אני חושבת שקוללתי להתאהב בספרים שהשאלתי, ולזנוח ספרים שיש ברשותי. כמה אני עצובה שאני צריכה להיפרד מהספר הזה, שהעולם הרקום שבו שאב אותי והזכיר לי ילדות של גמיעת ספרי מדע בדיוני. רציתי לכתוב בנימת התנצלות שלא ראוי לקרוא ל'צד שמאל של החושך' ספר מדע בדיוני כפשוטו, כי זהו ספר של מסע הרפתקה של נוכרי בארץ זרה, של גילוי עצמי, של נחישות ואהבה – אך אני חוזרת בי. זהו מדע בדיוני במיטבו. אורסולה לה גווין משתמשת בז'אנר לפוטנציאל המלא שבו; חקר עולמות רחוקים מאיתנו, שטומן בתוכו גרעין אישי, ארצי, שקרוב ללב הקוראים.

גנלי איי (שלאורך הספר מופיע כגנרי), שליח של האקומן, ברית כלל-אנושית חובקת גלקסיות, נשלח לגתן (או:חורף), במטרה לשכנע את השליטים הפוליטיים להצטרף לברית. חורף, כפי ששמו מעיד עליו, הוא כוכב המצוי בעידן קרח, תנאי מזג האוויר בו קרים באופן קיצוני, וטרם פיתח קשר עם הכוכבים הסובבים אותו. אך הדבר המעניין והמיוחד ביותר בחורף הוא שלתושביו אין זהות מגדרית – הם אינם גברים או נשים, רק בזמן תקופת הזדווגות הנקראת קמר. גנרי, שתפיסותיו מגדריות מאוד, אומנם מודע לכך, אך מתקשה לתפוס באמת את חוסר המגדריות של תושבי גתן, ועל כן נוטה להתייחס אליהם כגברים כברירת מחדל, שלעיתים מפגינים תכונות נשיות (אליהן הוא מביע בוז לעיתים קרובות). מה היה קורה אילו לא הייתה אף חלוקה מגדרית בעולם? זו שאלה מרתקת, שלה גווין חוקרת בשלל היבטי החברה של גתן.

חרף מאמציו, גנרי מסתבך בסבך הפוליטי של ממלכת קרהידה, שם מבלה את רוב זמנו כשליחד, ובין השאר מוצא את עצמו במאבק כוחות שבו סבוך גם הנציב אסטרוון, שגנרי עצמו אינו יודע האם לבטוח בו או לחשוש מפניו. השתלשלות אירועים עגומה מובילה את השניים למסע בלתי אפשרי וארוך במרחבי הקרח האינסופיים של חורף, כאשר האויבים הפוליטיים נותרים מאחור, ואויביהם החדשים-ישנים הם הרוח, השלג והקור. בין השניים הולך ומעמיק קשר עמוק של חברות, הדדיות, ולבסוף גם אהבה עמוקה וזהירה מאוד.

תחילה תהיתי האם השימוש בשמות הגוף הגבריים לדמויות חסרות המגדר מופיעות גם בגרסה האנגלית, מפני שבאנגלית קל יותר להשתמש בתיאורים חסרי שמות גוף, ולאחרונה רווחת בה גם השימוש בשם הגוף הם (they) כשם גוף ניטרלית מבחינה מגדרית. תהייתי נענתה בסוף-הדבר המאוחר יותר שכתבה לה גווין בשנות ה-90 (הספר עצמו נכתב בשנות ה70), שאכן בעת כתיבת הספר נראה לה השימוש בשמות גוף זכריים ניטרלית יותר מאשר שימוש בשמות גוף נקביים, אך בדיעבד הדבר השפיע מאוד על הספר כולו. היא מתייחסת גם לאפשרות בשימוש בשם הגוף הם (they) ופוסלת אותו בטענה שהוא מבלבל, אך בהינתן העובדה שמאז שנות ה90 השתרש מאוד השימוש בו, מעניין מה הייתה חושבת על כך כיום. כך או כך, הספר נכתב בתקופה אחרת ומרגע שפורסם הוא הושלם. המחשבה 'מה היה אילו' היא בכל מקרה אנכרוניסטית, אך קריאת סוף-הדבר בהחלט מעניינת מאוד. בכל מקרה לדעתי השימוש בשמות גוף זכריים מתאים מאוד לחוסר היכולת של גנרי לראות מעבר למוכר לו (וקשה שלא להבין למה, הבחור האומלל בהלם תרבות מוחלט) וההבנה המבלבלת של אהבתו כלפי אסטרוון, שלאורך הזמן מתחיל לייחס לו גם תכונות 'נשיות'.

