#
יש תקופות בהן אנשים נעים ונדים בלי מנוחה. יש זמנים בהם האישי והציבורי מתלכדים והכל כל כך רע, שמעט הטוב המגיח לפעמים לא מצליח לאזן את הרע. יש ספרים שבדיעבד אתה יודע שהם היוו נבואה שהתגשמה. לא נבואה טובה. הספר הזה שייך לספרים מהסוג הזה. הוא מנבא, באמצעות מצב הרוח הכללי, התפרקות המנהגים וההשתוללות של הפרטים את מה שאנחנו יודעים שקרה. אנחנו רואים במילים הכתובות את סימני האזהרה שאף אחד, כולל מי שכתב אותן, לא הבין בזמן שעוד אפשר היה, לכאורה לשנות.

פביאן, אחד משורדי מלחמת העולם הראשונה, חי ועובד בברלין. הוא צעיר ציני, מנסה לתפוס מעט שמחה בעולם עצוב ושבור. "שמחה" משמעה הוללות מינית, שתיית אלכוהול במינונים נטולי-תחתית, שוטטות ממועדון למישנהו, כשכל אחד מהמועדונים מופרע ממישנהו, וממציא סוג עוד יותר מופרע של בילוי, שיצליח להוציא כסף מחבורת הלא-יוצלחים התועים בחלליו. פביאן מועסק תחילה כפרסומאי לחברת סיגריות, ואחר כך מובטל, ואין הבדל בהתנהגותו אם הוא עובד או מובטל. כל תכליתו של הספר הוא תיאור תקופה ותיאור היאוש האנושי, בלוויית הרגשה שמשהו אפל ורע עומד לקרות ודבר בהתנהגות האנושית לא יצליח למנוע את האסון.

זה ספר ללא עלילה, המורכב מתיאורים של התנהגויות ואמירות של אנשים. כללי ההתנהגות הרגילים כבר לא רלבנטיים. אנשים נעים ונדים במרחב כמו בובות על חוט, ללא שליטה וללא מרכז. בספרים אחרים של הסופר שקראתי, התרשמתי בעיקר מגישתו ההומנית והאופטימית ומאהבת האדם שלו, העולה על גדותיה. לכל אלה אין רמז בספר הזה, שכולו פסימיות צינית וציפייה לרע מכל.
הספר פורסם ב 1931 מצונזר. מאז פורסמו כמה מהדורות עם אותה צנזורה. הנוסח המקורי של הספר התפרסם רק ה 2013 והתרגום הנוכחי הוא של הספר המלא. שמו המקורי של הספר אינו ניתן לתרגום והשם הנוכחי הוא הקרוב ביותר לתוכן השם שנתן לו הסופר.

שתי מסקנות היו לי מהספר. הראשונה היא שאי אפשר לתרגם אירונייה. יש שם סצנה ששני צעירים נוסעים באוטובוס ומתארים באופן שגוי מונומנטים שהם חולפים על פניהם. זה אחד הקטעים שצונזרו. דמיינו מצב ששני צעירים חולפים באוטובוס על פני הכנסת, למשל, ואומרים שזה בית-חולים. והסיפריה הלאומית היא קאנטרי קלאב. ברור שהקטע הזה פגע ברגשות המו"ל והוא החליט לצנזרו. לא שהצלחתי להבין את הסיבה לפגיעה.

המסקנה השניה שלי היא הקבלה מצמררת למצב הרוח הכללי כאן. ההתנהגות לא דומה, אבל ההרגשה של ענן מאיים הרובץ מעלינו, קיימת גם במציאות שלי. חבל שקראתי. טוב הייתי עושה לו דחיתי את קריאתו לימים אחרים.

אריך קסטנר הוא סופר שקרוב לליבי. המחנכת שלי בכיתות א'-ג' הקריאה לנו את "פצפונת ואנטון", וכל כך התלהבתי שפשטתי על הספרייה ביישוב ובבית הספר וקראתי את כל הספרים של קסטנר שמצאתי. אהבתי את כולם אבל הכי השתקע במוחי הקטנטן היה "עצרת החיות", שבו חיות העולם מתאגדות נגד המלחמות של בני האדם, ואולי הספר הזה השפיע עלי יותר משנדמה לי. עם השנים למדתי להעריך את האדם המרתק הזה. אריך קסטנר נותר בפינה חמה בליבי, ואולי בגלל זה אני מוטה בביקורת שלי לטובתו.

