גילוי נאות, אברהם, מחבר הספר, הוא חבר טוב מסימניה.
את הספר קיבלתי ממנו לפני כמה שנים אך נתבקשתי שלא להעלות את הביקורת לאתר.
הפעם במלאת 6 שנים לפטירתה של אחותי ענת ז"ל ביקשתי את הסכמתו להעלות את הביקורת.


כשאחזתי בספר לראשונה תחושת שלווה מוזרה עטפה אותי, כריכת הספר גרמה לי לתחושת עצבות לא מוסברת.
כשהתחלתי לקרוא את הספר הבנתי מאין הגיעו תחושות אלו. הם הגיעו מכתיבתו הכל כך מיוחדת והעשירה של הסופר אברהם אוחנה.
קראתי בחיי כל כך הרבה ספרים על החרדים חלקן עוררו בי תגובות קשות ועל חלקם אף לא טרחתי לכתוב.
זהו הספר הראשון וכנראה גם היחידי בו קראתי על החברה הזו, הכל כך סגורה מנקודת מבט מאוד מיוחדת ואשר מציגה את החברה הזו לאו דווקא כמו שרובנו חושבים ומכירים.

לאחר מבול הביקורות ובכלל הבאז התקשורתי שהיה בעקבות התאבדותה של יוצאת החברה הסגורה הזו, לאו דווקא מאותה חצר, לשבת באתנחתא ולהחזיק את הספר מנגינת כלולות.....בשבילי פתח צוהר לחברה שכנראה מעט מאתנו מכירים באמת.

מנגינת כלולות - תוכן כללי

פייגה, (ציפורה) צעירה כבת 16 , בעלת אמות מידה שכבר אינן קיימות במחוזותינו ואילו בי יש משאלה, הרי זו היא...לזכות ולהכיר ילדים (בשבילי היא עודנה ילדה) בגיל הזה ואשר מדברים בנועם הליכות, בנימוס ובכבוד שכזה.
פייגה מגיעה לגיל בו עליה להינשא, אימהּ אישה נאורה, רופאה-מיילדת במקצועה, מחליטה ביחד עם אביה של פייגה לדחות את נישואיה של פייגה עד לגיל 19.
פייגה, שביום מין הימים שומעת מנגינת פסנתר, אשר שובה אותה, מחליטה להיכנס אל הבית ממנו נשמעת המנגינה, היא פוגשת שם את שפרה, אישה קשישה, פסנתרנית שבעברה הרחוק הייתה מהמפורסמות בעולם. קשר טהור נרקם בין השתיים, ופייגה מתגלה ככישרון גדול בנגינה .
באחד הימים, שלפני ארוסיה, בזמן בו אימה יושבת אבלה על מות אביה, (סבהּ של פייגה), היא מוצאת פתק קטן אשר נופל לו ממחברת התווים. בפתק נרשם כי בחור - חילוני - העונה לשם צביקה מעוניין להיפגש איתה. פייגה, שגדלה בעולם כל כך סגור, יודעת כי אסור לה להיפגש איתו וקורעת את הפתק לחתיכות קטנות ומשליכה אותן לאשפה. אולם הדבר אינו נותן לה מנוח, פייגה מרגישה כי זו יד אלוהים / תחושה פנימית (כל אחד שיבחר את המושג שמתאים לו) מחליטה ברגע אחד ללכת ולהיפגש עם צביקה ולו רק בכדי לומר לו כי "אשת איש" היא, הלא היא מאורסת.
אמרה ועשתה.

ביום המחרת כאשר המשפחה האבלה טרודה בשעות הערב, בקבלת מנחמים, פייגה חמקה מביתה ונפגשה עם צביקה לשיחה של שתי דקות בלבד, והבהירה שהיא מאורסת לאיש, ואין לאדם אחר רשות לשנות זאת.
במפגש הקצר בין השניים, צביקה נותן בידה פתק נוסף ובו פרטיו וכתובתו. את הפתק היא מוסרת לשפרה (הפסנתרנית) שתשמור לה אותו - לכל צרה שלא תבוא.
בסגנון עתיק, בשפה עשירה, במילים כל כך יפות ומגוונות שכבר אינן נשמעות במחוזותינו שוזר אברהם את חייהם של פייגה, שפרה, צביקה ושאר הדמויות.
את הספר קראתי ללא שום הפסקה, בלתי אפשרי היה להניחו מהיד, שלווה ורוגע הרגשתי, אפילו דפדוף הדפים נעשה באיטיות, לא רציתי שהספר ייגמר, ומצד שני כל כך רציתי לדעת מה קורה בסוף?

אני רוצה להמשיך ולכתוב על חייה של פייגה, אבל לא אעשה זאת אשאיר לכם את החוויה המדהימה הזו לגלות בעצמכם ואפילו להשכיל מעט כיצד חברה כל כך סגורה ועוד ממאה שערים יודעת להתמודד עם מצבים שאינם פוסחים גם עליהם וכל זאת בצורה נאורה, מכובדת, ונכונה!