מעבר לכל השאלות והתהיות המגדריות שהספר מעלה, קשה שלא להתפעל ממלאכת הבריאה של לה גווין. לגתן יש קודים חברתיים, תרבותיים, היסטוריים, שמות לחודשים ולסוגי שלג שונים, סיפורי עם, פלגים דתיים ואתניים שונים, מעמדות, כללי נימוס (המשתנים בין האזורים השונים). אך עם כל זאת, אין היא מחייבת את הקורא להסתכל על שלל המושגים הללו בייאוש או להיעזר במילון מונחים. הבנת המונחים והמעקב אחריהם מעשירה מאוד את חוויית הקריאה, אך ניתן לעקוב אחרי המתרחש מבלי שהפרטים הללו יעיקו על הקריאה. גנרי איי עצמו מסתבך פעמים רבות בין הרבדים של גתן, ובכל מקרה נראה ששלל הפרטים האלו יכולים (ומזמינים) לקריאות נוספות בספר כדי לצלול עמוק יותר לתוך מחקר העולם הקר והמהפנט הזה, אם הקורא יבחר בכך.

לספר סיפור טוב היא מלאכה קשה; אך לטוות סיפור טוב בתוך עולם אחר משלנו היא מלאכה קשה פי אלף. בהקשר ההיסטורי, לה גווין היא בין הראשונים לשאול את השאלות הקשות שהז'אנר הזה מכיל בתוכו. מה מכתיב את החברה שלנו? מי מכתיב אותה? האם זה האקלים, החוקים, המגדר אליו אנחנו משתייכים? מהם הפערים שנוצרים בין האנשים בחברה הזו? הרי היוצרות של תרבות לוקחת עשרות אלפי שנים! צד שמאל של החושך הציב אלטרנטיבה למד"ב של אסטרונאוטים מול חייזרים ירוקים, ושם במקומם התנגשות בין תרבויות שביניהן פער פיזי ומטאפורי של שנות אלפי שנות אור. עכשיו, כשאאלץ להחזיר אותו לספריה בלב כבד, אולי בכל זאת אנסה להשיג לי עותק משלי לספר, כי הוא נגע עמוק בליבי. הוא ליבה מחדש את אהבתי לספרות המדע הבדיוני והאופציות הטמונות בו.

(הסקירה מכילה ספוילרים!)

חווית הקריאה ב"נשים קטנות" הרגישה כמו צפייה בסדרה שבה השחקן הראשי החליט שאינו מסכים לחתום על חוזה לעונה נוספת, ולפיכך, סיפורו סוטה בחדות מהסוף הראוי לו לסוף חפוז ומאולץ.
ג'ו, יותר מששברת את הלב של לורי, שברת את הלב שלי כשהחלטת להפסיק לכתוב!
את חלקו הראשון של הספר, שמתאר את ילדותן של ארבעת האחיות – מג האלגנטית, ג'ו הפרועה והיצירתית, בת' העדינה וטובת הלב ואיימי המפונקת והיפה, קראתי בשקיקה, כי הייתה בו רוח הרפתקה ושמחה ששמורה לגילאי הילדות וההתבגרות המוקדמת; נהנתי מהמחזות, ממועדון הקריאה ושמות העט, מהשירים והסיפורים, מהטעויות המביכות בבית הספר, מהריבים, הקשיים, והחיים התוססים של בנות משפחת מארץ'. ככל שהתבגרו הבנות מעטו הרגעים המופלאים האלו, ואותם החליפו חוויות הבגרות של נשים צעירות בתקופתן: נסיונותיה של מג להיות רעיה טובה, מאמציה של ג'ו לדכא את מזגה, (בעודה מתייסרת על בת' שהולכת ונחלשת), וברקע, איימי מאבדת את תכונותיה המשעשעות (והמגוחכות) והופכת לליידי אמיתית.

