חיכיתי הרבה זמן להרגיש שוב בטוב בכדי לכתוב על "מגלן" של סטפן צוויג, ובינתיים ראיתי שהספר התברך פה בביקורות מלמדות, כך שאני מרגישה שאולי הכל נאמר ובכל זאת אנסה לומר את שלי. אתחיל ואומר שעבורי זהו, באופן כמעט חד-משמעי, ספרו המוצלח ביותר של צוויג אשר קראתי בעברית. צוויג ממש מדבק את הקורא בהתלהבותו העיקשת של מגלן להוכיח כי ישנו נתיב קצר יותר מהמוכר אל איי התבלינים. כמה האופטימיות והקצביות הזו רחוקה מהאופל והערטילאיות של "זמלוויס: האיש שזעק אמת", הביוגרפיה שכתב פרדיננד לואי סלין ושתורגמה לא מזמן לעברית. ועדיין ככל שנהניתי לשוב אל דפיו של מגלן וככל שהצטערתי בכך שהספר הגיע לסיומו, לאורך הקריאה ליוותה אותי התחושה שצוויג מקבל כמובן מאליו וכמשהו שאין לערער עליו (או להתבונן בו יותר) את העוולות שהופיעו אפילו אצל מגלן, אותו הוא מכנה (וייתכן שבצדק) העדין וההומאני שבמגלי הארצות, וביניהם אנשיו שמנצלים את קבלת הפנים של יליד פטגוני רק כדי לחטוף אותו ולאסור אותו בתור מוצג מעורר תימהון למלך הספרדי, ניסיונות האונס והאונס של נשות ונערות איי מאלוקו והחלטתו של מגלן למצוא את הפתח המיוחל לאוקיאנוס השקט בכל מחיר אשר חרצה מוות בייסורים על כל שאר אנשי הצוות.

מצד אחד, לזכותו הרבה של צוויג ייאמר שהוא לא משמיט מהקורא את הפרטים הללו (אחרת לא הייתי יודעת עליהן, מן הסתם), מצד שני, יש הרגשה שעבור צוויג כל המקרים הללו הם בבחינת הביצים שיש לשבור על מנת לעשות חביתה. מאחר והגעתי ל"מגלן" לאחר שקראתי לפני הרבה שנים את "ספינת העבדים: היסטוריה אנושית" הנהדר של מרקוס רדיקר, לא יכולתי שלא להחזיק בראש במהלך הקריאה ב"מגלן" את פערי המעמדות והשלכותיהם הפיזיות-ממשיות (ברמת אספקת המזון, איכות מי השתייה, תנאי המגורים ועוד) שבין רב החובל כמגלן וקציניו הראשונים לבין כל שאר המלחים שהם בחזקת בשר תותחים זניח, בר החלפה ונוח לגסוס. צוויג לא מתייחס לפער זה כלל, על אף שהוא מסביר בחלקו איך מגלן יכול היה להיות כה החלטי, מתמיד וקשיח ביחס לרצונו, שכן, קל יותר לדבוק בתוכניתך המקורית כשאתה מודע לכך שיש סיכוי טוב שתשרוד בעוד שאחרים בהכרח ימותו. זה לא מוריד מהערך הספרותי של "מגלן" כהוא זה אלא משקף בעיני את האופן שבו צוויג מאוד הזדהה עם הנרטיב המערבי של קדמה ונאורות, נרטיב שהתנפץ בפניו, הוביל אותו לגלות בברזיל ואף להתאבד בשל כך, וכיצד הזדהות זו לא איפשרה לו לקחת מרחק ולתהות מה זה אומר על התרבות שנוצרה באירופה שאלו הם מגלי הארצות שהיא הפיקה ומה זה אומר עלינו, החיים בעידן שבו ברור כי הרבה מהלכי הרוח של מגלי הארצות (החיפוש אחר רווח, ייעול וניצול של משאבי טבע כביכול "חינמיים" המונחים לכל לוקח) הובילו אותנו לשואה אקולוגית, שאנו יכולים להיקסם אחר הסיפור של הגיבור עז הרצון ומימושו מבלי לתהות על כל הנלווה על כך ברצינות ובעניין.