הביקורת המקורית נכתבה - כטיוטה - כאמור לפני למעלה מ- 3 שנים, אולם מצאתי לנכון לפרסמה דווקא בעיתוי הזה, בו מלאו בדיוק 6 שנים למותה הטראגי של אחותי ענת ז"ל.
וזאת משום מעשי החסד הרבים, והנתינה הרבה של גיבורי וגיבורות הספר שהם בעלי תאימות רבה לאחותי היקרה ז"ל שכל זמנה ומרצה, הקדישה לנתינה ברמות הגבוהות ביותר, ומעשה החסד-בסתר שלה.

תהא ביקורת זו, לעילוי נשמתה של אחותי ענת, שאזכרתה השנתית בעוד ימים בודדים.

אתחיל מהסוף,
סיימתי לקרוא, ניגשתי לחדרים של הילדים, כולי מוצפת מרגש...
הגדולה כהרגלה עם העיניים למסך הטלפון, בקושי התייחסה לכניסתי הדרמטית
הקטנה יותר, התעצבנה שגם ככה לא הולך לה עם "חקירת פונקציה" אז שהואיל בטובי לצאת מהחדר.
הקטן אחריה צעק עוד בטרם הצלחתי לפתוח את הדלת שלא אפריע לו באמצע "הפורטנייט"
הקטנטן שלי התייחס! הצלחתי! זה החזיק מעמד 3 שניות וחצי, חיבוק זריז "אוהב אותך אימוש" וכמובן שאצא כי הוא נלחם עכשיו במפלצות

מסתבר שהספרים משפיעים עליי רגשית, אך לא עליהם

אשתו של מגדל התה, רומן היסטורי.

גוונדולין הופר, ובקיצור גוון בת 19 אשר יוצאת למסע לחיים חדשים, היא מפליגה באוניה מאנגליה לציילון כדי לחיות עם בעלה הטרי לורנס.
לורנס, אלמן, מבוגר מגוון הצעירה, מגדל תה בציילון, הוא מרוחק ולא פתוח ונדמה שרק עבודתו מעניינת אותו, הוא מסתיר סודות רבים אודות אשתו הראשונה קרוליין, סודות שחורצים את גורלו של האדם.

בטרם עולה גוון לאוניה, היא מאבדת את הארנק עם הכסף והוראות ההגעה ששלח לה בעלה, היא פוגשת על הסיפון גבר שחום שמנסה לקיים איתה שיחה אך ברגע שהיא מזכירה את לורנס הוא נעלם.

כשגוון מגיעה לציילון היא מלאת אנרגיה, שמחה ורצה לדעת כל דבר, להבדיל מבעלה השתקן, אך לאט לאט מצליחה גוון לגרום לבעלה להתאהב בה ובכל זאת היא מרגישה שסודות אפלים שוכנים באחוזה. אחת הדמויות המדירות שינה מגוון היא כריסטינה אלמנה המתגוררת בציילון אשר גורמת לגוון לחשוד שבעלה לורנס מנהל עימה רומן, חשדות אלו מובילות את גוון למתחים וכעסים, לילה אחד בעודם מבלים במסיבה, גוון משתכרת ונאלצת להיעזר בסווי הלא הוא הגבר השחום אותו פגשה באוניה, הוא מסייע לה לעלות לחדרה.

גוון רגישה, ושונה מאוד מהאנגלים המתגוררים בציילון, היא מתייחסת אל העובדים בצורה שונה, היא מכבדת אותם ומנסה לקשור עימם יחסים, להבדיל מהאחרים המתייחסים אליהם בשיווין נפש. הדבר מוביל אותה לעימותים עם גיסתה, עם מנהל העבודה האחראי על העובדים ולא פעם גם עם בעלה.

כאשר גוון נכנסת להריון, אין מאושרת ממנה כאשר היא מגלה שהיא נושאת ברחמה תאומים. בעלה לורנס נאלץ לנסוע לשם עסקיו וגוון מקווה כי יצליח לשוב בטרם היא תצטרך ללדת אך הלידה מגיעה מוקדם מהמצופה, גוון מנסה להזעיק את הרופא אך ללא הצלחה, היא נאלצת להיעזר במשרתת שלה נווינה.

לידת התאומים, בן ובת גורמת לגוון להחליט החלטה נוראית, החלטה קשה מאוד, החלטה איתה עליה יהיה לחיות כל חייה, היא נאלצת לבצע מעשה לא פשוט וקל וחומר לאם טרייה שזו לידתה הראשונה.

סופה של העלילה הוא בבחינת לשקר אין רגליים והכל מתגלה לבסוף. האמת היא יחידה ותמיד מנצחת. אך מלבד תובנה זו הוא מביא את הקורא למחשבה העצובה כיצד החלטה פזיזה מובילה למעשה בלתי הפיך, החיים מלאים בתהפוכות ולא פעם אנו במו ידינו גורמים להם לכך.

לא פעם שמעתי את המשפט "הילדות משפיעה על חיינו בהווה ועל הבגרות שלנו בעתיד", לא מעט וויכוחים היו לי בנושא, אני לא מסכימה עם הקביעה הזו, אני חושבת (זו דעתי) שלכל אחד מאיתנו הכוח לשנות את מציאות חייו.