אחרית הדבר מאת רינת פרימו במהדורת 2011 טוענת ש"נשים קטנות" מנסה ללהטט בין רומן החניכה (הפיכת הגיבור מבעל תכונות לא ראויות לצעיר ראוי בחברה) לבין רומן חניכת האומן (שבו האומן מחליט ללכת בכיוון ההפוך – ומבין שעליו להיות נאמן לערכיו האינדיבידואלים ולוותר על ציפיות החברה ממנו על מנת לממש את אומנותו). אלא שגיבורות הרומן הן נשים. איימי וג'ו, שתי האחיות בעלות הנטייה האומנותית (בעיקר ג'ו בעלת הנפש הסוערת והמרדנית), אינן זכאיות לסופם של מקביליהן הגבריים ברומן חניכת האומן. הטענה המוצעת היא, שאלקוט מבליטה את גודל האובדן בהחלטתה של ג'ו לותר על הכתיבה בעד גבר זוהר פחות מלורי (פרופסור בר), ובכך אנחנו הקוראים מרגישים החמצה גדולה יותר, בהפוך על הפוך. האם ליבן של קוראות צעירות במאה ה19 נחמץ כמו שלי על כך שנטשה את האומנות שלה, או שהסתפקו בנימוקים וההצדקות החפוזות של אלקוט לאהבתם? אינני יודעת להגיד.

אך ג'ו אינה הדמות היחידה שמוותרת על האומנות שלה – גם לורי, שבתחילת הדרך מביע אהבה רבה לנגינה ויצירה, מוותר על שאיפותיו כדי לעשות את הדבר הנאצל ולדאוג לסבא לורנס הזקן. זוהי אכן החלטה מתחשבת, אך היא מביאה את לורי לחיי בטלנות וחוסר מעש, והמוטיבציה שלו ללימודים סטנדרטים במכללה מונעת בעיקר מרצון למצוא חן בעיני ג'ו.
נשים קטנות מציג לאורכו נימה מוסרנית, שמטיפה להקרבה עצמית, העדפת חיי המשפחה על מטרות אישיות – נדמה כי זוהי בהכרח בחירה קבועה מראש עבור הדמויות הנשיות, ואין דרך בה ניתן לבחור לשלב בין שני הדברים. דבר זה מעלה תְּהִיָּיה בהתחשב בהיסטוריה האישית של אלקוט, שחייתה כסופרת ולא נישאה, הייתה פעילה פמיניסטית שפרנסה את משפחתה והצליחה בכוח כשרונה, בדומה לנסיונתיה של ג'ו, לחלץ את משפחתה מהקושי הכלכלי אליו נקלעה ואף לממן את לימודי אחותה. ייתכן שדרך תחבולה מחוכמת, שדווקא מבליטה את המוסרניות, אלקוט מצליחה "להבריח" לתוך הסיפור גם את העצמאות והחופש, והגישה החינוכית הסבלנית והפתוחה שעליה התחנכה. כך או כך – בנות מארץ' והרפתקאותיהן הצליחו למצוא מקום בליבי, ושמחתי, התרגשתי, ובכיתי איתן. סוד הקסם של "נשים קטנות" הוא ביכולתו למלא את הקורא באמפטיה לגיבורות הקטנות והבית הנעים והמזמין שלהן, בלי קשר לגיל ולתקופה. ועדיין, הלוואי ויכל להיות סוף אחר לסיפור, שבו ג'ו כותבת את יצירת המופת שלה.

