אמרו לריצ'ר "אל תחזור".
לא חזר?
חזר.
הוא תמיד חוזר, שלא יהיה לכם ספק.
הוא גם לא אוהב לעשות מה שאומרים לו.
למה לו? אם הייתם בגובה שלו ובכושר שלו, ככה, בלי להתאמן, הייתם נותנים למישהו להגיד לכם מה לעשות?
"מי יתחרט על כך שחזר? הוא, או מישהו אחר?" תוהה הכריכה.
טוב, אתם יודעים את התשובה.
התשובה היא: אנחנו.
הקהל ביציע.
אמרו לו "אל תחזור", חזר. מה יצא מזה?
ספר בינוני.
זה מה שיצא.
לא רע, אתם יודעים, אבל בינוני כזה.
מצ'יילד אנחנו מצפים ליותר.
ותכלס, מה היה דחוף לו כל כך לחזור?
היה יכול ללכת לכל מקום אחר.
מקום חדש.
ריצ'ר, אתם מכירים אותו, הרפתקאות נופלות עליו מהשמים לאן שהוא לא הולך.
אז למה, למה לחזור אחרי שאמרו לו במפורש, באותיות גדולות, על הכריכה:
אל תחזור?
טוב, זה בגלל שעל אותה כריכה, באותיות אפילו יותר גדולות כתוב גם "לי צ'יילד", אז ריצ'ר יכול לעשות מה שהוא רוצה ואנחנו נקנה.
אבל זהו, ריצ'ר, מספיק.
הבנו.
חזרת, הראית להם מה זה.
לא נגיד לך מה לעשות, אבל לטובת כולנו, בפעם הבאה - אל.

נכנסתי למסעדה ברחוב העתיק שרוב הבתים בו נבנו בתקופה העותמנית. קירות האבן העבים נבנו כדי לשרוד, וזה בדיוק מה שהם עשו. עכשיו המבנה היה מסעדה אופנתית. השעה, שעת ביניים, כבר כולם סיימו לאכול צהריים והמקדימים לאכול ארוחת ערב טרם נכנסו. העברתי את מבטי על פני המרחב המעוצב בסגנון רטרו. שני זוגות, אב ובן כנראה, הבן בסביבות ה 40 מבנה גוף צנום שער קצוץ, תספורת צבאית קצוצה מאוד, שבאה להסתיר התקרחות מתקדמת. מולו כנראה אביו, גרסא בוגרת לבנת שיער, התמודדות אחרת עם קו השיער הנסוג, הלוואה וכיסוי. הזוג השני היו בגיל האב אולי קצת צעירים ממנו, ועל פי הגינונים, כנראה לא היו זוג רשמי, או זוג אוהבים בסתר, או זוג בתחילת דרכו.
הסברתי למארחת שאני מחכה ל 3 עמיתים, ובחרתי שולחן בפינת המסעדה, שולחן שמאפשר לראות את כל המרחב. השולחן היה קרוב מספיק לשולחן האב והבן, ובמרחק שלושה שולחנות מזוג האוהבים. המזגן במקום לא לגמרי התגבר על השרב שבחוץ, אבל המקום היה נעים. הזמנתי לעצמי חצי ליטר בירה, והלכתי לבדוק את הספרים במרכז המסעדה "סיפור חוזר", ספר ב 20 שקלים.
את הספרים הטובים במדף כבר קראתי, אלה שלא קראתי פשוט לא היו טובים. עד שהגעתי לספר "אל תחזור" עכשיו דילמה, לך תזכור אם קראתי או לא? קראתי הרבה בסדרה, השמות דומים, כך גם הכריכה, ואני לא קורא את ה"מאחרוה". התחלתי בפרק הראשון והבנתי שכנראה לא קראתי. ביקשתי מהמלצרית לשלם על הספר, והוצאתי שטר של 20 ש"ח.
"אתה לא רוצה להוסיף לחשבון של הארוחה?"
"לא" עניתי, "הארוחה זה עבודה הספר תענוג".
ניגשתי לשולחן שלי, הבירה כבר הגיעה, הכוס הגבוה והקרה התכסתה באדים של איבוי. בדיוק כשרציתי להכניס את הספר לתיק ולקחת לגימה הגונה מהבירה, נכנסה החבורה לה חכיתי. שתי נשים בנות גילי, עמיתות, והאורח מהודו.