האם כל הנשים המוכות הן תוצאה של ילדות שחוו מכות בילדותן? ממש לא!

האם כל הרוצחים, האנסים, העבריינים הם אנשים שראו או נחשפו לטראומות כאלה ואחרות בילדותם ? ממש לא!

אין הכללה, ובלתי אפשרי להכליל.

אני לגמרי מסכימה עם הקביעה שהנפש שלנו משפיעה על חיינו, אני מסכימה עם העובדות שכן יש אנשים שלוקים בנפשם וזקוקים לעזרה וזה לא משנה אם בצורת שיחות או טיפולים קונבנציונליים

"המטופלת השקטה" - ספר רדוד, עמוס במניירות, אומנם לא למדתי פסיכולוגיה אבל רק מלקרוא אותו אפשר להסיק שמדובר בפסיכולוגיה של שקל וחצי מקסימום.
מיותר לצייר שהספר נחשב ל "מותחן פסיכולוגי"

אלישיה ברנסון, נשואה לצלם אופנה בשם גבריאל, היא עצמה ציירת מוכשרת, קורות חייה כשלעצמם מסובכים ומתוסבכים, ערב אחד ללא שום התראה בעודה ממתינה לבעלה שישוב מהעבודה, החיים מתהפכים, היא יורה בו ישירות לפנים בעודו כבול לכיסא לכאורה ללא כל סיבה.

לאחר הרצח, אלישיה מנסה להתאבד, כמובן שהיא לא מצליחה אך מהרגע הזה ולמשך שש שנים היא גוזרת על עצמה תענית דיבור, את "הזוועה" שאלישיה עברה בחייה, החל מילדותה ועד לסיום הספר אנו מגלים דרך יומן שכתבה, בו היא מתארת בפרוטרוט מדויק להפליא חלקים מעברה.

אלישיה מאושפזת ב"גרוב" בית חולים פסיכיאטרי, זאת לאחר שהשופט קבע ששם מקומה ולא מאחורי סורג ובריח.
תיאו הוא פסיכולוג גדוש בטרגדיות, הוא סובל בעצמו מהעבר, מילדותו הקשה, הוא מפתח אובססיה למקרה של אלישיה וכך כאשר מתפנה מקום ב"גרוב" הוא ממהר להגיש מועמדות ומתקבל.

תיאו, בנוסף לתפקידו כפסיכולוג, קיבל גם תפקיד נוסף להיות גשש בלש , הוא חוקר את המקרה של אלישיה בתואנה שכך הוא יצליח לטפל בה טוב יותר, אלא מה, שסיפור חייו מתיש, מעצבן, מוגזם, ומרוב רחמים עצמיים ממאיס עצמו בעיני הקוראים.

ואם זה לא מספיק בשביל להבין שהספר מייגע, מתווספות להן דמויות וגיבורים נוספים בכדי "להטעות" את הקורא, לכל דמות הקדיש הסופר עמודים שלמים מייגעים ולא אמינים.

הסופר התאמץ כל כך שזה יהיה ספר מתח והחליט לנסות לרמות את קוראיו כך הרגשתי, סופו של הספר לא הותיר בי הלם, ולא הרגשתי כלום מלבד אכזבה.
כשסיימתי לכתוב את הביקורת, שוטטתי לי קצת ברחבי האינטרנט, לא הופתעתי לראות את האהדה ודברי ההלל והשבח על הספר.

ערב שישי, מהבוקר אני מקטרת כמו מרוקאית זקנה שאני "חייבת לנוח"
הגב המסכן שלי אותת לי במשך כל השבוע שארחם עליו רק קצת.
אחרי ארוחת הערב הוא החליט לקחת את המושכות ביד ולאלץ אותי לנוח
"מה עכשיו" התמרמרתי בפני אישי החמוד
"תנוחי, את כבר לא צעירה" הוא עונה לי
למראה הזעם בפניי הוא ממהר להגיד "אהההה נראה לי שעדיף שאני אעלה לנוח"
"לגמרי עדיף" אני עונה ממורמרת "תביא לי את הספר מהשידה לפחות שאעשה משהו מועיל" אני משיבה בעוקצנות

אני מנסה למצוא את התנוחה הטובה ביותר כדי לא להרגיש את הכאבים, אחרי חצי שעה אני מצליחה, נדמה לי שהייתי יכולה לפתח קריירה שלמה כאקרובטית (ולא! אני לא צוחקת כי שום אקרובטית לא הייתה מסוגלת להגיע לתנוחה שאני מגיעה עם הגב שלי)

ספר מתח, מקום ראשון צועקת הכותרת, סופרת שכבר קראתי ספר שלה ואהבתי
אז הספר הזה שעליו אני רוצה לכתוב לא היה "המגבון הכי לח בחבילה" מהרגע הראשון הבנתי מי עומד מאחורי הכל

זואי ווקר, גרושה, אמא לשני ילדים, ג'סטין וקייטי, נוסעת בכל יום ברכבות מהבית לעבודה, יוצאת בבוקר חוזרת בערב, כמו מיליוני נשים ברחבי העולם. באחד מהימים בדרכה חזרה הבייתה היא מדפדפת בדפי העיתון, היא נתקלת במודעה קטנה, מה שמושך את תשומת ליבה היא שהתמונה שמופיעה היא שלה, באתר של שירותי סקס מזדמן.