סבתא שלי נפטרה לפני כמעט שנתיים. היא הייתה אישה מתולתלת עם דעות נחרצות ועיניים ירוקות שאהבו לקרוא ולהסתכל על הדברים היפים בעולם. וז׳אנר הספרים האהוב עליה היה ספרים ״ישר ולעניין״.
״אני לא אוהבת את כל השטויות וכל הקיטש הזה, היא אוהבת את ההוא, ההוא אוהב את ההיא... אני רוצה סיפור, תגיעו לעיקר!״ ולמרות שהיא הצהירה את ההצהרה הזו לעיתים תכופות כשנושא הספרים עלה בשיחה (והוא עלה הרבה) ידעתי שזה לא נכון לגמרי. היא גם קראה ספרים שבהם ההוא אהב את ההיא, אבל את האווירה הסבונית שאפיינה ספרים מסויימים מהזן הזה, פחות.
בכל מקרה — כשסבתא נפטרה, מצאתי את ״חיים יקרים״ בארון הספרים שלה. לא קראתי אף סיפור של אליס מונרו לפני, אבל עצם הימצאותו של הספר בארון שלה הייתה סיבה מספקת בשבילי.
הרבה בדידות והרבה דיוק יש בסיפורים של אליס מונרו, וכל אחד מהם מתאר תמונת חיים סדוקה ושלמה בו בזמן. אין להם התחלה, אמצע, או סוף מסורתיים, פשוט כי הם פיסות מחייהם של אנשים, ובחיים כמו בחיים אנחנו נשארים עם שאלות, והרבה דברים שיכלו להסתדר אחרת. אם היו ״שלמים״ כמו בצורה המקובלת, לא היו כל כך צלולים בתפיסתם. התבונה האמיתית של מונרו היא ההכרה בכך שקצוות פרומים, מילים תלויות באוויר ואנשים תועים בדרך, הם הליבה שמייחדת את כתיבתה.
בלי ספק, סיפורים ישר ולעניין. תודה על ההמלצה, סבתא.

תחושת בדידות ומלנכוליה מלווה את "גטסבי הגדול". הקריאה בו מגלה מסיבה אחת גדולה בבית מפואר שאינו אלה תפאורה שמסתירה את הפחד העמוק של בני האדם מבדידות וחוסר מימוש עצמי. חלום אידאלי שהמרדף אחריו הופך להיות דרך חיים.
מה היו הישגיו של גטסבי, בסופו של דבר? הטרגדיה הגדולה של גטסבי היא שאיש לא הכיר אותו באמת; כי הוא ויתר על כל מה שהיה או יכל להיות כדי לגלם לדמות - להפוך לתמונה שדמיין כשניסה לצייר בעיני רוחו כיצד נראית הצלחה. (התמונה הזו, במקרה של גטסבי, היא התגלמות החלום האמריקאי של המאה ה20, אך היא יכלה להיות כל אידאל חברתי בכל מיקום גאוגרפי או היסטורי).
ובתוך האובססיה הזאת הוא הפך לכלום. הוא הקדיש לכך את חייו בסבלנות כדי מתוך אמונה שאם יצליח לגלם את הדמות הזאת, יזכה בלב אהובתו. אבל האם בכלל אהב אותה באמת, או שמא אהב את הרעיון שלה, כי היא הייתה התגלמות החלום הנשגב (או ״האור הירוק״) שהצדיק את כל מהמורות החיים?

