ספר מעולה, מותח וסופר חשוב לכל העוסקים בטיפול.
נוגע בשמירה על גבולות וסטינג טיפולי.
מעניק הצצה לעולמו הפנימי והטיפולי, ומעבר לכך מעלה תיאוריות מוכרות ומושגים מעולם הפסיכולוגיה.
מומלץ בחום רב!

#
למרות מראהו של הספר ולמרות שעל העטיפה הקדמית מוטבע באותיות מתנוצצות "מותחן פסיכולוגי מהודק ואינטליגנטי..." הספר הזה אינו מותחן. רחוק מאד מלהיות מותחן. בהחלט לא "מותחן פסיכולוגי". זה ספר על פסיכולוגיה וניסיון לבחון את הדרישות הקשות ממי שעוסק בתחום, דרישות המופנות אליו/ה בעיקר מעצמו/ה, על ידי אימוץ התנהלות וסטנדרטים שנועדו לעשות, כך נראה, עוד דברים פרט לטיפול בבני-אדם במצוקה.

רות הרטלנד מנהלת את היחידה לטיפול (נפשי) בטראומה בבית חולים בלונדון. היא דוקטור לפסיכולוגיה, בעלת ניסיון רב שנים בתחומה, מדברת וחושבת ברהיטות בז'רגון הפסיכולוגי המקובל, מוכנה להגן על "המודל התרפויטי", שנוצר למעשה בגלל מחסור בכוח-אדם אבל הפך להצהרה נחרצת. הם מציעים לאנשים שעברו טראומה 6 מפגשים בני 50 דקות, שיעסקו בטראומה בגישה דינמית, התייחסות רבה ל"העברה" ו"העברה נגדית", להגנות, רגשות-אשם ולעבר השולט על תגובות ההווה. ואחרי 6 מפגשים? הפציינט שלא יכול להמשיך בחייו יעבור למטפל אחר, לנסות ליצור קשר חדש עם מישהו אחר בגישה (אולי) אחרת. היחידה אינה ממשיכה עם הפציינט, הוא צריך לאסוף את השברים ולהתקדם.
רות היא גם אדם עם רקע קשה בילדותה ועם בעל ותאומים, בן ובת, כאשר הרצון להיות "אם טובה דיה" מתנפץ דווקא על רקע אהבה חסרת-גבולות לבנה, שמשאירה את שאר המשפחה מחוץ למעגל. רות מומחית בהכחשה, באי-לקיחת אחריות לרגשותיה ובדחיית צרכים שאינם מספקים את תפישת-עולמה.

הז'רגון הפסיכולוגי בספר אותנטי ואמין וממקם את הסופרת בתחום המקצועי. מסתבר שתומס היתה פסיכולוגית קלינית שנים רבות ועובדת היום כיועצת ארגונית של שירותי בריאות הנפש (תהרגו אותי אם אני מבינה איך היא יכולה לעשות את המעבר בין שני התפקידים). הספר כתוב היטב ומצביע, למעשה, על הפער הקיים בין ציפיות הציבור מהעוסקים בתחום (ציפיות לא-מציאותיות שרבים מהמטפלים מעודדים...) לבין המציאות האמיתית בה פסיכולוג/ית הוא גם אדם טוב ורע, עם חיים פרטיים, דילמות לפתור, ולא תמיד יכול לשבת באולימפוס ולהציע למטופל התנהגות יודעת-כל ופרשנות לפי הספר. ובעיקר, שהניסיון להתחמק בעזרת גישות מקובלות במקצוע, מקשר אנושי ישיר הוא לא רק נואל, אלא עלול לגרום נזקים משמעותיים.

הספר כתוב (ומתורגם) מצויין. אודה שהז'רגון הפסיכולוגי ומה שמאחוריו די עיצבן אותי, מה שאומר שהספר הצליח להעלות את הדילמות שלו באופן מוצלח. הוא גרם לי לחשוב דווקא משום שהיה מאד מציאותי ולא הלך רחוק עם הסיפור ועם הפתרונות. והמסקנה? אנחנו קודם כל בני אדם. לוקחים מה שאפשר, נותנים מה שנשאר.

הספר הזה הוא בדיוק מסוג הספרים שכל אוהב קריאה מייחל להחזיק ביד. כזה ספר ששואב אותך, והכל בו במינון הנכון. על הכריכה כתוב שהספר הוא מותחן פסיכולוגי מהודק ואינטליגנטי. אז כן ולא. הוא לא ספר מתח בלשי , ולא ספר מותחן קלאסי. אבל הוא כן נקרא במתח, ומתחילתו עד לדף האחרון קראתי אותו כשכולי דרוכה, כמו קפיץ הנמתח עד לקצה גבול יכולתו, ורק מחכה לרגע בו ישוגר ויתפרק מכל המתיחות האצורה בו. והוא אכן מהודק ואינטליגנטי. מאוד.
(בקיצור - מי אתם אלו שטרם קראתם? הו, שאני מקנאה בכם..)

