עם כל הMe too שמתרחש, זו סיבה מצוינת להוציא מהדורה מחודשת של הספר.
הרי הספר מדבר על משהו שלצערי נהיה די טריוויאלי - בחורה ממעמד חלש מאשימה באונס בחור ממעמד חזק. כל הסטיגמות שהיו לפני 20 שנה קיימות עדיין. ואמנם אנחנו עוברים מהפכה אבל לא עד הסוף.
וככה הרגיש לי בקריאת ספר. יש פה איזו מראה על החברה, איזו אמירה, אבל הסופר לא הולך עד הסוף. וחבל.
ספר מאוד טוב אבל באותה העת גם מדכדכך. לא רק העלילה, אלא השיקוף של המציאות. שעברו 20 שנה מאז הוצאת הספר ועדיין דברים כאלו קורים.
מקווה שבהמדורה הבאה נהיה במקום שונה. טוב יותר.

לוותר. לוותר, לוותר, לוותר.
על פניו נראה מבטיח. מותחן השנה של ניו יורק טיימס, ביקורות מהללות, עלילה מעניינת. אבל מהר מאוד הבנתי שנפלתי בפח, כמו קניית שעון מזויף.
העלילה לא מעניינת. הדמויות שטחיות מאוד, אין רציונל בהתקדמות העלילה והכל מרגיש נמהר מידי ובעותה נשימה נמרח. כאילו נתנו לסופרת 300 עמודים והיא לא החליטה איך היא תמלא אותן. שלא לציין שהמון קטעים שם לא הגיונים בכלל (ולא ברמה של מד"ב).
אחרי שסיימתי את הספר (בסבל קל) ניסיתי להבין מה אחרים מצאו בספר שאני לא. כניסה לאמזון ולאתרי ספרות אחרים הראתה תמונה שונה. הספר קיבל 3.8 כוכבים, מכמות לא גבוהה של מבקרים, והספר צויין עם עוד 19 ספרים אחרים באתר ניו יורק טיימס כספר מותחן טוב בשנה שיצא. זה לא מותחן השנה! זה אחד מ.... יש הבדל גדול מאוד
מה שכן, למדתי לקח. לא תמיד להאמין למה שכתוב על העטיפה

עם שם ספר כזה מעניין, לא אקרא? לא ארכוש? כמובן שכן.
הסופר מחלק את אוכלוסיית בני האדם ל-4 סוגים, או יותר נכון 4 צבעים. אדום, צהובים, כחולים וירוקים. העניין של לחלק אנשים לסוגים הוא לא חדש. יש מלא מבחנים באינטרנט שאפשר לעשות. אבל הספר פה נותן מידע איך לגשת לאנשים הללו.
למשל אני הבנתי שהבוסית שלי היא אדומה. לא מעניין אותה לשמוע את מה שעשיתי, היא רוצה רק את התוצאה. ואולי זה מוזר שהייתי צריכה את הספר בשביל להבין את זה, אבל זה עזר לי לשנות גישה ופתאום היא אוהבת אותי. טוב, יותר נכון להגיד סובלת אותי. כי אדומים הם אנשים קשים שצריך להתנהל איתם בצורה מאוד מסויימת. כמובן שיש להם יתרונות כמו שאר הצבעים.
אני למדתי המון מהספר. מה שחבל לי שזה מדובר פה רק על יחסי עבודה. לא כתוב איך להתנהל בצורה חברית עם אנשים וזה נראה לי לא פחות חשוב.
חוץ מזה כריכה כל כך יפה, לא תקראו?

רומן הביכורים של רומית סמסון הוא לא פחות ממצויין. וזה לא מובן מאליו שמדובר בספר הראשון.
בעלילה יש הכל: תככים, אהבות, אכזבות, מתח ועוד. כבר כתבו פה מה העלילה, אז לא אכתוב שוב, אבל אני מאמינה שהיא לגמרי לקוחה מהמציאות. עניינים פוליטים וקשרים אסורים בעירייה? ברור מאילו שזה קורה. אבל הסופרת מתארת את זה בצורה כל כך טובה שהיא לא נופלת לשום קלישאה או תבנית מסויימת. כל פעם שחשבתי שאני שונאת איזו דמות, גיליתי עליו רובד אחר. ולייצר כזו סיטואציה בספר של 400 עמודים זה לא קל בכלל.
מאוד מקווה שזה לא הספר האחרון שלה. מומלץ בחום!

כל כמה חודשים אני נכנסת לאתר ספרים אנגלי ומזמינה ספרים עם דירוג גבוה על ידי הרבה אנשים כי לפעמים לא בא לי לחכות עד שהספר יגיע לישראל ויתורגם. והיתרון הגדול הוא שאני בין הראשונים שקראה אותו וזה תמיד נחמד.
לכן הופתעתי מאוד שבאתי לרשום פה ביקורת, שנתיים אחרי שהזמנתי את הספר (ורק לפני חודש מצאתי אותו באיזו מגירה - מזל שיש מעבר דירה), ואין פה שום ביקורות. הרי הספר היה רב מכר בבריטניה, אז למה פה לא?
אז אחרי ההקדמה הארוכה אני מאוד ממליצה על הספר. כן, הוא ספר פשוט, לא משהו שתזכרו לעד, אבל העלילה מעניינת, מותחת ומפותלת. ספר שקל לקרוא וגם נמנע (רוב הזמן) מקיטשיות. הדמויות יכלו להמריא יותר ולפעמים נשארות שטחיות, אבל זה מספק.
זהו, לפעמים לא צריך יותר מזה.