כך קרה שניגשתי ללחוץ את ידו של האורח, כשביידי ספר יד שניה, ולצידי כוס בירה קרה, שהזמנתי לפני שהגיעו (לא ממש מנומס מצידי, אבל היה ממש חם). הוא שאל על הספר עניתי, עיניו אורו, הוא קרא את כל הספרים בסדרה- דברנו על ריצ'ר, ועלילותיו. החלפנו רשמים בהתלהבות כו חברי ילדות, העמיתות שלי הביטו בנו מבולבלות. בהתחלה התפלאתי על צרוף המקרים, איך ראג' מאזור מומבי שבהודו מעריץ של ריצ'ר? התשובה על העטיפה של הספר...
"בכל 4 שניות נמכר אי שם בעולם ספר של ג'יק ריצ'ר"
אז אי שם זה גם בהודו.

ולמה כל ההקדמה, על איך הספר הגיע אלי? 2 סיבות
1. אני תמיד מחפש ספרים של צ'ילד במקומות כאלה, כ 20 שקלים זה מחיר הוגן לספר שאקרא ביומיים (המתח המתח).
2. הפחד, אני פשוט מפחד מריצ'ר לכתוב ביקרות פושרת על ספר בסדרה אז אני מושך זמן...

וזה עוד אחרי שיעל כתבה בבקורתה על "אישי" את המילים "ג'ק ריצ'ר התעייף. ובתגובות... בתגובות אפרתי מסכימה איתה !!! ועכשיו אני מסיים את הספר ומוצא שדעתי עליו פושרת?
איך כותבים סקירה?

בספרים הראשונים שקראתי החלטת שכמו בפנטזיה, מדע בדיוני, ועוד- אתחיל את הקריאה ב"השהיית ספק" ואז אהנה לבטח מהעלילה הקצבית האקשן הלא נגמר ומוחו האנליטי של ג'ק, ואקבל על הדרך שיעור קצר בכלי נשק,מהירות לוע, טווח, משקל סוגי תחמושת ועוד.

וזה עבד תמיד.
הפעם פחות, הספק תמיד חזר ! דברים שפעם כבר לא הפריעו לי פשוט לא הניחו לי.
1. לא קונה את זה שאפשר להיות בכושר קרבי כמו ריצ'ר בלי להתאמן בכלל- די לא משתכנע- ניסיתי, אפשר להיות טוב עם כושר טיבעי וגנטיקה, אבל לא מעולה.... בשביל זה נדרש תרגול
2. לא מאמין שניתן לשגר מבצע חילוץ שעולה 30 מליון דולר, בלי לקבל 3000 אישורים, ורק כי רב סרן אישר.
3. לא חושב שניתן להכניס 2 מבוגרים גדולים מהמוצע להתקוטט בתא שרותים במטוס, אני נמוך מרייצר ב 5 ס"מ ובקושי מצליח להתפנות בחלק מהמטוסים.
4. לא חושב שילדות בנות 14 נגשות לזרים מגודלים בדיינר ומתחילים לחקור אותם, לא בארצות הברית של אמריקה.
5.... יש עוד הרבה, אבל מה הטעם להצביע על כולם.

השהתי את הספק אבל הוא כל הזמן חזר לנקר, וזה הפריע לי להנות מהספר.
עדין סיימתי תוך יומיים כמו כל ספר אחר בסדרה, עדין היה קשה להניח page turner אמיתי...
אבל הספק כמו מפלצת שגדלה עם כל חוסר אמינות הפריע שוב ושוב.

אוהבי ריצ'ר, אתם ממלא תקראו, מי שמחפש להתחיל את דרכו בעולמו של ג'ק, נא לבחור ספר אחר להתחיל ממנו

"קניתם פעם מכשיר חשמלי?" שאל ריצ'ר.
"מה זה קשור בכלל?"
"ראיתי פעם אחד, בחנות. היתה לו מדבקה צהובה מאחור. היה כתוב שם שאם אתה מתעסק איתו, אתה מסתכן במוות או בפגיעה חמורה."
"אז?"
"תדמיינו שיש לי מדבקה כזאת"
(עמוד 10).