"אל האבדון" הוא כמובן, בשום פנים ואופן לא ספר לילדים, וגם לא ל"פוסקי ההלכה בטוהר המידות". "פביאן: סיפורו של מורליסט" הוא מראה שחורה שמציגה לקוראים את השנים האחרונות של גרמניה טרום מלחמת העולם השנייה. המחבר עצמו כתב שהספר הזה הוא קריאת השכמה לקוראים, לעשות משהו, לשנות משהו לפני הקטסטרופה הממששת לבוא, ושאופפת את כל העולם המתואר בספר. אני חושבת שלקסטנר היה כה חשוב לפרסם את הספר הזה ולעורר את הקוראים, שהוא הסכים לצנזר חלקים משמעותיים בספר, ביטויים ואף את הכותרת. הספר המצונזר יצא ב-1931, אבל רק ב-2013 פורסם הכתב המקורי.

בקטע אחד פביאן מספר על איך לפני שהיה אמור להישלח לחזית של מלחמת העולם הראשונה, הוא יצא לנופש לשכב עם כמה שיותר בחורות ולחיות כמה שיותר לפני שנועד למות. נדמה שכך חיות כל הדמויות בחברה שקסטנר מתאר: ההוללות, דריסת ערכים, אלימות, סערת רגשות – כל הדמויות מבטאות את הדחף האחרון לחיות ולחוות ככל שניתן בטרם האסון. החברה בעולם הזה היא לא על סף קריסה אלא ממש בתהליכי הקריסה, אבל זה לא אומר שדברים גרועים יותר לא יבואו.

בעצם יש שני מורליסטים בסיפור הזה: פביאן וחברו הטוב לבודה. החברות של השניים נוגעת ללב וניכר שהם ידידים בלב ובנפש. לבודה עדיין דובק בכך שאפשר לשנות, שאפשר לעורר את הצעירים לפעולה, שההגינות בסופו של דבר תנצח. פביאן מפוכח יותר, פסימי יותר, ויודע שכבר אי אפשר לעשות כלום. אבל זה לא אומר שהוא לא מנסה, במודע או לא: טוב הלב שלו לסביבתו מתבטא כמה פעמים בספר: מציע ארוחה לחסר בית בבית קפה, נפגש עם ממציא תמהוני ומציע לו מקום לישון ללילה, נותן כסף למי שצריך ומסרב לקבל בחזרה... אלו מעשים קטנים, אולי מציאותיים יותר, מאשר התהפוכות שלבודה מתכנן כשהוא יוצא להרצות לסטודנטים. בין שני הטיפוסים האלו, אתם יכולים לתאר מי צפוי לפול עמוק יותר.

הספר הזה נתפש ע"י רבים בתור רומן נבואי לבאות אבל אני לא חושבת שלזה התכוון המחבר. החברה הגרמנית כבר שבורה ללא היכר. לא קשה להסיק מכך שאסונות יומטו, שהפשיזם ישגשג (יותר מניצנים שלו ניכרים לאורך הספר) ושום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. אבל בקטע אחד דווקא יש נבואה נוראית, בספק אם המחבר עצמו חשב עליה יותר ממטפורה: בסצנה אחת פביאן חולם סיוט מזוויע, לא אתאר את כולו מלבד זה: "לפני המכונה עמדו פועלים חצי עירומים, חמושים באתים, וגרפו מאות אלפי ילדים קטנים אל דוד ענקי שאש אדומה בערה בו".

על הרומן הזה אפשר לכתוב עבודות מחקר שלמות אבל אני לא מסוגלת לכך. קשה לי גם לתאר את הרגשות שצפו והשתנו לאורך הקריאה. לסיום אגיד: ספר מרתק, קולח ויש לציין גם את העבודה המדהימה של המתרגמת אילנה המרמן, שלמרות שאיני מבינה בגרמנית או בתרגום, ניכר שהצליחה להעביר את הכתיבה של המחבר לקוראים בעברית.

