אני עובד במפעל לייצור סלטים, במקביל ללימודי תקשורת באוניברסיטה הפתוחה. זה אולי נשמע שילוב לא פשוט, עבודה ולימודים, אבל הי - אני עובד במפעל לייצור סלטים, ביום אחד אני רואה הרבה סלטים, אז מה זה כבר ביחס לכל זה, הסלט הסבוך של החיים?

אבל יש לי חיים גם מחוץ לשעות העבודה ומחוץ לזמן שאני מקדיש ללימודים: אני מנהל קשר זוגי, אני מתעסק בתחביביי השונים, הכוללים בין היתר גם קריאה כמובן.

אם אני צריך לתמצת בכמה מילים בודדות את השורה התחתונה של כל מה שאמרתי, אז: העבודה זה לא הכל בחיים.

לקורמורן סטרייק, כמוני, גם יש עבודה. הוא בלש פרטי. הוא פותר תעלומות סבוכות יחד עם העוזרת שלו, רובין.

ספרי הסדרה, המתארים כל פעם פתרון של תעלומה אחרת, היו יכולים להתרכז רק בסיפור הבלשי. כלומר, רק בעבודה של סטרייק.
אבל לסטרייק יש גם חיים מחוץ לעבודה. יש לו רגשות אהבה, מושא אהבתו ומחשבותיו נשואה לאדם אחר וסיפור נישואיהם סבוך ומלא בחיכוכים, ישנה סתירה גם בין העבודה המסוכנת והתובענית של סטרייק במקביל לניסיון שלו ליצור למראית עין חיים נורמליים עם זוגיות ואהבה, דבר שיוצר אינסוף קשיים וקונפליקטים וסופו נתון לכיליון. בנוסף, היחסים עם קרובי משפחתו סבוכים, והם מתקרבים אחד לאחר בעקבות צרה משפחתית. גם המצב הגופני של רגלו של סטרייק, שנפגעה במהלך שירותו הצבאי, נהיה לא משהו.

וזה כל כך כל כך יפה. זה בדיוק מה שאני כל כך אוהב בסדרה הזו - שאפשר לקרוא אותו הן בתור רומן מתח והן בתור רומן פרוזה. ושני סוגי הרומנים, מקבלים ממני 5 כוכבים. רולינג היא אמנית ורסטילית, כל דבר שהיא יוצרת ולא משנה מה, זהב הוא.
ספרי הסדרה הזו הם עמוקים ומלאים ברבדים, והתעלומה בספר הזה ספציפית עמוקה ומלאה ברבדים וגם מורכבת להפליא, גם ביחס לשאר ספרי הסדרה.

בכמה מילים כלליות על התעלומה - תעלומה סבוכה עם הרבה סימני שאלה, הרבה פרטים, הרבה שמות של אנשים המעורבים בפרשה. בקיצור, תעלומה שהיא סלט אחד גדול. או יותר נכון, תעלומה שהיא כמו מפעל לייצור סלטים...
אבל מה שטוב בכל זה, זה שלא חייבים להבין את הכל. פשוט צריך להמשיך בקריאה, ולאט לאט הפרטים יתבהרו, עד לפתרון התעלומה.

יש כאן ילדה (או ילד, לא לגמרי ברור) שחונקים אותו או אותה על יד הגבעה איפה שבית האחוזה והסוסים שמסתובבים שם ליד, יש כאן חבורת שמאלנים קיצוניים שזוממים מזימות ומעשנים ג'וינט, יש כאן שר ימני שמרן בממשלה שמסתבך בסחיטה ואז מסתבך בעוד משהו ומסבך בעקבות זאת את כל העלילה... סלט כבר אמרתי? אבל אל תדאגו, הסלט הזה היה טעים ומתובל בטוב טעם!

אהבתי את ריבוי הדמויות המוסיף עושר לסלט, כלומר לעלילה (למרות שבהתחלה ריבוי הדמויות לא היה קל לעיכול ולמעקב אך לאט לאט נהיה ברור יותר), את המאבקים הפנימיים בין הדמויות השונות, את הפוליטיקה, את סימני השאלה הרבים בקשר לתעלומות שבספר (כן, יש כמה) והמתח עד לפתירתן. רולינג הצליחה להתעלות על עצמה ואני מתחיל לאהוב מאוד את הסדרה הזאת! מומלץ ביותר לאוהבי המתח האיכותי!