רות הרטלנד היא פסיכולוגית קלינית מוערכת וותיקה העובדת מזה כעשרים וחמש שנים בבית חולים ציבורי כמנהלת יחידת הטראומה. גם אם חשבה שראתה הכל מכל, והיא מנוסה בתחומה, שום דבר לא הכין אותה למפגש עם המטופל דן גריפין. זה הגיע אל יחידת הטראומה בתקופה מאוד שברירית בחייה של רות. בנה טום, הנער הרגיש, זה שמתקשה להשתלב, וזה שחי בתחושה שהחיים גדולים עליו - נעלם. ככה כאילו בלעה אותו האדמה. רות -שחיה כל הזמן עם התקווה שיום אחד יופיע, חיה במעין עולם מקביל. לא חי , לא מת. וכשדן גריפין מופיע ביחידת הטראומה משהו ברות ניצת. זה הדמיון הפיזי המדהים לבנה, אלו אותן המצוקות, ואותם הקשיים. משהו בדן מחייה את טום, בנה הנעדר. והיא נשאבת. רות מתחילה לטפל בדן, והרגשתי כאילו שאני צופה למול עיניי בזוג שרוקד ריקוד מטורף, ואיזו יד עלומה משכה אותי גם לרחבת הריקודים, אל תוך הריקוד המכושף הזה, בו הגבולות היטשטשו, וההגעה אל נקודת האל חזור, אותה נקודה אליה אף מטפל לא רק שלא רוצה להגיע - אלא יותר מזה, אסור לו להגיע למקום הזה.

בכל ספר שאני קוראת, תמיד אני מגיעה אל הפרק החותם את הספר בציפייה, ומחכה לו בסקרנות. הפרק הזה הצופן בתוכו את הדבר העתיד להתגלות, וזאת ממרחק הזמן ואחרי שהאירועים והעלילה נפרשו בפני הקורא, ויסגור את הקצוות, ויביא את הכל לכלל שלמות. חייבת להגיד שבסיפור הזה הסגירה היתה מרגשת. ממש. ומרגשת כי היא נכתבה בעדינות, ללא שמץ בומבסטיות - אולי כמצופה מסיפור כזה טעון- ודווקא העדינות הזאת היא שהעצימה את הכל.
סיפור נהדר שמעלה המון שאלות. על הורות, על אימהות, על משפחתיות, ואחאות.

יש מכנה משותף לרוב הספרים שקראתי שיצאו בהוצאת תמיר כולם סיפרו על משפחתיות (רשימה חלקית: איידהו, שטום, כל מה שלא סיפרתי, שריקה באפלה) משפחות שבורות, מפורקות, שנפער בהן סדק אשר שינה את המארג המשפחתי שלהם לעולמים. והבחירה הזו, הכל כך מדויקת גורמת לי להודות לאלוהי הדברים (והספרים) המשובחים ולהוצאת תמיר, והלוואי שירבו כאלו.

ספר טוב ומלא בתובנות על תהליך טיפולי לפסיכולוגים ואנשי טיפול ומאוד אהבתי את הצדדים האלו בספר. עם זאת, כספר מתח הוא בינוני בלבד בלי איזה טוויסט מפתיע בעלילה שיתבל את הדרך לעבר הטרגדיה הידועה מראש.
לסיכום, ספר מתח חביב שאזכור לטובה, אבל לאוהבי מתח אמיתי שלא מרפה- זה לא הספר בשבילכם

טוב כבר אמרו שהספר טוב, מותח, מאד קריא. למי שספרות מתח היא לא הז'אנר המועדף עליו (כמוני) אז הוא גם ספר מתח מספק.
מה שמעניין בעיני הוא כיצד מטפלת כל כך מנוסה מפספסת לא רק את המטופל שלה אבל גם את בני משפחתה, ובעיקר את הבן.
אולי מין וריאציה על הסנדלר שהולך יחף.
קצת מזכיר, אם כי הרבה פחות מזעזע, את הספר - חייבים לדבר על קווין.
כמה קל לנו כהורים לפספס את סימני המצוקה או החולי הנפשי אצל הילדים שלנו.
זה המסר העיקרי שאיתו עזבתי את הספר.