חשיבותו של ספר זה היא בכך שהוא מצלם מצב חברתי של החברה הגרמנית בשנות ה-20 של המאה הקודמת. סגנון מיוחד, קריאה קלה, והרבה מחשבות על מוסר, סדר חברתי וחוסר תכלית. מומלץ

בעת ביקור חפוז בפראג, התברר לי כי דרזדן נמצאת במרחק נגיעה משם. היתה לי תכנית דקדקנית היכן לבקר ומה לעשות אך ביטלתי הכל ברגע; החלטתי שאני נוסעת לעיר ההרוסה כדי לספוג את האווירה שנותרה.
לב העיר הצ׳כית היה עמוס תיירים ישראלים ועורקי הכרך הצרים היו אבוסים בחנויות ומזללות, הרגשתי שאני עומדת להקיא והרי לא לשם כך הגעתי.
עצרתי מונית ונסעתי לתחנת הרכבת. את האתרים כבר אבחר מתוך ספר שארכוש ברגע שאגיע ליעד.
הבוקר היה אפרורי וקר, קניתי קפה דלוח, דקה לפני שהרכבת יצאה מהרציף והתיישבתי במחלקה השנייה.
לאחר שעתיים וחצי יצאה השמש מבין העננים וקדמה פני.
הייתי בארץ אחרת, בעיר אחרת ומצב רוחי השתפר.
כשנכנסתי לחנות הספרים בתחנה המרכזית קידם את פני מדף שלם של ספרי ילדים ומיד ידעתי מאיזו נקודת ציון להתחיל.
שם הספר בו נתקלתי היה: Pünktchen und Anton ומיד נזכרתי בסיפור המלבב שקראתי בילדותי על ״פצפונת ואנטון״.
אריך קסטנר כתב ספרים לילדים תמיד עם חיוך וקריצה על אף שהתייחס אליהם לגמרי ברצינות. עמדתו כלפי העֲלוּמִים הייתה שובבה, קונדסית אולי משום שזכר היטב את נעוריו שלא היו קלים: החינוך הנוקשה משהו, הכללים הקפדניים, היקיות הגרמנית ששררה בכל.
דפדפתי בכרך, נהניתי מהאיורים העליזים ונזכרתי שפעם קראתי איפה שהוא, כי גר בסביבה. הייתכן וביתו פתוח למבקרים?
שיחה נעימה עם המוכר האדיב והייתה בידי כתובת למוזיאון על שמו, לא רחוק מהמרכז.
מסקרנות הלכתי לבדוק. הבית היה מהודר באיפוק ובאותו יום ביקרה שם איזה ״כיתה מעופפת״ מבית ספר שכנראה היה ממוקם בסביבה.
הצטרפתי להרצאות כאחת מן המניין והקשבתי בעניין.
יצא לי טוב; הגרמנית שבפי המדריך הייתה רגועה ובקצב שהתאים לי.
הוא הסביר על ילדותו של הסופר המוערך שאמנם בא ממשפחה צנועה ודלת אמצעים אך להוריו היה חשוב שימשיך ללמוד ולהשכיל.
הוא למד הוראה אך בחר שלא לעסוק בה, כתב לעיתון ופרסם שירים לא רעים כלל. המנחה המשיך והמשיך, עבר ללהג על ספריו ואני פרשתי מהחבורה כדי לבחון תערוכת אילוסטרציות יפהפייה מעשה ידיו של ולטר טרייר, מאיירו הקבוע של קסטנר.
מה שלא ידעתי אז, (וגם לא היה שום אזכור לכך במוזיאון החביב והסכריני) היה אודות קיומו של הספר: ״פביאן״, סאטירה שכתב למבוגרים.
הכרך שיצא כעת במהדורה עדכנית בשם: ״אל האבדון״ בהוצאת ספרית פועלים מספר אודות בחור בשם יקוב פביאן העובר מעיירה מנומנמת לברלין של שנות העשרים המאוחרות. לאחר ההפסד המשפיל במלחה״ע הראשונה, אבדות בנפש וחשבונות בנק מרוקנים, האווירה בעיר-האם מלנכולית למדי.
אנשיה בעלי מורל ירוד, מבולבלים ורגשותיהם מאובנים: הם אינם מסוגלים
לחוש חמלה, לגלות הבנה או להיקשר איש אל רעהו בקשרי ידידות או אהבה.
הם שורדים מיום ליום משתכרים במסיבות ומתנסים בחילופי זוגות.
אין דין ואין דיין, הם חשים שקיצם קרב וזאת היא התחלת הסוף ואולי לכן מרשים לעצמם מותרות ללא סייגים.
אך גיבורנו, על אף השתכשכותו בביצה הגדולה וסקרנותו מרוֹהֲבָהּ של המטרופולין אינו טובע ברפשה ולא מתבהם כשאר אזרחיה.
הוא נותר מוסרי כלפי חבריו וסביבתו ובעצם משמש כמדריך ידידותי לקורא בעיר החטאים ההולכת ושוקעת בטומאתה.
אינני יודעת מדוע, באופן מוזר למדי נזכרתי בספרו של שטפן צוויג ״העולם של אתמול״. הוא החל לכתוב את דברי נבואתו בשנת 1934 כאשר ״אל האבדון״ ״נולד״ בשנת 1931 מכאן נובע ששניהם חזו במתרחש על אדמת גרמניה, בקטסטרופה ההולכת ומתהווה והיטיבו לתארה, כל אחד בדרכו שלו.
צוויג המנומס, הדקדקני והקודרני וקסטנר החצי-פרחח אשר הצליח לפלפל את יצירתו בסרקזם נפלא, תיאורים משעשעים ומעשי עוועים.
האחרון הצליח לקרקע את תשומת לבי לאסכולות העבר, לתרבות הנמקה ולכאוס ששרר באותה עת והחריף בפרוץ מלחה״ע השנייה.
הקריאה לא הייתה חלקה עבורי ופעמים רבות נתקלתי במהמורות:
מעשים נלוזים, בלתי הגיוניים ואכזריות מיותרת אך כך גם היו החיים באותה תקופה.
קסטנר לדעתי סופר מהימן ומעניין וההיסטוריה כפי שנראתה דרך עיניו בהחלט שווה הצצה.