***

לסיום, אני מצרף לפה מתכון חביב לאוהבי הסלטים:


~סלט לבן קטלני~

רכיבים: כרוב לבן, כרובית לבנה, בצל לבן, סוכר לבן, מלח לבן, ארטישוק לבן, יוגורט לבן, גבינה (לבנה, כמובן), טחינה לבנה (אלא מה), לבנה, צבע מאכל טבעי לבן.
וכמובן, החומר שהופך את הסלט הזה מסתם סלט לבן לסלט לבן קטלני: חומר משמר (בהחלט חומר קטלני...).

הוראות הכנה: מוסיפים את כל החומרים הלבנים, מערבבים, מוסיפים את החומר הקטלני, מערבבים שוב, ומגישים.

בתיאבון!


נ.ב - אגב, סתם לידע כללי שתדעו, פירוש צירוף המילים 'לבן קטלני' על פי הספר הזה, הוא סוג של סוס שנולד נכה (או משהו כזה).

#
ספר שנפתח בחתונה וכולל תיאורים מדוייקים – ככל שידיעתי מגעת – של תחושות ה"לפני", שכמעט לעולם אינן נטולות ספקות וחששות. בתיאור הזה הצליחה גלבריית להדגים את יכולתה הספרותית. תיאור מוכר לכל, בו שתולות דילמות פרטיות, מרפרף על דמויות נוספות המשתתפות באותה סצינה ומכין את הקורא לסיפור המתח החדש בו משתתפים קורמורן סטרייק ועוזרתו רובין (להלן – הכלה).

כבר כתבתי בעבר את הערכתי לכתיבתה של הסופרת. קראתי את ספרי הפנטזיה המפורסמים שלה, את הספר המצויין שהיא כתבה למבוגרים ואת סידרת המתח הזו, שכתבה בשם העט גלבריית. בכל אחד מהז'אנרים שהיא כותבת, היא משתמשת בטכניקות אחרות. בכולם היא גורמת לקורא להתחבר לדמויותיה - עם חלקן להזדהות את האחרות לדחות.
היא לוקחת את הזמן. לא בשבילה מותחנים צנומים, שמתרכזים בפושע-בלש-פיתרון.
רקע הסיפור הוא חלק משמעותי מאד ממנו, למרות שהוא כביכול צדדי.
היא לא מוותרת על ביקורת חברתית בה משתמשת בתיאורים מושחזים ובאירונייה (לא דקה בכלל).
הדמויות שלה בנויות לתפארת. גם כשהן שוליות – אתה מרגיש שמדובר באנשים בשר ודם.

הסיפור פה אינו מחריד ונוטף דם ואימה כמו ב"דרך הרשע". נראה שגלבריית בדקה את גבולות הסיפורים באמתחתה וחזרה – כמו ב"תולעת משי" - למסורת הבריטית אותה המציאה אגתה כריסטי. סיפורים שיש להם רקע חזק במילייה החברתי עליו מספר הסיפור, שפיתרונם דורש צירוף העובדות הידועות יחד כדי להגיע לפיתרון, אבל בידי הקורא אין כל העובדות, או שיש לו יותר מדי עובדות והוא לא מסוגל להבין איזה עובדות רלוונטיות לפיתרון ואיזה נועדו להסיט את תשומת לבו למקום אחר. כריסטי תיארה רק מעמד אחד – מעמד של ג'נטלמנים וליידיות אותו הכירה. גלבריית מתארת מספר מעמדות באנגלייה של ימינו, מגחיכה את הנלעגים שאין להם מושג שהם מגוחכים (שמרנים שהממזרים גנבו להם את הבכורה, אנשי המעמד הגבוה עם סממנים משותפים ושפה מצחיקה, שמאלנים קיצונים המסתירים את מוצאם המיוחס כדי להתאים למפלגתם החדשה ויש עוד).
בניגוד לכריסטי – לגלבריית יש יכולת ספרותית נפלאה ותועפות של אבחנה קומית וסאטירית. מספר לספר בסידרה גוברת הנאתי מהם
הערת אזהרה: כדי להפיק מהם מקסימום הנאה נראה לי שכדאי לקרוא אותם לפי הסדר.