עדיף שלא אכתוב ביקורת, אני מניח שיש הנמשך לז'אנר הזה אני לא! התנהגות גיבורת העלילה הזכירה לי בדיחה שהסתובבה בקמפוס בימי כסטודנט.
פסיכולוגיה לומדים אלה שחשים שיש להם צורך בפסיכולוג. זאת כמובן בדיחה בלבד אבל מתלבשת ככפפה ליד בקריאת הרומן.

מדובר ביצירה המספקת כפית גדושה של מציאות לא מתנחמדת, באמצעות פסיכולוגיה אלגנטית וסיפור חיים לא פשוט.

ריחרוח ספרותי ראשון, הזכיר יצירה אחרת ('תגידי שאת שלי' לאליזבת נורבק), שסקירתי עליה לא נכתבה תוך התלהבות יתרה.
אבל מלבד משהו דומה בנקודת הזינוק, זה לא אותו סיפור לשמו התכנסנו.
זה שלשמו פצחנו כאן בקריאה, מתנהל כמו טיפול פסיכולוגי ארוך טווח, תוך עליות, מורדות וטלטלות בדרך.

זה מקצועי בינינו
"אדם נעדר הוא אבידה חמקמקה."

גיבורת ׳אֵם טובה דיה׳ היא פסיכולוגית מוערכת שגוררת מגוון תהיות, אכזבות ובעיקר כישלון אישי צורב בתחום מקצועה, המכתיב ומתכתב בעצם, כמעט עם כל דבר בדרך.

יש כאן עיסוק במצב נפשי, אמהות וכל המשתמע ממנה, געגוע, עזרה מקצועית והרמת ידיים שמקורה באזלת ידה של המערכת או פשוט בזו של החיים.
בהתאם, 'אֵם טובה דיה׳, יעניין עד יפיק התרגשות, מהעוסקים בפסיכולוגיה או מהנהנים מחפירה בנבכי נשמתם (אני איתכם חברים!).

"כעס יכול לנבוע ממקום בריא בנפש." מסכימה, ברור, גם שלי כזה... לרוב.

השקענו!
החקר הספרותי שקדם לכתיבה, שואג מבין הדפים ובונה את ׳אֵם טובה דיה׳ כספר חזק ואינטליגנטי, הכולל איזכורים מקצועיים מרובים, ועושה נעים בתאים פסיכולוגיים אפרפרים שכבר שכחו תיאוריה או שתיים (סביר שיותר).

ויניקוט מוזכר כאן לרוב, על תיאוריית 'אם טובה דיה' שלו, שמלבד שחרור הורים מהמירוץ האכזרי אל הצטיינות הורית, הוא גם מספק הסבר מקיף ומבהיר שהמרחק בין אמא מצטיינת, 'עושת-כל' ובין 'אם טובה דיה', הוא מרחב התפתחותו של הילד ועל מנת לאפשר התפתוח זו, עדיף שנעשה פחות.

"הכוונה היא שלמגבלות האימהיות יש תפקיד מהותי בתהליך ההיפרדות ובהתפתחות הילד." ופתאום הקביעה 'אמא עצלה לילד עצמאי' נשמעת כמו בחירת נתיב לא רעה.

גם פרויד ואחרים, משובצים כאן במקומם הראוי, מצוטטים ומשולבים בסיפור, בצורה ראויה לציון, לא פחות.

מרגישים ש...

התחושה הכללית היא של שיעור כפול בפסיכולוגיה התנהגותית, שגלש אל סיפור חיים פתלתל, קצת מתיש ומאוד מעניין, מהזן שנוטה להישאר אתך אחרי הפרידה.
כמו מרבית גיבוריו, 'אם טובה דיה', אינו יציב ספרותית. לפעמים הפיהוק עולה על הריגוש ומחייב דילוגי קריאה בסגנון אנטילופה קלילה.
אבל האנטילופה ננסית והקריאה ברובה שוטפת ומעניינת (וגם 'קורעת לב' יתאים כאן ברוב המקרים).

מתרגמים ונהנים
נראה שאותה תחושה איכותית דבקה גם בתרגום שאינו נופל מהגדרת המעולה. מדובר בתרגום שנשאר נאמן למחוזות שפתיים נעימים לאוזן ולדמויות אותנטיות-מרתקות.

ספר איכותי ומעניין, שהנמיך טוס לטעמי, בעיקר בסיום הפושר המחייב להשלים עם עובדות חיים עלובות (ואולי גם בזה יש אמירה נוקבת).
לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

ספר מעולה! אחד הטובים שקראתי לאחרונה!
רות, פסיכולוגית, מנהלת יחידת טראומה בבריאות הנפש בלונדון מספרת על מטופליה ובמקביל על חייה האישיים.