Der gang vor die hunde –"הליכה לפי הכלבים/ אל האבדון"- הוא הרומן היחיד שפרסם אריך קסטנר למבוגרים. הרומן מספר על האבדון שחווה פביאן, הגיבור הצעיר של העלילה, שבתחילת הסיפור חי בברלין של רפובליקת ויאמר- בראשית שנות השלושים, רגע לפני סופה הדרמטי. הרומן נכתב ע"י קסטנר בסוף שנות ה-20 ולבסוף גירסה מצונזרת פורסמה בשנת 1931.
"מאחר שכך, היום כמובן קשה אף יותר מאשר אז להבין ש"פביאן" אינו ספר "בלתי מוסרי" אלה להפך:
זהו ספר מוסרי מובהק. (..) ובכן, כבר הכריכה נועדה להבהיר שלרומן יש כוונה-להרתיע. להרתיע מפני האבדון שגרמניה ועמה אירופה כולה הולכת לקראתו. הספר התכוון להשתמש באמצעים המתאימים- כלומר בנסיבות של אז, בכל האמצעים- כדי לכפות ברגע האחרון על הקוראים שיטו אוזן ויפקחו את העיניים.
(אחרית דבר, ע"מ 210-209).
הרומן נפתח בכך שפביאן משלם 30 מארק בכניסתו לבית-זונות.
"סלח לי, אדוני, אבל לא יכולתי לדעת שאדוני כבר זוחל עם אשתי בחדר". "עם אשתך?"
הפולש נענע בראשו, פיהק בייאוש ואמר בנימה של תוכחה:
"אירנה, איך יכולת להביא את האדון למצב פרוע כזה! אם את כבר רוצה שאכיר את המציאות החדשות שלך, את צריכה לפחות להציג לי אותן בצורה מכובדת. על השטיח! אני בטוח שהאדון בכלל לא מרוצה. (..) שמי מול ,אדוני , אני עורך-דין וחוץ מזה..." הוא פיהק פיהוק קורע לב, "אני בעלה של הברייה הנשית הזאת שמתרווחת לה עליך עכשיו". (ע"מ 18).

פביאן נפגש שם עם אירנה הבוהמיינית ובעלה מול שמסרסר אותה. פביאן האידאלי לא נופל לזרועותיה, ולא ברור בשביל מה הוא הלך בכלל לבית-בושת.
פביאן עובד בחברת פרסום לסיגריות בברלין הבוהמיינית של התקופה. הוא חי מהיד לפה, צעיר אידאליסטי בן 32 שגר בדירה השכורה של הולפלר .
"גברת מול הניפה את ידה וקראה: לזה קוראים גברים! רק נוגעים בהם והם מתרפקים! גבירותי הנכבדות , אני מציאה לכלוא את כל הכנופיה. גבירותי הנכבדות, אנחנו זקוקות לבתי לבתי זונות של גברים!
(..) היא פשטה את שתי זרועותיה ושאגה:
"גם האדם הוא רק בהמה,
תמיד בהמה וכפליים בשניים,
בוא, פרוט על גופי בשתי ידיים,
פרוט על קלידיי באצבעות זריזות
(ע"מ 48).
מול בבית-הבושת יחדיו עם פביאן וחבר שלו מהעבודה (לבודה) נתקלים בחבורת בני-נוער המסתאבים ברחובות (לאחר שנשמע על איזה רצח ברחובות). מול מסרסרת את המין הגברי במועדון וכול יושביו פורצים בצחוק.
בהמשך העו"ד לבודה נכנס לדו-קרב עם קומוניסט, פוגש אומנית בשם רייטר שמסבירה על החזון האומנותי שלה (בעירום).