אני יכולה לצטט את עצמי שוב ולכתוב את מה שכתבתי בביקורות על שני הספרים הקודמים בסדרה, אבל זה נראה לי קצת מוגזם.
מצד שני, אי אפשר לכתוב על ספרי הסדרה הזאת בלי להתייחס להארי פוטר שבחדר, כלומר לעובדה שהסדרה נכתבה על ידי ג'יי קיי רולינג.
המעבר שהיא עשתה, מסדרת פנטזיה לילדים ונוער לסדרת בלש למבוגרים רחוק מלהיות מובן מאליו, וההצלחה שבו היא עשתה אותו - עוד פחות מובנת מאליה.
אני ממשיכה להנות מהסדרה הזו, המתארת את עלילותיהם של הבלש קורמרן סטרייק והעוזרת שלו, רובין אלקוט.
אני נהנית מהעלילה הבלשית ומהעלילה הרומנטית העוקבת אחרי חייהם האישיים של קורמרן ורובין.
מתפעלת מהמחקר ומההשקעה הרבה שניכר שרולינג משקיעה בסדרה הזו.
זו אינה עוד סדרת רבי מכר שנשלפת מהשרוול ומשורבטת בקווים כלליים.
מתפעלת גם מהסבלנות הרבה שבה רולינג טווה את הקשר בין קורמרן לרובין, אם כי פה אני נעה בין התפעלות לבין תהייה האם היא עושה זאת מחוסר ברירה:
האם יהיה לסדרה קיום לאחר שהשניים האלה סוף סוף יכירו ברגשותיהם זה כלפי זו?

הספר הקודם גלש למחוזות הרוצח הפסיכופט, מחוזות שאני פחות מחבבת.
הספר הזה עומד יותר בסטנדרטים של הבלש הבריטי משכבר הימים.
פחות זוועות, אכזריות והתעללות, יותר תעלומת רצח קלאסית, גם אם לוקח הרבה זמן עד שמגיעים בכלל לרצח, אבל כמו שכתבה אגתה כריסטי באחד מהספרים שלה, אל תשאלו איזה, ממש לא זוכרת - בעצם לא הגיוני להתחיל עלילה בלשית מהרצח. הרצח הוא הסוף, ההגעה לקו הסיום של רצונות, יצרים, תוכניות, שאיפות ורגשות שהתנקזו לסיום הדרמטי הזה.
זה לא ספר לחובבי מתח מהיר ועתיר אקשן, הוא לא נכתב ע"פ הנוסחה הדורשת שכל פרק יסתיים בהתפתחות דרמטית, גילוי מרעיש או סימן שאלה ענק שיכריח את הקורא להפוך את הדף, ובכל זאת - הפכתי דף אחר דף במהירות.
מומלץ רק לחובבי הסדרה.
למי שטרם נפל ברשתה, אבל מחבב ספרות בלש באופן כללי - מומלץ להתחיל מהספר הראשון בסדרה.

לפעמים סיפור טוב לא צריך להמציא את הגלגל — זה נכון מאוד במקרה של לבן קטלני, שמכל כיוון מנצל לטובתו את תבנית סיפורי הבלשים הישנה והטובה; מתבצע רצח, יש כמה חשודים; הבלש המחוספס אך הסימפטי קורמורן סטרייק ושותפתו החכמה והחרוצה רובין אלקוט מנסים לפצח את התעלומה בעודם מתמודדים עם קשיים בחייהם האישיים, שכמובן גולשים לתוך העבודה.
כן, לכאורה נשמע פשוט; אך סיפור בלשים טוב הוא עבודה קשה מאוד לכתיבה. רוברט גלבריית׳, שמה הבדוי של ג׳יי קיי רולינג (הידועה כמחברת סדרת ״הארי פוטר״) מוכיחה שהיא יודעת לטוות היטב רשת סבוכה של רמזים, הטעיות ודמויות בתעלומה שמתפרשת על פני כמעט 800 עמודים. כמות הפרטים וההתרחשויות היא כשלעצמה מעוררת התפעלות.

אם נוריד רגע את הגלימות, השרביטים, והלחשים מספרי הארי פוטר, אפשר בהחלט להסתכל על ספרי הארי פוטר (בייחוד בארבעת הראשונים) כספרים שבמרכזן עומדת תמה דומה; בכל ספר מתרחש פשע כלשהו שגיבורי הספר מנסים לפצח. רולינג עשתה דרך ארוכה מספרי ״הארי פוטר״, שבהם התעלומה יחסית קלה לפיתרון, ואסטרטגיית ההטעיה הופכת ברורה אחרי פעם אחת; ב״לבן קטלני״ היה קשה מאוד (לפחות לי) להצביע בבטחון על חשוד מרכזי בפרשה, או להצליח לדלות את הפרטים הנסתרים בתוך סבך הרמזים.
אבל לא אכתוב רק בהשוואה ל״הארי פוטר״, שהרי אומנם לבן קטלני ו(ככל הנראה) שאר ספרי סטרייק לא אייקונים כמותו, אבל הם ראויים להתייחסות בפני עצמם.

