בקצרה: התיש אותי! הספר, וכל הסדרה בכלל פשוט התישה אותי.
קודם הספר: הוא לא כתוב רע, אבל כמו קודמיו הוא מתעסק בעיקר בנאומים. ועוד קצת נאומים. ואז פוליטיקה בריטית מלפני כמה עשורים. ושוב נאומים. מספיק! הוא כן היה טוב מהקודמים לו בזה שהעלילה לפחות התקדמה, הגענו לאנשהו בסוף (לסוף...) אבל זה היה מתיש.
ועכשיו הסדרה כולה: כשהתחלתי לקרוא התרגשתי באמת! אני אוהבת את סגנון הכתיבה של ארצ'ר (לפחות אהבתי אז) ושני הספרים הראשונים כל כך רצים בעלילה ברמה שלא ניתן להניח את הספר מהיד. גיליתי שיש יותר מהשלושה שקניתי והזמנתי מהארץ את הארבעה הנותרים (כי כבר התחלתי בעברית, לא אחליף שפה באמצע). החל מהספר השלישי בערך התחילו הנאומים. עמודים שלמים של נאומים. נאומים פוליטיים, נאומים של סופרים... כשסוף סוף היה קורה משהו שמקדם את העלילה, ולו במעט, זה שוב הלך לאיבוד בין הנאומים. ההערכה שלי כלפי הסופר ירדה: הרגשתי שככל שאני מתקדמת עם הספרים, הוא עסוק יותר בלהראות לקוראיו איזה יפה הוא כותב, איזה יפה הוא מחבר נאומים. אבל העלילה, מה איתה? סליחה כן, אבל בית הנבחרים הבריטי לא ממש מעניין אותי, בטח ובטח שלא בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. גם לא הפרוטוקולים של ישיבות של חברות ענק בנושא תקציבים וכלכלה. לקראת סוף הסדרה הנאומים החלו להתקצר (תודה לאל!) אז הספרים חזרו להיות ניתנים יותר לקריאה.
דבר נוסף שהפריע לי: הסופר מתעקש להתמקד בדמויות שכבר סיימו את תפקידן. אוקי, הדמות היוותה איזשהו חלק חשוב, אבל זהו, מספיק מתקדמים. לא כל כך עניין אותי לקרוא פרקים על גבי פרקים של דמות שדרכה ודרכיהן של קליפטון/ברינגטון התפצלו. היו מספר דמויות שהמשיכו כך בספר, במעין עלילה מקבילה. זה גם היה משהו שלא תרם לתשישות בקריאה.
האם אני ממליצה?
שני הראושנים מצויינים באמת.
כל השאר- אפשר לוותר בכיף.
עכשיו ממשיכה למשהו קליל יותר.


