היא מגיעה הבייתה רועדת כמו עלה נידף, מכאן מנסה הסופרת לגרום לי למתח...לא ולא היא לא הצליחה היא רק גרמה לי להישאר ערה עד השעה 4:30 ולא בגלל שרציתי אלא כי חיכיתי שאישי היקר יואיל בטובו לפקוח את עיניו ולשים לב שרעייתו האהובה לא ישנה לצידו, זה לא קרה כמובן

וכך המשכתי לקרוא....
קלי סוויפט, שוטרת ממשטרת התנועה מטפלת בתלונה של אישה שנגנבו ממנה מפתחות הבית, זואי ווקר יוצרת עימה קשר כי היא נתקלה בתמונה של אותה אישה יומיים לפני פרסום הכתבה, היא מעלה בפני קלי את החשש שלה על תמונתה שלה ואת תחושותיה שמישהו עוקב אחריה.

אני עוצרת לרגע את הקריאה מביטה בשעון, השעה 5:20, אני כבר לא מרגישה שום תחושה ברגליים, כאבי תופת אוחזים בי, אני מצטערת על הרגע שהחלטתי לקרוא ספר בסלון, ולא במיטה שלי. אני ממשיכה לקרוא מתוך תסכול, הספר משעמם ולא מותח בכלל, אבל אין לי ברירה אני מחכה לשעה 6:00 שאישי היקר יואיל בטובו לפקוח את עיניו אחרי שינה ערבה (כן אני רותחת)

הספר מחולק כך שבכל פעם נשמע קול אחר, פעם של זואי, פעם של הפושע ופעם של הסופרת עצמה שמנסה להכניס סדר לכל הבלאגן שיצרה.

אני שומעת רחשים בבית (לא לפחד זה לא הפושע מהספר) אישי היקר יורד במדרגות, למראה התנוחה שבה אני נמצאת הוא רץ אליי בדאגה (אמרתי לכם שאני אקרובטית)
"מה קרה" הוא שואל מודאג
"שום דבר, רק תעזור לי לקום" אני עונה בחמיצות
"את בטוחה שאת יכולה לעמוד" הוא שואל בעדינות
"כןןןןן" אני צורחת כיאה למרוקאית "רק תעזור לי כבר להיחלץ מהתנוחה הזו" אני עונה
"אייך הגעת לזה בכלל" הוא פורץ בצחוק

אני מהרהרת לרגע, ומנסה להבין אייך באמת הגעתי לזה....מצאתי:
ציפיתי לספר מתח מהשורה הראשונה, כזה שיגרום לי לשכוח מכאבי הגב הארורים אבל...כגודל הציפיה כך גודל האכזבה
אל תמהרו לקרוא.

"עמית אלמוג רצח את חברתו ופיזר מעל הגופה שטרות כסף"

"סלאביק ירה למוות בזוגתו ילנה והתאבד"

"עינב רוגל הייתה בת 19 בעת שנרצחה"

"רצח מיכל סלה: הנאשם אלירן מלול בעלה"

ידיעה אחר ידיעה, רצח אחר רצח, אנחנו קוראים, מצקצקים בלשון, תוהים אייך אפשר ליטול חיי אדם? חברה, אישה, אמא לילדים, חושבים על המשפחות הכואבות....

אך האם עצרתם פעם את עצמכם וחשבתם על משפחת הרוצח? האם שאלתם את עצמכם אייך מגדלים רוצח? האם יש מדריך כתוב? בדרך כלל אנחנו לא אוהבים להתמודד עם הפחדים שלנו, מעדיפים לא לחשוב עליהם.

הסיפור הזה הוא בדיוק הפחד הגדול שלנו כהורים לילדים, הסופרת מגוללת בעדינות וברגש רב את המסע של משפחה בורגנית, נורמטיבית, את מסלול חייהם, את ההתפוררות של המשפחה, ואת האחיזה הגדולה של אמה את בנה שמואשם ברצח.

הספר מעורר שאלות רבות שלא בהכרח כקוראים היינו רוצים לשאול....שאלות שעדיף שלא יעלו הסיפור גורם לך להתמודד ולקרוא אייך חיים שלמים נהרסים ברגע אחד.

אווה גיבורת הסיפור היא נכדה למשפחה גרמנית, משפחה שבה אביה שירת את הרייך השלישי וכך גם סבא, אווה זוכרת את היום בו החליטה להפוך ליהודייה, זוכרת את הימים בהם צפירה יום השואה נשמעה ברחבי הארץ והאשמה הייתה מחלחלת בגופה, שנים רבות סחבה את אותה אשמה על כתפיה.