"אל האבדון" הוא תרגום משמח מאוד, מאוד (נו טוב, לפחות עבורי ובעיני). אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה רציתי להאט את קריאתי כדי שחוויתי מהספר והמפגש איתו ימשיכו לעוד קצת, ואז עוד טיפה ואם אפשר איזה עוד אחד קטן לאחר מכן...הספר עצמו מכניס אותנו כבר מתחילתו אל תוך קרקעית ה"דקדנס" הברלינאית של רפובליקת וימאר התוססת והכאוטית, וזה פשוט נהדר. לא כי אריק קסטנר מציב מיניות ומין בפרונט של ספרו (הגם שזה גם מבורך ונפלא בעיני) אלא כי הקצב, שמלווה בשנינות ובציניות של גיבור הספר פביאן, הוא בדיוק הקצב שמעביר משהו מן ההווי המוגז של הימים ההם. הסיפור עצמו עוקב אחר פביאן, בוגר מלחמת העולם הראשונה ולימודי תואר שני לספרות, בעודו עובר בין מועדונים, נשים ועבודות. פביאן עצמו לא נמנע מההדוניזם שיש לברלין להציע עבורו ובה בעת קסטנר מדגיש בכל מיני צמתים שיש לו עמוד שדרה מוסרי אשר גורם לו להתחכך באי נעימות מדי פעם בחוויותיו הברליניאות.


על אף שזהו רומן "היסטורי" שעוסק בתקופה מסוימת ומאוד ספציפית, אני חושבת שמדובר בראש ובראשונה בספר קולח, מושחז ומעניין, על אף שיהיו בו חלקים (מאוד מעטים) שאולי יראו לנו כמלודרמטים ונאיבים. אחד הדברים שאהבתי ב"אל האבדון" הוא שמנתץ את האמונה, שהרבה פעמים משתרשת מבלי משים, לפיה אנחנו יכולים להרגיש שאנשים בני דורנו הם ה"ראשונים ל...". "אל האבדון" מראה שלפני כמעט כמאה שנים, בברלין, היו את כל חילופי הזוגות, סאדו-מאזו וone night stands אה-לה טינדר שאנחנו יכולים לדמיין בראשנו. וכל זאת לפני הso called "המהפכה המינית" של שנות השישים. גם התחושה של פביאן כי אירופה אבודה ונגזר דינה לכלייה על השלכותיה בכל הקשור להבאת ילדים לעולם שלא מאפשר לצעירים להתפרנס בכבוד, כל אלו מהדהדים מחשבות והתלבטויות מאוד עכשוויות לאור שואת האקלים, הסטגנציה המתמשכת במשכורות והפערים הבין גילאיים בין ילידי הבייבי-בום לאלו שנולדו אחריהם משנות השמונים ואילך.

מה אוסיף ומה אומר על הביקורות שנכתבו פה? כאמור, העלילה של הספר בוחרת להציג לנו את המתרחש מכמה זוויות מבט של משפחה איטלקית אחת אשר נקרעת על ידי אחת הנגזרות (הלא הכרחיות, מן הסתם) של הso called ה"מהפכה המינית" בשנות השישים (נושא, שכמובן, מישל וולבק עסק בו בצורה ישירה וקוהרנטית בחלק מספריו). כדי לעשות את העלילה מעניינת דומניקו סטרנונה זורק לקלחת צמד ילדים מדור הX שנהנים מכל הקשיים של מרבית אלו שנולדו בשנות השבעים והשמונים, אב שהולך אחר תשוקתו בתחילת הדרך ואם בעלת אישיות נוקשה ומטרידה משהו. בנוסף, סטרנונה עוסק לא מעט בהזדקנות וכיצד האהבות, ההחלטות ומערך השיקולים של הגיבורים השתנו ונראים אחרת בעקבותיה.