גטסבי הגדול נשאר רלוונטי ויישאר רלוונטי תמיד. דרך דמויות מעטות, ופחות מ-200 עמודים, בתיאורים שיש בהם תמיד יחס נכון בין אמפטיה לביקורת, הרגשתי שאמירתו של הספר אינה מסתכמת באלגוריה לדרך חיים נכונה או אותנטית, אינה רק משל על נזקי חוסר האותנטיות של החברה המודרנית. כשניק יחזור לעיירת הולדתו הקטנה והמנומנמת שבמערב לא יוכל להפסיק להשוות אותה לעיר הגדולה ולהפך. שני החלקים מתקיימים בו באותו הזמן, מתנגשים וסותרים זה את זה.
גטסבי הוא דוגמה קיצונית לכך, אך בתוך כולנו מתקיים דחף למצות את החיים בצורה הטובה ביותר. להפוך לסיפור הצלחה. להגשים את החלום שלנו. למצוא או להמציא משמעות כלשהי. לעבוד ולעבוד כדי להגיע לשם - אבל לאן, בעצם?
בעיני הספר מצליח לתאר ולהרהר במרדף כלל אנושי - בלי קשר למעמד חברתי או כלכלי, תקופה או מקום. המרדף אחר מטרה בלתי מושגת שאנחנו תלויים בה כדי להמשיך להתקדם לאנשהו ומצד שני, גורמת לנו לפספס את החיים עצמם.

כששאלתי חברים ומכרים מה דעתם על 'בעל זבוב', נתקלתי בדעות חלוקות ומקוטבות מאוד, שעוררו את סקרנותי לקרוא ולבדוק בעצמי.
כעת אני יכולה להגיד שאינני משתייכת למחנה אוהדיו, ובאותו הזמן אני שמחה שקראתי אותו.
'בעל זבוב' הוא רומן אלגורי, ולכן בעיני נופל בין שני הכיסאות – בשל היותו משל חד משמעי על האנושות, דמויותיו שטוחות וחסרות התפתחות; התהליך הבולט היחיד שעוברות הדמויות הוא של קולקטיב, הנסחף אחרי הכוחניות ומאבד את מערכות המוסר ומוסכמות החברה. ספק אם חוסר ההתפתחות הזה היה בולט או מפריע אם 'בעל זבוב' היה סיפור קצר, אבל לפחות בשבילי – מסר מובהק כל כך פשוט לא מחזיק 200 עמודים, בעיקר את חלקיו הראשונים. ייתכן שהסיבה היא התרגום הישן שקראתי, אבל לעיתים קרובות ההתרחשות ותאורי הטבע מלאים בדימויים רבים כל כך, שהתקשיתי להבין למה גולדינג מתכוון – ומצאתי את עצמי קוראת את אותן השורות שוב ושוב, בניסיון לפענח מה קרה בפועל.

ולמרות זאת, אני שמחה שקראתי את הספר. מדוע? מלבד העובדה שסוף סוף יכולתי לגבש עליו עמדה משלי, אני חושבת שלמרות שאולי אינו עומד במבחן הזמן הוא ספר חשוב. עומד לזכותו ההקשר ההיסטורי שבעקבותיו נכתב – לאחר מלחמת העולם השנייה, והביקורת הנוקבת שמועברת בצורה לא מעודנת במיוחד, אך אפקטיבית. התקופה בהחלט מסבירה את המיזנתרופיה הכללית השורה על הספר. העולם היה במצב עגום מאוד, ורבים תהו כיצד הפשיזם והאלימות התפשטו בקרב חברות רבות כל-כך. גולדינג מציב מראה מול החברה. היה לכם גן-עדן, ובחרתם להפוך אותו לגיהינום. לא צריך להיות פסיכופט או רשע כדי לחולל מעשים נוראיים: מספיק רק פחד ופילוג מפני מפלצת דמיונית, מפני הלא נודע, כדי להפוך למפלצות בעצמיכם.
אם ישאלו אותי חברים ומכרים מה דעתי על בעל זבוב אגיד – הוא קצת פשטני וקצת משעמם, ולא ממש נהנתי לקרוא אותו. אבל הוא גם מעורר מחשבה. אולי הוא יעורר בכם כעס ואולי הסכמה. אם אינכם בטוחים מה מבין השניים תרגישו, הייתי ממליצה לכם לקרוא אותו, רק כדי לגלות את התשובה.