היא עולה לארץ וקושרת את חייה עם גדעון, ביחד הם מביאים לעולם את נדב, והתאומות ניב ורותם, משפחה מושלמת.
החיים הבורגניים שלהם עוברים על מי מנוחות, נדב חייל שמשרת בצה"ל, הבנות בתיכון, אווה היא עובדת סוציאלית במחלקה האונקולוגית, מחזיקה ועוטפת את ידם של ילדם גוססים.

אווה וגדעון יוצאים לטיול רגלי בערב אביבי אחד, מזג האוויר נפלא, בדרכם חזרה לביתם הם מבחינים בניידת משטרה ושוטרים בסמוך לביתם....המולה גדולה.
הפחד הראשוני שאוחז בהם הוא שקרה משהו לאחד הילדים, הם לא מבינים את הפצצה אותה מטיח בפניהם השוטר "נדב מואשם ברצח".

מרגע זה חייהם מתהפכים, מתרסקים אל תוך מציאות אחרת, המשפחה מתפוררת, ההלם הגדול, הבכי, החוסר רצון להשלים עם העובדה שבנם אזוק ויושב בכלא כאחרון העבריינים, אותו ילד שגידלו וטיפחו באהבה גדולה.

הסביבה הקרובה אינה תומכת, הם הופכים בן לילה למצורעים הרי הם אלו שגידלו "רוצח" בביתם.
וכל "הנשמות" הטובות שמצקצקות על העובדה שאווה היא עובדת סוציאלית בתפקידה, אייך היא לא ראתה שגדל מול עיניה רוצח?

הסיפור מתחלק להווה ועבר, הנסיעות לכלא מגידו בימי הביקורים, השתיקה של נדב, תשומת הלב לניואנסים קטנים, ברגעים האלה העבר נכנס, מה קדם למה, אייך לא ראינו? אייך לא ידענו?

כולם מפנים עורף לנדב, משפחתו הקרובה ביותר, אביו ואחיותיו אינם מוכנים להגיע אליו, לראותו, הם מחקו אותו כשם שמוחקים תרגיל במחברת.
אווה מתמודדת עם ההשלכות, ועם הניסיונות הבלתי פוסקים להבין מה עבר בראשו של בנה בעת הרצח.

והדילמות? וההרהורים מה עדיף על מה....כלא או מוות בייסורים? רצח או התקלות עם מחבלים? והחשדות האם הבן שלי פסיכופת?
השאלות שנערמות, הדילמות שעולות הם אלו שאוחזות בך מרגע תחילת הסיפור ועד סופו

" בחיי, הגעתי לגן עדן" היא אומרת

"גן עדן?" עונה לה הצלע השלישית שלנו, "זה יותר טוב מגן עדן"

והנה, שוב, הוויכוח הרגיל, זה שאותו אני אשנן גם אם תעירו אותי מתוך שינה, אני נאנחת, ושותקת, כי...כשהן מתחילות זה לא נגמר אף פעם בטוב אם מתערבים.

מושלם, מספר אחת ביקום, גאוני, יצירת מופת, ועוד ועוד מילים נזרקות לחלל האוויר, ואני בוהה בשתיהן, מנסה להחליט אם הן הבעיה ואלפים שכמותם או שזו רק אני?

מכירים את הרגע שבו מגיע טרנד חדש וכולם נוהרים אליו? וכשאתם מגיעים אתם לא מבינים על מה המהומה?
זה בדיוק מה שקרה לי עם הספר הזה. גם עליו הייתה מהומת עולם, ססמאות נזרקו לחלל האוויר, יש סרט שעומד לצאת בנטפליקס מבוסס על הספר ועוד ועוד ועוד

נתחיל בזה, שאם הוא היה כל כך מוצלח לא היה לוקח לי שבוע לסיים אותו.

ועכשיו קצת על העלילה, מה אנחנו יודעים על מי שהביאה אותנו לאוויר העולם? על האימא שלנו? איזה סוד נורא היא שומרת? כיצד ייתכן שגם האבא שלנו לא יודע כלום על אישתו? על העבר שלה? על המשפחה? אייך מצליחים לשמור סוד כל כך נורא מעל 30 שנה? ועוד מהאנשים הכי קרובים אלייך?

אנדריאה חושבת שהיא יודעת הכל על אימא שלה, היא בטוחה למעשה שאימא שלה לורה בחיים לא הסתירה ממנה כלום (כאן כבר אפשר לגחך מהנאיביות ומהתיאורים של ההלם שלה, נו באמת, את בת 31 )

לורה, קלינאית תקשורת במקצועה, מחזירה את אנדריאה מניו יורק לטפל בה לאחר שהיא מגלה כי חלתה בסרטן השד, לורה גרושה מגורדון עו"ד במקצועו אביה החורג של אנדריאה.

ביום הולדתה ה 31 של אנדריאה מתרחש מקרה רצח קשה בקניון בשעה שאנדריאה ואמא נמצאות בו, המקרה הזה שולח את אנדריאה למסע לגילוי האמת ולחשיפת הסוד הנורא.