הספר מביא לנו זווית ראיה של מטפל שאני מצאתי מרתקת, ובמקביל את הפן האישי, איך מה שקורה בחייה האישיים של רות משפיע על עבודתה ועל מטופליה.

הספר עורר בי מערבולת של רגשות, מהערצה לעבודת המטפלים ועד כעס ועוגמת נפש מהתנהלותה של רות כאמא וכמטפלת. יש גם פן מותח והסוף מפתיע למדי.

היה לי קשה להניח את הספר מידי, משך אותי לקרוא בו עד ועוד ולהצטער שנגמר

אתחיל מהשער האחורי של הספר. הוא אינו "מותחן מרתק", אלא, סיפור של חיים , של הרבה אנשים ונושאים.
- סיפורה של משפחה, רות ודוויד הרטמן, הורים לתאומים, בת בשם קרולין ובן תום. בעוד קרולין בעלת מסוגלות וכישורים לחיים, תום מתגלה כבעל קשיים ומגבלות.
הספר מאיר דילמה של חלוקת המשאבים במצב כזה. רות בוחרת בתום ובתוך כך פוגעת בקרולין. דיוויד, בעלה נותר חסר אונים, דמות מחוקה מעט מול האינטנסיביות של תשומת הלב שמאורגנת על ידי האם.
זאת בהחלט בעיה מורלית אמתית בעלת משמעויות על כל הנוגעים בדבר.
-רות היא מטפלת דוקטור מייסדת ומנהלת מחלקה לנפגעי טראומה בלונדון.
בקריאת ספר זה הבנתי במקצת את משמעות הטראומה. עובדת במחלקה היטיבה לצייר זאת בתיאור נחש שבולע ציפור או בעל חיים אחר הגדול ממנו. בתחילה הוא משותק, ורק גבנון גדול מסמן את מקומו של בעל החיים. זאת היא התגובה הטראומטית, גוש עצום תקוע בנפש ואין לנפגע יכולת לעכל אותו. הדבר היחיד הוא לשתוק ולהתכנס אל הכאב.
- ההבדל בין הנחש לאדם , שלא כולם מצליחים לעכל את החוויה ולצאת ממנה בשלום. מנעד רגשות מלווה את עיבוד האירוע, שכולל בדרך כלל רגשי אשמה, מדומים או אמתיים.
- המפגש בין המטפלת רות לנפגע טראומה, דן, מעורר אצלה טווח רגשות הקשורים לבנה טום, לעתים עד כדי נטרול השיפוט המקצועי - אובייקטיבי שנדרש ממנה.
אכן זאת דרמה אמתית, שיש בה עוד הסתעפויות.
הספר מציג את בעיית ההכלה שעל המטפל לעבור בהיחשפו לסיפורים אלו, מה המנגנונים שעומדים לרשותו, והתמיכה שיכול לקבל.
דוגמה פשוטה היא הצורך לטפל באשה שעברה הפלה, על ידי מטפלת שקשורה לחוויה דומה. הפתרון היה להחליף את המטפלת.
הספר ערוך בצדק כתצרף של אירועים תמונות וחוויות הן של דן, המטופל והן של רות ומשפחתה. התמונה הופכת ליותר ויותר מרגשת ומעוררת מחשבה.
זהו ספר שדורש מאמץ נפשי ורגשי מחד עם מחשבות והרהורים של כל קורא על עצמו מאידך.
ובתוך כך נזכרתי בשיר המרגש של רחל שפירא:

אדבר איתך

מילים: רחל שפירא
לחן: אלונה טוראל


כשאתה חיוור מצער
מתחפר בשתיקתך
תן לי לדבר אליך
וללכת בין צלליך
להיות איתך

לא אשאל אותך מדוע
לא אחריד את בדידותך
זהירה, כמו מהססת
באותות חיבה וחסד
אדבר איתך.

יש בי כח, יש בי כח,
אל תחוס עלי
אל תפריע לקוצים שלך
לשרוט את רגלי.

כשאתה עייף עד מוות
לא נרדם בחשכה
בשעה שסיוטיך
מרדפים חלומותיך
אשאר איתך

על ידך אני נודדת
בין שנתך ליקיצתך
המילים שלי שבירות הן
וכפות ידי קטנות הן
אך הן לצידך.

כשאראה, או כשתאמר לי
חרש, חרישי
כי מתיך מתקבצים
גם אני ארכין ראשי