחר אם הספר הוא יומן שמעניין את המעגל המשפחתי הקרוב, לבין מוצר ספרותי שיש בו כללים שונים ואחרים. הוא לא רצה להפסיד כל פרט שהניח עליו את ידיו. לא נעשתה עריכה ובמיוחד "ניכוש מידע מחד והרחבתו מאידך" כדי שיהפוך לסיפור עלילה רציף.
ברגעים מסוימים הרגשתי כמו PEEPING TOM, מציצן מבעד לחלון לחייו של ארי ושי ואמו אווי ורן אחיו, ובזמן זה שאלתי את עצמי למה אני ממשיך לקרוא.
וברגעים אחרים הקריאה הייתה מרתקת, וזורמת.
מצטער שי, אני יודע כי כתבת ספר זה בדם לבך, אבל אני קורא שרוצה להיות חלק מהספר אבל לא כל חייך.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