למרות ערימת ספרים נכבדת שהתחילה להצטבר אצלי בצד המיטה, החלטתי להקדיש זמן לקריאה בספר נוסף של ג'יין אוסטן.
'אמה' נבדל מספריה האחרים של אוסטן שקראתי באורכו המכובד (כמעט 550 עמודים) ובגיבורה מורכבת ובעלת פגמים רבים יותר מגיבורות אחרות של ספריה, אך היא זוכה להתפתחות רגשית ומוסרית מורכבת מהן. למרות חוכמתה, שנינותה ויופייה, אם לנסח את זה בעדינות, אמה היא סנובית מתנשאת. אוסטן הייתה מודעת לכך, והביעה חשש שהקוראים יתקשו להתחבר אליה. באופן אישי, אני נהנת לקרוא על דמויות שגורמות נזק רב אך בטוחות בצדקת דרכן. במקרה של אמה התוצאות לא מביאות לנזק בלתי הפיך ואף על פי כן, הניסיון המתמיד שלה להשתפר אל מול הפיתוי לעשות ההפך גרם לי לחבב את דמותה. העלילה עוקבת אחר חיי היום-יום של אמה, שהקונפליקטים המרכזיים שבהם נוגעים להתעסקותה הבלתי פוסקת (והפיקטיבית לרוב) בשידוכים ורכילויות.

יתכן שזה לא המונח המדויק לכך, אבל הכתיבה של אוסטן בספר זה מרגישה כמעט נטורליסטית. העלילה מתקדמת בזרימה איטית אך מתמדת: הרגשתי שאני חווה את חייהם הנינוחים של אנשי הייברי, שום דבר לא מרגיש מקרי, וכל דמות מלאת חן וייחוד. כאן גם חסרונו של הספר, לדעתי – על אף שהוא מהנה לקריאה ואורכו לא פוגם בקלילותו, העלילה מתפרשת מדי ויכלה להיות מרוכזת יותר, בטח בעיני קוראים בני ימינו. מה שאני מנסה להגיד הוא – שהספר כולו כתוב על אש קטנה, שגם ברגעי הקליימקס אף פעם לא הופכת עוצמתית ממש. בחלקו המאוחר של הספר העניינים מתחילים לזוז מהר יותר, ומתווסף לכך גורם ההפתעה שנבנה בצורה מרשימה – ועל כך נכתב גם באחרית הדבר המופיעה בסוף המהדורה – אוסטן כותבת כביכול בגוף שלישי, אך למעשה המציאות משתקפת דרך עיניה של אמה (ולעיתים רחוקות דרך עיניו של מר נייטלי) ובכך מצליחה להטעות אותנו, הקוראים, בהבנת מערכות היחסים בין הדמויות.
הייתי ממליצה על 'אמה' לחובבי אוסטן מסורים ולקוראים סבלניים, אבל הוא בהחלט לא ייזכר בעיני כספרה הטוב ביותר. למרות זאת, הביקור שלי בהייברי היה נעים וכפי שאולי הייתה מתארת אותו אמה, "הולם בהחלט".