אנדריאה עד לרגע המקרה בקניון מתוארת באישה שנחבאת אל הכלים, חסרת ביטחון, בקושי מדברת,מפחדת מהצל של עצמה, חסרת חברה, בקושי מבלה, ופתאום, בין רגע אחד הופכת להיות נינג'ה.

המסע של אנדריאה לחקר האמת נע בין המציאות של עכשיו לשנת 1986 שבו החל הסוד הנוראי. אין ספק שהסיפור יותר בדיוני מאשר נושק למציאות.


"נו, תגידי משהו" הן אומרות יחדיו

"מה יש לי להגיד? גלידה אמריקאית של מקדונלד'ס עם צבע מאכל" אני עונה

"אויש, מה את מבינה" הן צועקות יחד

נו, טוב, אולי אני באמת לא מבינה, אבל זה בדיוק מה שהחך שלי טעם.

סיפורי התנ"ך הם מרתקים בעיניי, יש פעמים שאנו שומעים על דברים שקורים ומופתעים, קפיצה קטנה אל סיפורי התנ"ך תרחיק את ההפתעה הזו ממנו והלאה, למה? כי מסתבר שדברים כבר היו מעולם.

תמר, נערה תמימה ויפת תואר בת 14 נאלצת להינשא לבנו הבכור של יהודה, היא אינה יודעת מדוע דווקא היא נבחרה אך בהיותה פקחית היא יודעת לשאול את השאלות הנכונות ולחבר את התמונה המלאה.

שידוכים מין הסתם היו קיימים מאז ומתמיד.

תמר נישאת לער הלוא הוא בנו של יהודה, ער חולה ואין תרופה למחלתו, תמר מנסה להרות מבעלה אך ללא הצלחה, ער נפטר ומותיר את תמר אלמנה והיא רק בת 14 שנים.

אני מנסה לדמיין נערה בת 14 שצריכה בגיל כזה לסעוד את בעלה החולה, ולשאת את כל העול הזה על כתפיה ולא מצליחה.

חוק הייבום קובע כי על תמר להינשא לאחיו של ער, על מנת שזכרו לא יימחה, אבל, אונן אינו מוכן לעבר את תמר, משום שנאתו אל אחיו שנפטר, כאן עפ"י המקרא משום שאונן שופך זרע לבטלה, אלוהים מעניש אותו ואונן נפטר.

חמותה של תמר, החלה להאשים את תמר כי היא האשמה במות בניה, היא מצליחה אף לגרום ליהודה להאמין בכך.
יהודה משלח את תמר בחזרה בית הוריה אך מתרה בפניה שחוק הייבום תקף עד אשר בנו השלישי, הלוא הוא שלה יגיע לפרקו.
תמר חוזרת לבית הוריה, השנים חולפות, והיא רוצה להרות, היא רוצה לחבוק ילד משלה, היא חוזרת יחד עם הוריה אל ביתו של יהודה, שבינתיים הספיק אף לשכול את אישתו, ומתחננת שיבטל את חוק הייבום, אך הוא מסרב.

תמר אינה יכולה יותר לשאת את מצבה והיא מחליטה לפעול, הפעולה שהיא עושה, פעולה נועזת, פעולה של אישה חזקה ואמיצה, היא מכסה את פניה בצעיף, סימן לזונה, ואורבת ליהודה חמה, היא גורמת לו לשכב איתה והיא אף מצליחה להרות ממנה, בבטנה תאומים.

כאשר יהודה מגלה זאת, הוא מטיל על תמר מוות בשריפה.

תמר רוקחת מזימה ומשתפת את אהוב ליבה בסתר אוהד, האיש אותו היא חושקת ורוצה, האם יצליחו לגבור על המכשולים? האם תמר תינצל מרוע הגזרה?

סיפורה של תמר מרתק, הוא מציג בפני הקורא דמות חזקה, בעלת תעצומת נפש אדירות ואי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא רק בת 17 כשנחרץ גורלה בידי יהודה.

סיפורי התנ"ך גדושים ועמוסים בגברים שולטים, שעל פיהם יישק דבר, ולמרות זאת, יש נשים בתקופה זו שלא ישבו וביכו על מר גורלן אלא יצאו כנגד מוסכמות החברה ופעלו לשנות את גורלן, תמר הייתה מוכנה להיות אם יחידנית והעיקר לחבוק בידיה ילד משלה.

גם התיאור של "דם הבתולים" לא נשחק מהעולם, והוא מסתבר עדיין קיים, חי ונושם גם במציאות של 2019 , ובעיניי הוא מזעזע שאין כמותו.

מה שסקרן אותי בעיקר היה חוק הייבום ולמה?
מצד אחד חוק גילוי עריות אוסר על קיום יחסי מין עם אשת אח, ומנגד מגיע חוק הייבום ומתיר זאת, ואז נכנס למשוואה עוד גורם אחד, שהוא החליצה, אם האח מסרב לשאת את אשת אחיו הנפטר, היא צריכה לירוק בפניו.
ואני שואלת את עצמי אם לא הגיע הזמן לעשות רה ארגון מחדש? אולי לחוקק חוק קצת יותר תרבותי ונורמלי? סתם מחשבה חולפת.

