אילו הייתי ניגש לכתיבת הסקירה הזו כהרגלי, מתחיל מסיפור אישי שמחבר אותי לספר, ומשם מנסה לחבר לחוויה שחוויתי בכתיבת הספר, כנראה שהסקירה היתה מתארכת ומתארכת, ומגיעה לממדים של סיפור. סיפור שכבר נכתב, והוא נכתב הרבה יותר טוב מאיך שאני הייתי מצליח לכתוב אותו- הוא נכתב והתפרסם, ועונה לשם "ריחן סאנסט", אנסה בכל זאת, תעצרו אותי אם אני מגזים.
בכל שירותים בבסים צבאיים התנוסס הגרפיטי "לא קם המניאק שיעצור את הזמן". משפט מעודד לכאורה בתקופות קשות- איך שאמר טונה "גם זה יעבור" והזמן יתקדם, והשרות יסתיים והכול יהיה מאחוריך. זה מעודד, אבל כשמגיעים לריחן, המוצב הצפוני ביותר של צהל ברצועת הבטחון בלבנון, אתה מבין שלא קם המניאק שיעצור את הזמן, אבל יש מקום שמקמט את הזמן, מעוות ומותח אותו, וגורם לו להתארך ולהמתח. 72 שעות של מארב מרגישים כמו שבוע, 6 שעות של היתקלות כמו נצח, שעתיים של התקפת מוצב כמו שלושה ימים. אני חושב שבממוצע- יום במוצב מרגיש כמו שלושה ימים במציאות הרגילה. היתי 3 פעמים 4 חודשים כל פעם במוצב ריחן, שנה, אבל לפי החישוב הרגיש כמו 3 שנים. זו היתה לי הפעם הראשונה בחו"ל, הפעם הראשונה שיורו עלי, פעם ראשונה שהרגו חברים שלי, פעם ראשונה שהרגתי חברים של אחרים. כשאתה מגלה בשיחה עם מישהו שהוא היה במוצב ריחן, נוצר בניכם חיבור שזר לא יבין, והוא שונה מכל חיבור אחר שאני חווה מעבר משותף- חיבור שלרוב לא מוביל לשיחת החלפת חוויות, רוב האנשים שעשו קווים בריחן לא מדברים על זה. בד"כ כשאני פוגש מישהו שהיה שם אנחנו חולקים שתיקה, מבט אולי משפט. כשמבקשים ממני לספר על התקופה, מורשת קרב על היתקלות עם מחבלים בה השתתפתי (במילואים לדוגמא) מאוד קשה, בבחינת זר לא יבין. אני אף פעם לא יודע מאיפה להתחיל, על התחושות במוצב סכנת המוות שנמצאת בכל פיינה, המתח שהולך ומתגבר עם כל יום שחולף, הריח, העיפות, הדריכות, הכרת הגיזרה (אתה שומע עליה בכל ערב בתדריך מוצב), האחריות הכבדה על החיילים שתחת פיקודך, אחריות על חיהם במובן הכי מילולי של המילה. עכשיו לאחר שקראתי את הספר הזה, כשישאלו אותי "ספר על ריחן והתקופה"- פשוט אפנה את השואלים לספר ריחן סאנסט.
הספר מספור מפי 2 דוברים- האחד מפקד צוות בחהה"ן צנחנים (אני שירתתי בעורב צנחנים), וחובש בצוות שלו. הסיפור מתרחש בימנו פחות או יותר, ו 18 שנים אחורה.
הספר הוא ספר ביכורים- והעלילה מסתיימת בחג שבועות, ומה יותר הולם לכתוב סקירה על ספר ביקורים ערב חג השבועות?
מבחינת הסיפור, האמינות שלו מעוררת השראה, התחושות, שאף פעם לא הצלחתי לעלות על הכתב מובאים לקורא בצורה מדויקת, אפשר להריח, להרגיש להיות חלק. המהלכים הנפשיים של הגיבורים (בלי מרכאות) מדויקים ומשכנעים- אמינים. מבחינת מהלך הוספר בשבילי היא היתה צפויה, אבל זו כמובן לא בעיה של הכותב או העלילה של הספר, הבעיה נבעה מהמציאות של החיים במוצב ריחן, שזכה לכינוי "מוצב המוות", וכשמו כך היה זו היתה כרונקיה של מוות ידוע מראש. למרות שידעתי איך זה יתגלגל, זה לא גרע מהנאתי מהספר (הנאה זו כנראה לא המילה המתאימה במקרה שלי). תמיד לקראת סוף הקו יש את הדרמה הגדולה, ככה זה החיזבאללה ידעו מתי מתחלפים, והאנדרלמוסיה של גולני וצנחנים מתחלפים, מיצרים הזדמנויות מבצעיות לצד השני. בקו השלישי שלי בתור מפקד זכיתי ב 2 סופי קו, סוף הקו של גולני, (עליתי יחד עם שאר המפקדים שלושה ימים לפני הפלוגה)- מה ששם אותי בשלושה ימים הכי מתוחים בקו שלהם, סוף הקו- וללחום לצידם בהתקפת מוצב, ואת סוף הקו שלי הקו האחרון בריחן מבחינתי- 4 חודשים מאוחר יותר. אני מאוד ממליץ למי שמעניין אותו להבין את תקופת המלחמה הארוכה ללא שם שהתרחשה ברצועת הבטחון לאורך שנים. ממליץ למי ששרת במוצב ריחן והנפש שלו מאפשרת לו לחזור לשם במחשבות.
כל הכבוד לאסף גורדון על ספר ביכורים משובח.
מאחל לכולנו ימים שקטים יותר.