הספר עצמו קולח, ישיר וקומפקטי, כך שבמובן הזה הוא בהחלט עושה לא מעט עם כמות הדפים שסטרנונה בחר לפרוש בהם את סיפורו. אני חושבת שנתינת המקום להזדקנות הייתה עבורי מרעננת והעניקה לספר עוד מימד של עניין וטריות מסוימים שעוד נובלה על זוגיות, משפחה ומערכות יחסים זקוקה להם עד מאוד. יחד עם זאת, הספר קצת נגרע בשל החיסרון שהיה צפוי מראש לאור רוחב היריעה המצומצם שלו, דהיינו, שאין די מקום לשחק, לחשוב ולתעות קצת יותר במשעולים של המתרחש. מי יודע, אולי כך היינו זוכים לזווית אחרת ומפתיעה יותר על נושא שזקוק להפסקה מהעיסוק בו.

שעות הערב של חררד רוה עוקב אחר חייו של פריץ פָן-אֶכטֵרס, צעיר הולנדי בן 23, במהלך הימים הנושרים שבין ערב חג המולד לליל השנה החדשה ב1946. אולי תשאלו את עצמכם "אוקי, ו....מה קורה בחייו של פריץ?", ועל פניו ניתן לסכם אותם כשום דבר מיוחד, אלא שזו הגדולה והייחודיות של "שעות הערב": הוא ממש מעביר לנו את התסיסה הפנימית, חוסר השקט ודחף החיים של פריץ ליצור לעצמו תנועה בסביבה אפרורית, חבוטה (עקב המלחמה) וחסרה, וזאת לפני שהשפע הצרכני של שנות השישים (לפחות באירופה ובארצות אנגלו-סקסיות) יימחק את הבור הקיומי שהותירה אחריה מלחמת העולם השנייה. בור שמתבטא בכך שכל כך הרבה אנשים פשוט מתו עד שההיעדר הופך להיות ממשי ונכנס לתוך רקמת ההוויה עצמה. מימד זה מתבטא, למשל, בבדיחות המורבידיות של פריץ עם חבריו השונים וחוש ההומור הייחודי שלו. אם לא היה נאמר לנו גילו של פריץ ושל חבריו הם היו יכולים להיות באותה מידה גם בני 50 וצפונה.

לאורך כל הקריאה דמיינתי לעצמי שיש תופי ג'אז ברקע שהולמים ומניעים את העלילה קדימה (קצת כמו בסרט Birdman למי שמכירה). הכתיבה של רוה היא קצבית מאוד, דוחפת כל הזמן הלאה ומצליחה להעביר את תחושת הדחיפות שמניעה את פריץ מדפיקה על דלת של ידידה אחת ללצעוק מתחת לחלונו של חבר אחר, הכול כדי להאריך את הלילה, רגע לפני שישוב לבית הוריו. מעבר לכך שאני חושבת שזה אחד הדיוקנות היותר חדים ואמינים שראיתי לגיל הזה שבין גיל ההתבגרות לחיים "בוגרים" בתלמי השגרה, יש איכות ז'ורז' פרקית בירידה של רוה לרזולוציות הכי קטנות ולכאורה טכניות ביומו של פריץ, וזאת איכות שאני מאוד אוהבת דווקא בגלל שהיא יוצרת ספרות שבה לפעולות ולמעשים יש משקל הרבה יותר גדול מהמחשבות והרגשות של הגיבור, איכות שבתורה מותירה לנו מרווחים להיכנס אליהם אל תודעתו של פריץ. לסיכום, ספר מאוד מומלץ ויחודי.

אני לא חובבת גדולה, בלשון המעטה, של איאן מקיואן. אני מציינת זאת כדי לומר שלא הגעתי עם ציפיות כאלו או אחרת לספר הזה. למעשה, לקחתי את הספר הזה כהזדמנות להכיר יותר את כתיבתו של איאן מקיואן בנושא שיש לי עניין וחיבה כלפיו, דהיינו זה של אנדרואידים והאופן שבו הם מעקמים ומאתגרים את הגבולות בין אדם למכונה (ועוד הרבה אחרים). מבלי להיכנס יותר מדי לעלילה אומר שהספר מתאר מציאות אלטרנטיבית של בריטניה בשנות השמונים, הן ברמת ההתרחשויות ההיסטוריות והן מבחינת ההישגים הטכנולוגים (שהינם מתקדמים בהרבה מאלו של ימינו, לפחות בחזיתות מסוימות), ובמרכזה הגיבור, צ'רלי בן ה32 שמחליט לרכוש לעצמו בכסף שירש את אחד מהאנדרואידים הראשונים שיוצאים לשוק.