הספר קולח, מותח, ומצליח לגעת גם במתחים חברתיים ובפוליטיקה בחברה האנגלית, מבלי להפגין העדפה לצד כזה או אחר. רולינג (או גלבריית׳, אם תרצו), מתארת את הדמויות ה״אורחות״ בפרשה באופן שמפגין זלזול אך מותיר מקום מסוים לסימפטיה עם נסיבותיהן. דמויות המשנה הן כמעט קריקטורות בתיאורן (לדוגמה, השר הזקן, העשיר והשמרן מתואר כשמן וזועף וניצב בחוסר חיבה שווה לפעיל האנטי-ממסדי, שמתואר כצבוע וצדקן) רולינג נוטה להציג דמויות שאינה מחבבת בצורה ארסית שאישית לי צרם והוריד מתחושת האמינות שלהן; לעומת זאת, רובין וסטרייק, שתי הדמויות הראשיות, זוכות כאן לעומק מרשים, של מכלול מניעים אישיים שמשפיע על אופן הבנתם את הדמויות החשודות ופענוח הרמזים.

אני מודה ומתוודה שאת שלושת הספרים הקודמים לא קראתי — אלא צפיתי בעיבוד לסדרה (הטובה!) של הבי-בי-סי. קשה לי לדעת איך יצליחו לדחוס את העושר בעלילה לשלושה פרקים (גם אם כל אחד מהם באורך של כשעה). הערה נוספת היא שהסקירה מתייחסת לספר באנגלית, ולא לתרגום. אני סקרנית לדעת כיצד הצליח/ה המתרגמ/ת להתמודד עם ההבדלים המודגשים במשלב, המבטאים והביטויים בהן משתמשות דמויות שונות בספר ומוסיפה רובד נוסף להבדלים ביניהן.

בנימה יותר אישית, לא יודעת אם מישהו עדיין זוכר אותי כאן, במהלך הזמן שעבר קראתי כמה ספרים, פשוט לא ידעתי אם מה שאכתוב יוסיף למישהו. בין דברים שנקראו לדברים שקרו, עכשיו הכל יותר טוב, ומקווה שגם אצליכם.

סוס לבן הוא לא באמת בצבע לבן. מתחת לשיער הלבן שלו, העור של הסוס הוא שחור ולכן הדימוי הכללי הוא למעשה סוס אפור. עם זאת יש כמה סוסים שהודות לעיוות תורשתי כלשהו נולדים לבנים לחלוטין, סובלים מבעיות נוספות כמו עיוורון, ולא מועמדים להרבעה ולהתרבות. זאת למדתי מתוך קריאה בספר, ופוסט בקבוצות הפייסבוק עובדות לא חשובות אימת את העובדה הכללית אם כי שונה קצת בפרטים, והייתי צריכה עזרה כי אין לי מושג בסוסים. אני ממש לא מכירה אותם. אם כמו ב"קריאת הקוקיה" יש כאן אנלוגיה כלשהי שבאה לרמוז לי מראש על מהות הפשע שסביבו נסב הספר, הרי שפספסתי אותה.

הסוסים הם בבת עינה של קינןורה, רעייתו השניה של שר התרבות ג'ספר צ'יזוול, אישה חששנית למדי, היסטרית-משהו, אבלה על אובדן תינוק בלידה ומגדלת סוסים כתחביב יקר עד מאוד. שר התרבות שוכר את סטרייק לצורך חקירה, וכך נכנסת רובין בזהות בדויה אל משרדי הפרלמנט הבריטי, ומגלה עד מהרה את התככים הפנימיים בין בני משפחת צ'יזוול לדורותיהם, וביניהם לבין יריביהם הפוליטיים. הוא מנהל חקירה מקבילה הקשורה בשר התרבות המתעוררת בעקבות האשמת של אדם פגוע נפש הטוען שראה בילדותו את צ'יזוול הורג ילדה קטנה.