כשעברתי בחנות הספרים וראיתי את הספר הזה במבצע פשוט לא יכולתי להתאפק, ואני מאוד שמחה על הקנייה האימפולסיבית הזאת. מנזר נורת'נגר הוא הספר הראשון שכתבה ג'יין אוסטן. הוא מצחיק, שנון, ופשוט כייפי לקריאה. לא קראתי תרגומים אחרים שלו, אבל התרגום המחודש מוצלח למדי, הוא מצליח להעביר היטב את העוקצנות שבכתיבתה של אוסטן מבלי להשתמש בשפה מאולצת או פשוטה מדי.
קתרין, גיבורת הספר, היא עלמה צעירה, תמימה וחולמנית שעוזבת לראשונה את ביתה בכפר כדי להצטרף לשכניה העשירים המבקרים בבאת', שם היא נחשפת לראשונה לעולם שונה מחייה המוכרים ונטולי היומרות. לראשונה, עליה לתמרן בין סבך של נשפים, רכילויות וקודים חברתיים. בתוך עולם האשליות שלה, היא נופלת למניפולציות רבות אך גם לומדת (בדרך הקשה) להבחין בין עיקר לתפל, כנות וצביעות. כל אלו נשזרים לעלילה סוחפת ומשעשעת, והתמימות של קתרין מספקת ניגודיות מהנה מאוד לסרקזם והשנינות של אוסטן, שמצליחה בצורה מופתית להנציח טיפוסים שסביר שכל אחד פגש בחייו, ואם לא, סביר שעוד יפגוש בעתיד. (למרבה הצער, הסבירות למצוא ת'ורפים גבוהה מלמצוא טילנים).
קתרין קוראת באובססיביות ספרות גותית שהייתה פופולרית מאוד בזמן כתיבת הספר, אך גם הייתה ידועה לשמצה ונחשבה ספרות "נחותה"; ובעוד שהסיפור מכיל אלמנטים חריפים של ביקורת ופארודיה המופנית כלפי ספרות גותית, ניכר שאוסטן אינה סולדת מהז'אנר ואף מודעת למעלותיו והשפעתו עליה. יתרה מכך, היא פוסקת באופן ברור שהיא מעדיפה את חובביו שקוראים מתוך אהבה טהורה לספרות, מאשר אנשים שנהנים לבקר ולהתנשא על הסוג הראשון. ביקורת זו מקבלת רלוונטיות מחודשת (או שמעולם לא איבדה מהרלוונטיות שלה) בעידן שבו יוצאים עיבודים רבים כל כך לספריה של אוסטן ויש כמעט אינפלציה של דרמות תקופתיות שקהל גברי נוטה לפסול בגלל היותן 'סרטי בנות'.
בדרך לסוף המיוחל בספריה של אוסטן, דעותיה הנחרצות לא פוסחות על שום ליידי או ג'נטלמן. ההערות שלה כמעט אכזריות מרוב דיוק אך הן גם מצחיקות מאותה הסיבה. הסיום הנעים של נורת'נגר אבי והקלילות שלו מהנה כל כך דווקא בגלל החיצים שאוסטן לא מהססת לשלוח בדרך לאושר והעושר שבו זוכים גיבוריה.