"אדון נכבד, החברה רואה עמצה נאלצת להודיע לך על פיטוריך החל מהיום. המשכורת שהייתה אמורה להיות משולמת לך בסוף החודש תשולם לך כבר היום בקופה. ברשותך, אנו מצרפים בזה מרצוננו מכתב המלצה וגם מציינים פה בחפץ לב את כישורייך המקצועיים כאיש פרסומת. אנו מודים לך על העבודה בשירות המפעל ומאחלים לך כל טוב במשך הדרך". (ע"מ 91).
פביאן מפוטר מחברת הסיגריות ונפטר מ-270 המארק שהיה מרוויח. אימו באה לבקר ופביאן מעמיד פנים שהוא עדיין עובד, משכן אותה בספה, את המאהבת שלו קורנליה במיתה והוא מסתאב ברחבי העיר.
בהמשך פביאן מתחיל רומן עם אישה נשואה, הוא מפסיק לספק את המאהבת שלו קורנליה, חברו שטפן מהאוניברסיטה מתאבד, באופן תמוה. פביאן נוסע לפרנקפורט לאחר שקורא את מכתב ההתאבדות של שטפן:
הנסיעה הפוליטית שלי לפרנקפורט הייתה גם היא בזיון. בסוף חטפנו מכות זה לזה. אתמול, כשחזרתי, שכבה זלוב עם הפסלת במיטה שלי וכמה בחורות אחרות עזרו להן ושירתו אותן. עכשיו.(..) אני בוחן את מצבי הנוכחי ואני יכול לומר:
כל הכיוון לא מתאים לי! מהחוגים שאני שייך להם סילקו אותי. אל המקום שרוצים בי שם איני רוצה ללכת.
אל תכעס עליי, ידידי הטוב, אני מסתלק. אירופה תתקיים הלאה או תיחרב גם בלעדיי, היא לא זקוקה לי".
(ע"מ 158).

בהמשך אהובתו קורנליה עוזבת אותו ומתחילה קרירה חדשה כשחקנית קולנוע.
האנטישמיות של התקופה מגוללת ברומן:
"פביאן הולך לאורך קניגסאלה. הוא עבר על פני אלון-רתנאו. על העץ היו תלויים שתי זרים פה, בעיקול הזה של הרחוב, נרצח איש חכם. "רנתאו היה חייב למות", אמר לו פעם סופר נציונאל-סוציאליסט. "הוא היה חייב למות, האשמה הייתה ביוהרה שלו. הוא היה יהודי ורצה להיות שר-החוץ של גרמניה. תאר לך שבצרפת, כושי מהמושבות היה מציג את מועמדותו לקי ד'אורסי זה היה לא פחות מופרך". (ע"מ 167).
המקרה מבוסס על רצח בשנת 1922 של ולתר רנתאו בידי חיילים מחוג הימין של התקופה.
בסוף הרומן נוסע פביאן האידאליסט לדרזדן מברלין וזוכה לסוף רע וסתמי שלא מפורט יותר מדי.

לפני יותר מעשר שנים הייתי בטיול מברלין לדרזדן, החברה הגרמנית של ימינו לא מזכירה את המתרחש בספר כיום- אומנם הייתי בהרבה מקומות שמצוינים בספר- שער ברנדנבורג והעיר העתיקה בדרזדן של סוף הרומן.
הרומן "אל האבדון" המורבידי והגס המתאר את הבוהמה של עידן וימאר בעליבות, עוני מכפיר ופריצות מינית מסואבת, שמתארת את גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון.

בספר למבוגרים של קסטנר מסתתרת יצירת מופת.