הסיפור נכתב בשפה עשירה עם מילים מקראיות, הסופרת מצליחה להחדיר את התקופה המקראית כאילו היא התקופה בה אנו חיים היום, נשאבתי אל הספר, ואל הסיפור.

תאילנד, אני האחרונה כמובן לתת חוות דעת, הייתי, סבלתי, התעניתי, רציתי כבר לחזור, כן אני יודעת אני אדם מוזר, כי מי לא אוהב את תאילנד?
אז זהו ש....אנשים כמוני שיש להם אלרגיה לחול, חוטפים בעתה וצמרמורות מבע"ח, מסתכלים כל רגע למעלה אל עבר העצים, אולי איזה קופיף חמוד יחשוב בטעות שהמטפחת הצהובה שתקעתי לעצמי סתם באמצע הראש היא בעצם בננה?

בקיצור, אחרי דין ודברים עם עצמי, משא ומתן מייגע וארוך, החלטתי, אין סיכוי בעולם שכף רגלי תדרוך שם שוב אי פעם.
והמסקנה הכי חשובה שאליה הגעתי, וכמובן לאחר קריאת הספר מתברר שצדקתי, צריך לדעת עם מי יוצאים לחופשה, שחור ולבן לא בהכרח יוצרים אפור כשהם מתערבבים, יש פעמים שהם נשארים פשוט שחור, ולבן.

אלכס ורוזי, לומדות באותה שכבה, הן שכנות, אלכס נאלצת להיות נחמדה לרוזי, היא חדשה ואימה של אלכס מסבירה לה "שהיא פשוט חייבת להיות נחמדה לרוזי".הן דקה לפני גיל 18, דקה לפני קבלת תוצאות בחינות הבגרות, אלכס מתכננת מזה כשנה את החלום יחד עם מאגנס חברתה הטובה, לטוס לתאילנד, לטייל , לראות מקומות, אנשים, הרפתקאות.

רק שחלומות לחוד ומציאות לחוד.

מאגנס נאלצת לבשר לאלכס שהיא לא יכולה לטוס איתה, אין לה מספיק כסף והוריה אינם יכולים לממן זאת. אלכס המומה, היא לא ציפתה לזה, החלום שהיה במרחק נגיעה ממנה, מתפוגג...או שלא?
בדרכה החוצה מביה"ס היא נתקלת ברוזי, שכנתה, רוזי מביעה צער מצד אחד, ומנגד מציעה את עצמה כשותפה לטיול, יש לה כסף היא אומרת...חששות כבדים בלתי מוסברים מתגנבים לראשה של אלכס אך...היא משתכנעת היא תטוס עם רוזי.

המסע מתחיל כבר ברגל שמאל, רוזי שונה מאלכס, היא משתכרת כבר במטוס, מתחילה עם כל בחור ודייל במטוס, אלכס מתחילה לחשוש, הן מגיעות לגסטהאוס בבנגקוק, מקום מסריח, הרוס, אלכס מפחדת, אך רוזי מתיידדת מיד עם כמה בחורים הולנדיים שמבטיחים לה שידברו עם "מאמא" בעלת הבית בשבילן.
רוזי מתגלה כההיפך הגמור של אלכס, בעוד אלכס רוצה לצאת ולטייל, רוזי מעדיפה להשתכר, לעשות קעקוע ולשכב עם עוד בחור בבר המקומי.
אלכס שולחת לחברתה מאגנס מיילים בהם היא מביעה חרטה וצער שהיא טסה עם רוזי, שיא המתיחות פורצת בניהם כאשר אלכס מגלה כי רוזי גנבה ממנה כסף.

קייט, עיתונאית חריפה, בעלת חוש שישי, הטלפון מצלצל ב 3:00 לפנות בוקר, "אמא" לוחש הקול, קייט מתעוררת מיד, זה ג'יק בנה, שטס לתאילנד לפני כשנתיים, זרק את לימודי המשפטים, ופשוט נעלם.

רוזי ואלכס מוצאות את מותן!

שרשרת אירועים מקשרת בין כולם, האשמות, בכי, תסכול וזעם, מצד אחד לסלי ומלקולם הוריה של אלכס, מנגד הוריה הגרושים של רוזי, ג'ני ומייק, המשטרה התאילנדית ממהרת לסגור את התיק בטענה שהבנות נלכדו בשריפה, קייט אינה מוותרת, היא חותרת אל האמת.

ספר מרתק, הקריאה בו היא קולחת, אין דפים מיותרים, הוא מותח, מסקרן, מעציב כשהאמת נחשפת.

ובעיקר הוא מעלה את השאלה המתבקשת עד כמה רחוק נלך כשמדובר בילד שלנו?

ישראל, השעה 03:15 , דממה ושקט בחוץ.
רצה על קצות האצבעות, חלילה לא להעיר את הילדים, זה לא הולך...הגדולה מתעוררת, וכשאני כותבת הגדולה אני מתכוונת לבתי בת ה- 18 שבעוד מספר חודשים מתחיילת לי לצבא.