בקריאת הקוקיה שקראתי לפני שש שנים התוודעתי אל צמד הבלשים קורמורן סטרייק הבוגר, האומלל וקטוע הרגל, והשותפה היפה שלו רובין. זה היה ספר טוב, בקצב טוב, שנינות ראויה ופתרון פשע סביר פלוס. הגעתי אל הספר הרביעי בעקבות המחסור הקריטי בשעות קבלת פנים פרונטליות בספריה האיזורית שיצרו לי מחסור חריף בחומרי קריאה לתקופה שהיא כבר חודשיים ונמשכת הלאה. את הספר מצאתי בספרייה של אחי, ולקחתי אותו על אף הדילוג המחפיר על שני ספרים אחרים בסדרה. הספר הרביעי נפתח בתיאור החתונה של רובין ומתיו, החבר הסנוב של רובין. זו כבר היתה הפתעה לגלות ששני ספרים נוספים לא הספיקו לה לנפנף את הבחור, ושהיא עוד ממסדת את מערכת היחסים ביניהם, בניגוד לכל היגיון שהוא. אחרי ההפתעה הזאת היו עוד הפתעות נוספות.

אתחיל באורך הספר. שש מאות שמונים וחמישה עמודים בעברית זה הרבה מאוד. אפילו מאוד מאוד. מי שמכיר אותי יודע שיש בעיני מעט מאוד הצדקה כדי לכתוב ולפרסם ספר שאורכו עולה על חמש מאות עמודים. טוב, לכתוב יש הצדקה, אבל עורכים טובים צריכים לדעת לחתוך בצורה נכונה וטובה. אף על פי כן, היות והמחסור בספרי קריאה הפך להיות אקוטי ממש, לקחתי אותו והתחלתי לקרוא. אני קוראת מהר, באמת, אבל בספר הזה נעזרתי בסימניה ומשכתי את הקריאה על פני שלוש שבתות כמעט מלאות. זה לא אופי קריאה המתאים לספר מתח בלשי, ואכן מסתבר שלבן קטלני אינו ספר מתח בלשי. הבילוש הוא רק המעטפת, המתח לא ממש קיים, והספר עוסק בנושאים אחרים לגמרי.

כמו טלנובלה ארוכה ועמוסת פרקים עד מאוד, הספר לבן קטלני עוסק במערכות יחסים משפחתיות בחברה רוויית מעמדות. במרכז הספר עומדים יחסי הזוגיות של רובין ומתיו, של קורמורן וארוסתו לשעבר שרלוט, של ג'ספר צ'יזוול, אשתו לשעבר, פילגשו, אשתו הנוכחית וילדיו, כמו גם הקשרים של שרת הספורט דלה וין, בעלה, והעוזר הפרלמנטרי שלו, וכן האנרכיסטים השמאלנים המפגינים נגד כולם. כל זה ברקע לונדון של 2012, עם פתיחת המשחקים הפראלימפיים, ותזכורות מתמידות על רגלו הקטועה של סטרייק.

זה הרבה מאוד דמויות ושמות לעקוב אחריהם, מה שתופס למדי את יחידות העיבוד במוח ולא מאפשר לעקוב אחרי העלילה הבלשית שאמורה לעמוד במרכז הספר. מזל שהעלילה הזאת פשוטה למדי, והפושע ומניעיו בולטים. מה שכן, ייאמר לזכותו שהוא מילא לי שלוש שבתות של קריאה, ועכשיו לא ברור מה הולך להיות בשבת הבאה.

הספר הרביעי בסדרה והמוצלח מהם לטעמי. ביום שבו סיימתי אותו התפרסם כי הופץ כבר הספר החמישי בסידרה - ממתין כבר לתרגומו - וזה אומר הכל. הצמד קורמורן ורובין הוא אחד מצמדי הבלשים האהובים עלי. העלילה אמנם סבוכה אבל כל כך "בריטית"... נושא המעמדות, החינוך הפרטי, ההיגוי המצביע על המעמד, הקשר לסוסים ועוד. עלילה מותחת, כרגיל בסדרה הזו מסתיימת בתפנית שבה כמעט...(לא אגלה). יחד עם העלילה הבלשית, יש כאן לא מעט גם יחסי אנוש, בעיות משפחתיות. בקיצור - רולינג (גם תחת שם העט גלבריית) מפליאה ביכולת ליצור סיפור, דמויות ועלילה. כאמור ממתין לספר הבא בסדרה.

ארוך מדי