"אל תחזור" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, שנת 2015) הוא הספר השמונה-עשר בסדרת ספרים מאת הסופר הבריטי לי צ'יילד, אודות ג'ק ריצ'ר, החייל לשעבר, החוקר פרטי והמקבילה הספרותית לקלינט איסטווד, המנהל חיי נווד, בלי התקשרויות ומחויבויות וללא עבודה קבועה, אשר מתקיים מן הפנסיה הצבאית שלו. ריצ'ר הוא איש פעולה ובשעת הצורך אף איש אגרוף, אך בעל לשון שנונה. הוא אינו חושש ליטול את עשיית הצדק לידיו. ריצ'ר, רב-סרן בדימוס בצבא ארצות הברית, שירת כחוקר במשטרה הצבאית ונחשב לחוקר קשוח וישר, שלו מוח אנליטי חריף. זהו, כאמור, הספר השבעה-עשר בסדרה, ומי שקורא אותה על פי הסדר (וגם מי שלחלופין קורא אותם באקראי כמוני) לא יכול שלא להתמכר. "ג'ק ריצ´ר הוא קלינט איסטווד, מל גיבסון וברוס ויליס באדם אחד, סופרמן המתאים לזמננו." (מתוך ביקורת שפורסמה ב"אייריש טיימס") ולא בלי צדק. חלק מן הספרים, וזה ביניהם, כתובים בגוף שלישי, וחלקם בגוף ראשון, מנקודת מבטו של ג'ק ריצ'ר. אישית, אני מעדיף את האחרונים (ובהם "מחר תמות" ו"הפרשה") אולם אל יובן לא נכון גם בין הספרים שכתובים בגוף שלישי ישנם כמה הבולטים שבספרי הסדרה (למשל "הצלף").

ריצ'ר הוא גבר גבוה, גדל גוף וחזק שבעברו ניהל חקירות רבות הקשורות לפרשיות מודיעין חשאיות ולביטחון הלאומי האמריקני. הוא שנון, ציני וקשוח כפלדה. לאורך סדרת הספרים מוכיח ריצ'ר כי הוא צלף הבקי היטב בשימוש באקדח ורובה (ולא מהסס ללחוץ על ההדק) ובעל מיומנות גבוהה בקרב מגע. כשהוא מרביץ זה כואב ממש. "הבחור משמאל נד בחוסר יציבות על עקביו, כשמרכז גופו חשוף ולא מוגן. ריצ'ר תקע אגרוף ימני למפתח הלב שלו, חזק מספיק שנשימתו תיעתק, חלש מספיק שלא לגרום נזק נוירולוגי ארוך טווח. הבחור התקפל לשניים וחיבק את ברכיו" (עמודים 11-12).

הספר, שהינו סיום הסאגה שהחלה בספר "61 שעות" והמשיכה בספרים "שווה למות בשביל זה" ו"מבוקש". ממשיך כמעט מן הנקודה שבה הקודם הסתיים. לאחר מסע ארוך ואלים שהחל בדקוטה הדרומית והקפואה, ריצ'ר מגיע סוף כל סוף לווירג'יניה בכדי לפגוש את סוזן טרנר, אשר מפקדת כעת על יחידתו הישנה, יחידת החקירות המיוחדת של המשטרה הצבאית 110. אבל מאחורי השולחן שלה – השולחן הישן של ריצ'ר (עם הסימנים הישנים מהפעם בה הטיח בו את ראשו של גנרל) – יושב קולונל מורגן שמספר לו שרב-סרן טרנר בכלא ושהוא עצמו מצוי בצרה רצינית. ריצ'ר מואשם ברצח מלפני שש-עשרה שנים, וכפי שמנסח זאת הקולונל: "אתה חזָרָה בצבא, רב–סרן," אמר מורגן. "והתחת שלך בידיים שלי" (עמוד 24). רצף האירועים יחייב את ריצ'ר להוכיח בדיוק מדוע הוא נחשב בשעתו לחוקר הטוב בצבא, ולפענח את הקשר בין פרשיית רצח שהתרחשה בארצות-הברית לחקירה הנוגעת לביטחון הלאומי האמריקני ששורשיה במבצע מודיעיני חשאי באפגניסטן שהשתבש. בנוסף טוענת אישה בשם קנדיס דייטון כי ריצ'ר הוא אבי בתה המתבגרת.