ספר מומלץ מאוד, לא בשל ה"חזון", אלא כיוון שהוא משובץ בהרבה תובנות (אקסיומות לדעתי) מעוררות מחשבה, כמה מהן רלבנטיות לימינו. העלילה קצת פרועה ומתרחשת בברלין, אבל זה לא חדש אצל קסטנר. האווירה הקודרת אינה מוכרת לי מספרי הילדים (בכל זאת, נכתב שנתיים לפני עליית הנאצים כביקורת חברתית).
חלק בלתי נפרד מהנאת הקריאה קשור בתרגום לעברית של אילנה המרמן, שטרחה להוסיף הערות שוליים מועילות בתחתית הדף, ולא בסוף הספר.

בגב הספר נכתב: "רומן חכם ושנון מאין כמוהו, שבו חזה (קסטנר) את ההידרדרות של גרמניה ואירופה אל הדיקטטורה ומלחמת העולם השנייה."
בדיעבד זה חזון. חלקי. אין התייחסות ב"חזון" לשואת היהודים. בנוסף, קסטנר אולי הקדים את השאר, אך לא היה היחיד שצפה בעיות בעתיד (למשל, סבסטיאן הפנר, "סיפור של גרמני", 1933). נראה כי קסטנר קיבל את המחמאה, והחשיב "את ספרו כראיית הנולד על סף עלייתו של המשטר הנאצי." (עמ' 215) עם זאת, לא בטוח שגיבור ספרו, פביאן יקוב, היה שמח על-כך. “הוא תיעב את ההרגל לנער את העתיד כמו שמנערים כיסוי מיטה, ועוד יותר תיעב את הגאווה שאנשים מרגישים בדיעבד כשמתברר להם שהם ידעו משהו מראש."(עמ' 170)

הספר נכתב על רקע האבטלה הגואה בגרמניה, ותחושת ההשפלה שהתעצמה נוכח הפיצויים שהיה עליה לשלם בעקבות מלחמת העולם השנייה. רגש הלאומנות גואה, אך פביאן מסרב להצטרף ל"חגיגה". הוא שונא פטריוטים, מטומטמים, אשר יביאו חורבן על כול תושבי גרמניה, רק מפני שיש להם "כבוד עצמי של תרנגולי הודו נעלבים" שאוהבים ללכת מכות. (עמ' 193)

פביאן הוא "חמוץ", כפי שמראה הציטוט הבא, בו הוא משיב לידידו: "מרגש שאתה דואג לי ככה. אבל אני לא אומלל יותר מהתקופה הזאת שלנו. אתה רוצה לעשות אותי מאושר יותר ממנה? גם אם תיתן לי משרה של מנהל, מיליון דולר, או אישה הגונה שאוכל לאהוב, או את שלושת הדברים יחד, לא תצליח." (עמ' 51)
כיאה ל"חמוץ" גם פביאן מזהה "תהליכים": "העיר הענקית הזאת בנויה מאבן ומבחינה זו היא עדיין כמעט כמו שהייתה פעם, אבל מבחינת התושבים היא דומה מזמן לבית משוגעים. במזרח שוכן הפשע, במרכז שולטת הרמאות, בצפון – העוני, במערב הפריצות, ובכל ארבע רוחות השמיים גרה השקיעה."
"ומה יבוא אחרי השקיעה?"
..."הטמטום, אני חושש." (עמ' 84)

נראה שלפי קסטנר, הטמטום כבר כאן. "אתמול הציע מהנדס בעיתון...להנמיך את פני הים התיכון במאתיים מטרים. ואז יתגלו שטחי קרקע גדולים, כמו לפני עידן הקרח, ואפשר יהיה ליישב אותם ולהאכיל בהם מיליוני בני אדם. וחוץ מזה, באמצעות סכרים קצרים, אפשר יהיה לבנות מסילת רכבת שתחבר בקו ישיר את ברלין עם קייפטאון! (עמ' 133)

למי ששרד עד כאן, וכדי לסיים את רשימה זו בנימה אופטימית אוסיף את המתכון לאושר בחיים: "אני אוהב את החיים...לפעמים, מרוב שמחה הייתי יכול לנשוך את קרני השמש או את הרוח שנושבת בפארקים. ואתה יודע מה הסיבה? אני חושב לעתים קרובות על המוות, ומי עושה זאת בימינו? ...אני חושב עליו כל יום, כי כל יום הוא יכול לאותת לי. ומפני שאני חושב עליו, אני אוהב את החיים." (עמ' 104)