נקודת החוזק היחידה של הספר הזה הוא שהעלילה בו קולחת ומלאת תנועה. זה לא מעט ולצד זאת הרגשתי שהאנדרואידים הם בבחינת תפאורה כאן. אמנם מקיואן ניצל מליפול לעיסוקים פסאודו-פילוסופים נדושים, טרחניים וסמיכים שכתיבה על אנדרואידים יכולה להתרסק לתוכם, אך הוא עושה זאת בעיקר דרך הימנעות כמעט גמורה מלתת משקל של ממש לאנדרואידים שבספרו. זו החלטה מאוד לגיטימית ויש בה בכדי לתרום לכך שהספר נקרא מהר, אבל זה הותיר אותי עם טעם של פספוס והחמצה. למשל, כל ההיסטוריה הבריטית האלטרנטיבית שבספר הייתה קצת מאולצת ולא הרגישה לי הכרחית או תורמת במיוחד, ואם היא לא הייתה בכלל או במינונים הרבה יותר קטנים, אני לא מרגישה שהספר לא היה יוצא נפסד (חוץ אולי מכך שכמות העמודים הייתה יורדת במעט).

אם ההיסטוריה האלטרנטיבית הרגישה לי קצת כסרח עודף, חיבבתי למחצה את הבחירה של מקיואן בגיבור אפרורי, חסר כל עניין בכל דבר שאיננו טכונולוגי גרידא וקטנוני במידה רבה. זה לא דמות גיבור מושכת באף צורה שהיא אך היא משרתת את מקיואן לרגע משעשע אחד בספר. יחד עם זאת, אני חושבת שהדמות שלו היא קצת יותר מדי דלה, יותר מדי רובוטית ויותר מדי בלתי זכירה, כך שמערכות היחסים שהוא יוצר הן לא הדבר הכי אמין שתקראו בזמן הקרוב.

לסיכום, מכונות כמוני הוא ספר סביר שלא מתקרב ל"האם אנדרואידים חולמים על כבשים בלילות?", וגם בתור פרק במראה שחורה לא בטוח שהוא היה מצטיין.

בצער רב הגעתי לסיומו של "המלכות" מאת עמנואל קארר. מדוע בצער רב? כי לא נהניתי כך משילוב של היסטוריה מימי בית שני, חקר האוונגליונים ותולדות רומא אי פעם. אני לא חושבת שיש הרבה טעם לנסות לשכנע קוראים וקוראות שהנצרות ושאלת הצלחתה לא מעניינים אותם לת צ'אנס לספר הנפלא הזה ולכן לא אנסה. אני רק אומר שהספר נפתח עם חלק ביוגרפי בו קארר מתאר את תהליך החזרה בתשובה שלו אל חיק הקתוליות ומשם הוא ממשיך לנסות ולטוות את הביוגרפיות של פאולוס ולוקס.

אני חושבת שהיופי אצל קארר הוא שהוא ממש הצליח להחיות את כול האזורים המתים, הריקים והחסרים ששיעורי היסטוריה במסגרות ממוסדות מותירות לחסדי אי הידיעה והדמיון. כך למשל הוא מנסה להעביר לנו את החוויה האחרת, המוקסמת והמזועזעת שאולי עברה על לוקס כשהוא ביקר בירושלים לראשונה בחייו או להעביר לקורא שהחבורה שמתלווה אל ישו היא כמו רד-נקס בדרום קרולינה שצדים שפמנונים למחייתם. אני חושבת שדווקא במישור של "מדוע הנצרות הצליחה כפי שהצליחה?" התשובה של קארר היא קצת חזרה על טיעוניו של ניטשה במעבר לטוב ולרוע ובגניאולוגיה של המוסר. אבל זה לא משנה כי הכוח של קארר הוא ביצירת דיוקן מאוזן, חי ורגיש של תודעות וחיים שרחוקים מאוד משלנו אך אולי פחות רחוקים ממה שנדמה לנו (כמו בחיבור היפה שהוא עושה בין העניין שעוררה היהדות בקרב חלקים באימפריה הרומאית להופעתם של יוגה ומדיטציות בעולם המערבי של שנות השישים).