היא רואה אותי ופורצת בבכי, ואני כרגיל מנסה להתאפק לא לצחוק עליה "אני טסה ליומיים בדיוק, את עוד לא תמצמצי בעיניים ואני חוזרת", והיא מושכת באף, מנסה להשתלט על הבכי ואומרת "אני יודעת, אבל אני בכל זאת אתגעגע".

בנסיעה לשדה אני חושבת כמה אני בת מזל, בדרך כלל ילדים ובמיוחד בגיל הצעיר מתלהבים ושמחים שההורים נוסעים / טסים, לא אצלי, נו טוב עכשיו אני מדברת בדיוק כמו מרוקאית זקנה.

טיסת קונקשן, פעם ראשונה ואחרונה בחיי , עצירה בעמאן, ממתינים בשדה 40 דקות, וממשיכים.
הדיילת שואלת: ? Chicken or cheese ואני בחצי חיוך מסרבת, כך גם בעלי. מוציאה מהתיק סנדוויצ'ים שקניתי "בארומה" , מתרווחת לי עוד קצת ומחליטה להעביר את הזמן עד לנחיתה בקריאה, רק שעשיתי טעות אחת, הימרתי לא נכון, בבחירה (תירגעו אני לא מהמרת, אני מהסוג שמחזיק בדעה שכסף לא זורקים לפח אם כבר אפשר לקנות עוד חיקוי מעלף של ברברי)

הספר פותח בארין, שנמצאת במקום שכוח אל, ומתעסקת בכריית קבר, כל החששות, הלבטים, הפחדים הרגשות, הכל עולה ברגעים אלו על הכתוב בצורה קולחת ומרתקת.

וזהו.

אבל, לא וויתרתי, הרי יש לי עוד שעתיים של טיסה, בעלי ישן את שנת היופי שלו, אין עם מי לדבר, אין מה לעשות, אז אני מכריחה את עצמי להמשיך....

מארק וארין, זוג צעיר לפני נישואים, מארק בנקאי מפולפל, ענייני, רגוע ושליו, ארין, במאית סרטים דוקומנטריים שמראיינת אסירים לפני שחרורם מהכלא.
מארק מפוטר רגע לפני החתונה, וכל החלומות וכל התכנונים יורדים לטמיון מלבד החופשה בבורה בורה.
הם מגיעים לאי, מאושרים, ומחליטים לצאת לצלילה, מארק כמובן הוא צוללן מוסמך בעל וותק, ההיפך הגמור מארין, אך....היא יודעת מה מארק עושה והוא כמובן יודע להרגיע אותה בהתאם.

האורות נדלקים, הטייס באנגלית רצוצה מבקש מאתנו לחגור את החגורות ולהיערך לנחיתה.
אני סוגרת את הספר, מכניסה לתיק וממתינה לנחיתה.

אני מתעוררת, השעון מראה 5:00 יש לי 3 שעות עד שיגיעו לאסוף אותנו (לא טסתי לעיר האורות לבילוי לצערי, אלא לצורכי עבודה) . אני מעירה את בעלי ומחליטה לרדת למטה לשתות את הקפה שהכנתי בחדר (כן קפה טורקי שצמוד אליי לתיק).

אני יורדת למטה שותה את הקפה שלי, ומחליטה לחפש איזה סופר מרקט לקנות קצת פירות וירקות להמשך היום, מי יודע מתיי נוכל לאכול במסעדה כשרה.
מבט על השעון מראה לי שיש לי עוד שעה עד שייפתחו, אני מוצאת לי פינה לשבת, ומחליטה להמשיך לקרוא.

מארק וארין יוצאים לצלילה, ומוצאים תיק צף על פני המים, לרגע הייתה בי התקווה שהנה המתח חוזר, הסופרת סה"כ עשתה אתנחתא קלה....אבל לא. תקוות לחוד ועובדות לחוד.
והעובדה היא, שכנראה כל המתח של הספר הזה מסתכם בכריית הקבר בלבד.

מכירים את התחושה כשמגיעים לקו הסיום ולא מרגישים כלום? שמנסים להבין באמת מה הייתה הפואנטה?
זו בדיוק הייתה התחושה כשסיימתי את הספר.

חזרה לארץ, נוחתים שוב בעמאן, אני צמאה, לא מסוגלת להתאפק.
"תקנה לי מים" אני אומרת
"בואי איתי" הוא עונה לי
"אין לי כוח, תלך אתה, אני כאן" אני עונה לו

אחרי מספר רגעים הוא חוזר, בקושי מצליח להחזיק את עצמו מהצחוק.
אני לא מבינה מסתכלת עליו ושואלת "מה קרה"?
והוא מחייך ואומר לי "תמסגרי את המים האלו, אלו המים הכי יקרים בעולם" הוא מתחיל לצחוק.

כן, מסתבר שבעמאן עבור שני בקבוקי מים קטנים גובים .... 40 ₪!