אפתח בדבר המרגיז ביותר – כריכת הספר. "סיפור האהבה המרגש ביותר בספרות האנגלית". זוהי הטעיה, לא מפני ש'אנקת גבהים' איננו ספר חשוב או מרגש אלא מפני שבבסיסו, אינני חושבת שאפשר להגדיר אותו כסיפור אהבה.
הספר 'אנקת גבהים' הוא טרגדיה, אך הטרגדיה הניצבת במרכזו אינה אהבה בלתי ניתנת למימוש, אלא מעגל השנאה שמאלץ את גיבוריו לוותר על הפוטנציאל הטמון בהן ולהפוך לדמויות פגיעות, אנוכיות ואכזריות לעיתים. אהבתם של קת'רין והית'קליף אינה אהבה של ממש. היא גרסה מעוותת של אהבה במקרה הטוב – למרות שהשניים טוענים שהם כיישות אחת, הם עושים כל דבר כדי לאמלל אחד את השני, מתוך האנוכיות הטבועה בהם. אמילי ברונטה אינה מעריצה או מאוהבת בגיבוריה. היא מעצבת אותם בצורה מעוררת ביקורת, דבר שאני מודה שמקשה מעט על קריאת הספר, כי קשה לחוש אמפטיה לדמויות (מלבד, אולי, הרטון ארנשו). חשוב לי לציין גם שפרשת 'אהבתם' המפורסמת של קת'רין והית'קליף מרחפת מעל הספר כולו, אך הספר מכיל בתוכו עלילות נוספות שמתרחשות באנקת גבהים, על הדור השני שנולד בו. באופן אישי, הרגשתי שהחלק הראשון של הספר סוחף יותר, אך גם בחלק השני היו לא מעט חלקים עוצמתיים, בעיקר לקראת סוף הספר.
למרות שזה לא בדיוק סיפור גותי במאת האחוזים, תחושה אפלה וקודרת עוטפת אותו, ונותנת לו כוח רב וגם נותנת למונולוגים הדרמטיים והשפה השירית שבו תחושה זורמת יותר.
הסיפור מועבר דרך מרת דין, משרתת שעבדה באחוזה. למרות שהיא מוסרת את העלילה באופן נאמן למציאות (הסיפורית) כנראה, היא סובייקטיבית מאוד, ואינה מהססת לציין את דעותיה השמרניות. זה מוסיף רובד נוסף, מעין מעטה ערפל שנותן לקורא לנסות לראות מבעד לתפיסתה הצרה לעיתים ולגבש דעה אובייקטיבית על הדמויות.
ראוי לציין גם, שקראתי את 'אנקת גבהים' חודשים ספורים אחרי 'ג'יין אייר' שנכתב על ידי שרלוט ברונטה, אחותה של אמילי. לא אתעכב כאן על השוואה בין השניים כי אני בטוחה שרבים וטובים עשו זאת לפני, אבל הייתי מסכמת זאת כך – אם 'ג'יין אייר' הוא סיפור על תעצומות נפש שמובילות לגמול חיובי, שיש בו מימדים אפלים אך הם נשארים בגבולות עליית הגג, ב'אנקת גבהים' האפלה יוצאת מן הבית, מתפרצת החוצה ולא פוסחת אל אף אחד.
עצוב לי לחשוב שמישהו עלול לוותר על הספר הזה בגלל התקציר המטעה כל כך, ואני מקווה שהצלחתי להעביר התרשמות שיותר משקפת את הספר.

הספר מבוסס על אירועים אמיתיים שהתרחשו בארה"ב בסוף שנות ה-50, בהם שני רוצחים, היקוק וסמית' רוצחים את ארבעת בני משפחת קלאטר ללא מניע ברור לעין. קפוטה עצמו יצא לחקור את המקרה, הוא שוחח עם שני הרוצחים כששהו במעצר ועם הבלשים, אנשי העיירה בקנזס שבה התבצע הרצח וכל המעורבים בפרשה.
הסיפור, שהוא למעשה על גבול כתבה עיתונאית, נאמן להתרחשות המציאות, ובשפה מדויקת, תמציתית וסוחפת קפוטה מצליח לשתף את הקורא בכל צדדי הפרשה: חייהם של משפחת קלאטר לפני הרצח, עבודת הבילוש ואת המסע של פרי סמית' וריצ'רד היקוק עד שנתפסו ונידונו לתלייה. הספר היה סוחף וקולח, והתרשמתי במיוחד מהיכולת של קפוטה לתאר את הרוצחים כאנשים, מבלי להצדיק את מעשיהם אך גם מבלי לברוח להפשטה המקלה של התייחסות לרוצחים כ"מפלצות", כי הרי (בעיני) חשוב שלא למחוק את עובדתם היותם אנושיים במיוחד במקרים כאלה, לראות ולהזדעזע ממה בני אדם מסוגלים לעשות. קפוטה מצליח לגרום לקוראים להרהר במשמעות עונש המוות מבלי להקל מאשמת הרוצחים. לראות אותם כאנשים בעלי סיפור אישי בלי להצדיק את המניעים שלהם. ברהיטות ואומץ רב שאינו מובן מאליו הוא מצליח לתת תמונה פנורמית בלי להיצמד לתבנית המקובלת שבה החוקר הוא הגיבור. עם זאת, יש מעין ריחוק וקרירות בסגנון הכתיבה, שאומנם הרגיש מאוד נכון לספר הזה, אבל מדי פעם חשתי צורך להתרחק מהספר כדי לקרוא משהו "חם" יותר, בעל דמויות שאפשר לאהוב.. טוב, מה עוד אפשר לצפות מספר שקוראים לו "בדם קר".