בגב הספר רשומה ביקורת הספרים הבאה של סן פרנסיסקו כרוניקל: "אם הספר הזה לא מאיץ לכם את הדופק, אולי אתם זקוקים לתרופות". לא יודעת מי יותר זחוח, מי שכתב את הביקורת או מי ששם אותה בגב הספר.
אז לא, הדופק שלי לא האיץ ואני בטוחה שאני לא צריכה תרופות.
דן בראון כבר שנים מנסה לשחזר את ההצלחה של ספריו הראשונים ולא מצליח. אומרים שסוס מצליח לא מחליפים, אבל בסופו של דבר הסוס הזה מתעייף. ככה הם ספריו של דן בראון. המאבק של דת ומדע היה מאוד מעניין בספרים הראשונים אבל הוא מיצה את עצמו. ובעוד בקודמים היה מתח ופתרון משימות שונות כל כמה פרקים, פה זו אותה משימה לכל אורך הספר וזה ממצה את עצמו מהר מאוד. נכון, הכתיבה של דן בראון מצויינת והוא מימד ציורי לספריו, אבל בספר הזה קיבלתי את התחושה שהוא לא השקיע מחשבה בתעלומה אלא יותר באיך הוא מורח את הסיפור ל500 עמודים. כי זה מה שזה מרגיש. מריחה אחת גדולה ולא מעניינת.

כשקוראים את הגב של הספר קל, והגיוני מאוד, לחשוב שמדובר בספר מתח ("כך נפתחת פרשיית הרצח..."). אבל מהר מאוד מבינים שזה אינו ספר מתח, אלא הרבה יותר מזה.
לפני כמה שנים הייתה סדרת טלויזיה שהציגה מקרה משטרתי דרך העיניים של כמה דמויות ואיך הן משתלבות והספר הזה מאוד דומה. פרשיית הרצח פה היא רק צוהר כדי להציג איך חייהם של 4 דמויות מרכזיות שונות (ועוד כמה דמויות לא מרכזיות) נפגשים ומשתלבים בנקודות מסויימות בחיים. לא קל להציג כזה דבר והסופר עושה את זה בצורה מעניינת ומרתקת לא פחות מספר מתח רגיל. הרבה זמן לא נתקלתי בספר שונה, קריא, מהנה (ועוד ועד) כמו הספר הזה. נכון, הוא לא חף מטעויות (אני למשל לא הבנתי את פרשיית הרצח) והרבה דברים לא התחברו לי, אבל הקריאה השוטפת בו והאזכור של כל הדמויות לאורך הספר בלי לחזור על מה שכבר נכתב הינה מצויינת. מומלץ מאוד.

ג'יי קיי רולינג היא סופרת מצויינת. היא הוכיחה את זה בסדרת ספרי הארי פוטר והיא מוכיחה את זה בסדרת ספרי קורמורן סטרייק, והספר הזה לא יוצא מן הכלל. להיפך - הוא, לדעתי, המצטיין בסדרה.
אמנם הוא הארוך ביותר אך סיימתי אותו הכי מהר (יכול להיות שהקורונה תרמה...) כי הכתיבה סחפה, המקרה היה מעניין והיה קל לעקוב אחרי המתרחש (בניגוד לספר הקודם ששם די הלכתי לאיבוד וחזרתי אחורנית). גם הדמויות הראשיות ממשיכות לעבור התפתחויות מה שהופך את הקריאה ליותר מרתקת.
אין טעם להכביר במילים. מי שלא קרא, מומלץ מאוד שיתחיל לקרוא. הנאה מובטחת (אבל אין החזרות אם לא).

אני לא סופרת, ולא מתיימרת להיות, אבל הרגיש לי שהכתיבה פה הייתה ברמה מאוד נמוכה. משפטים קצרים ולא מעניינים. לדוגמא:
"מסריח כאן. צלחות מלוכלכות. ערימה מטונפת. אולי כדאי שאשטוף כלים. אני לא מוצאת את הכוחות." ועוד ועוד. וזה מוטיב שחוזר על עצמו לפחות כל החצי הראשון של הספר (עד לשם הגעתי).
נכון, לא כל ספר צריך להיות ייחודי עם סגנון כתיבה סוחף, אבל פה הרגיש לי שלא הייתה שום מחשבה או השקעה והקריאה לא זורמת בתצורה של משפטים קצרים והתיאורים לא "מלהיבים". ייתכן שאם העלילה הייתה מעניינת אז היא הייתה מחפה על כך, אבל גם היא הייתה פושרת