בקיצור, אני מרגישה שהספר הזה עורר בי חשק לשוב ולקרוא ספרי היסטוריה כפי שאף ספר היסטוריה (ורק כדי להבהיר, "המלכות" ממש לא מתיימר להיות ספר היסטוריה כשר) לא עורר בי כבר די הרבה זמן. למעשה, הוא גרם לי לרצות לקרוא יותר היסטוריה שנכתבת מתוך מחברים שנטועים לחלוטין בתחום הספרות ומנסים לכתוב היסטוריה מבלי לשכוח שהם סופרים ולכתוב ספרות מבלי לשכוח שהם היסטריונים.

אתחיל ואומר שלא קל היה למצוא את אקסיטציה של יונדב פרידמן, כיאה ליצירה שהחדשנות והאחרות היא בלב לבה. הדרך הכי טובה עבורי לתאר את חווית הקריאה באקסיטציה היא אלבום שיש בו הרבה שכבות של כלי נשיפה, מיתר ואלקטרוני, כך שבהאזנה ראשונה את מוצאת את עצמך הלומה על ידי העושר, השפע והמורכבות של הדברים. אותי לפחות זה מבהיל בתחילה, ואני נוטה להאזין בהקשבות קטנות וזהירות. לאט-לאט אני מצליחה לגבש לעצמי איזשהו תמונה גדולה של האלבום, והוא מתחיל לגדול עלי, האזנה אחרי האזנה, עד שאני מרגישה שהאלבום הוא ממש עולם ומלואו וקשה לי לדמיין את חיי בלעדיו.

מה שנכון לניסיוני המוזיקלי נכון בעיני גם לאקסיטציה. כך שלאחר כמה וכמה קריאות שלו אני יכולה לומר שמדובר בקלות באחד מספרי השירה הכי רדיקלים שנתקלתי בהם בעברית. למה? כי זה ספר שלא תמצאו בו הדים לשירת ספרד, לביטניקים, לאבות ואמהות השירה העברית החדשה או אפילו לפסואה. התחושה היא שהספר הזה נכתב אלינו מתוך עולם מקביל, עם מסורת שירה אלטרנטיבית ועברית שהתפתחה אחרת, כך שצירופים שבספרי שירה אחרים היו מקבלים במה, הדגשה ובולטות, כמו "למורת מפצך", "בחירוף שופכה" או "כפוית סוללה", נחווים ועוברים אצל פרידמן כביטויים יום-יומיים ושגורים שאין מה להתעכב עליהם, וזה נכון גם לקווי עלילה שמתוארים כאן בכמה שורות והיו יכולים להפוך לסיפור קצר או נובלה בפני עצמם (כמו איבר מין שעוזב את בעליו כדי להשתכר במועדון חשפנות או התאהבותו ממש של חוקר כתבים תיאולוגיים עם ספר אותו הוא חוקר).

היו רגעים שבהם חשבתי שאקסיטציה היא פיוז'ן מרענן של ספרות חוכמה, כתיבת טבע ופוטוריזם, אך התוויות הללו חוטאות לכך שאקסיטציה מצליחה ליצור לעצמה כבידה משל עצמה. לא לחינם אקסיטציה קרויה אקסיטציה. ממה שקראתי אקסיטציה היא התהליך שבו מעוררים חלקיקים פיזיקליים (כמו אלקטרונים) לעלות מרמת הבסיס האנרגטית שלהם לרמה יותר גבוהה. וכך גם הספר הזה מתפקע מחיוניות, עודפות שכולה דיוק ורצון כביר לברוא עולם חדש ומוזר עם שפה, מקצב וצורה שהיא כולו שלו. בקיצור, ספר שירה אוונגרדי מומלץ מאוד לכל מי שרוצה ספרות עברית מהחלל החיצון.