עד מהרה מתברר כי המבצע באפגניסטן הינו החקירה המיוחדת השנייה של סוזן טרנר מאז מונתה למפקדת היחידה. שניים מאנשי יחידת החקירות המיוחדת של המשטרה הצבאית 110 נעדרים לאחר שיצאו להרי אפגניסטן בעקבות שורת מידע בודדת: "קצין אמריקאי נראה בדרכו צפונה לפגישה עם זקן-שבט" (עמוד 134). ריצ'ר מבין עד מהרה מה אירע באמצעות הסקה דידקטית, או כלשונו, "בשעת ספק לך על ניחוש פרוע. זה תמיד היה עקרון הפעולה שלי" (עמוד 68). ומבין כי כוחות גדולים יותר מצאו לנכון להתערב ולהכשיל את מאמצי החקירה של יחידה 110 כולה. קולונל מורגן מבין גם הוא כי ריצ'ר עתיד לגרום לו יותר צרות מאשר שקט תעשייתי ומחליט לרתקו למגוריו. אולם ריצ'ר מבהיר לו שהוא, למעשה, כבר לא קובע מה הולך: "אני חזרה בצבא, אני מוצב ביחידה הזאת, ואני בדרגת רב-סרן. לכן לא דחפתי את האף. עשיתי את העבודה שלי, ועשיתי אותה כמו שצריך. כמו תמיד" (עמוד 73).

את הספר הזה קראתי לראשונה באנגלית בעת שהייתי בחופשה בניו-יורק (במהלכה הצעתי נישואין למי שהפכה כעבור כחצי שנה לאשתי) וגמעתי אותו בשלושה ימים. בעברית זה לקח לי יום בערך. לטעמי הוא מהטובים בסדרה בעיקר בשל רמת המתח הגבוהה עליה שומר הסופר לאורך הספר, ושילוב מוצלח בין אלמנטים השייכים לתחום הביון והלוחמה בטרור לבין חקירה מן התחום הפלילי קרימינולוגי. הסיפור עובד! קשה שלא להתחבר לעלילה ולרצות לקרוא כיצד ריצ'ר מנצח את הרעים. צ'יילד טווה סיפור מתח טוב ואמין שנעים לקרוא. מומלץ!!!

עוד ספר לי צ'יילדי טיפוסי.

שזה אומר הרבה אקשן, הרבה סוכני ביון אמריקאיים שחוטפים מכות מג'ק ריצ'ר, שיטוטים ברחבי ארה"ב (והפעם גם LA אותה אני מכיר מקרוב) ועלילה בלתי אמינה בעליל.
אבל זה חלק מהכיף (:

מבחינת הסיפור עצמו- הוא חובה לכל מכורי הסדרה- ריצ'ר חוזר ליחידה עליה פיקד במשטרה הצבאית- יחידה 110.

100 העמודים האחרונים טיפה מייגעים ובשלב הזה כבר רציתי שהספר יגמר. ולכן הפעם רק 3 כוכבים.
אני גם חושב שטיפה העסק הזה מתחיל למצות את עצמו, ואם לי צ'יילד (או בשמו האמיתי ג'ים גרנט) לא ימציא את עצמו מחדש בספרים הבאים- זו כנראה תהיה סופה של סדרת המופת הזאת.

את הספר הבא בסדרה שכבר יצא בעברית (אישי) מניח שאקרא בעוד כמה שבועות.

כמה חסרת יצירתיות ופתטית את יכולה להיות, עד כדי לצטט את עצמך? אני מתארת לעצמי שמאוד. ובכל זאת אני אצטט את עצמי. ככה כתבתי בתחילת הסקירה של הספר "61 שעות": "רבות דובר על ג'ק ריצ'ר, האיש והאגדה. מה לא נאמר עליו כאן? שנורא נוח שגיבור פותר תעלומות נמצא משכמו ומעלה מרוב היריבים שלו, בגובה של כמעט שני מטרים עם מאה ומשהו ק"ג של שרירים. דובר על סגנון החיים שבחר לעצמו, נווד חסר רכוש הנע ממקום למקום ובאורח פלא נקלע תמיד להרפתקאות ומציל את המצב. סגנון החיים שלו מעלה גם שאלות אמינות בסיפור, שכן האיש נמצא תמיד בכושר מעולה, אבל לא ברור מתי הוא בדיוק מתחזק אותו. בפרט אין שום חדרי כושר במהלך העלילות. וגם לא מקלחות, אם כבר מדברים. ודובר גם על יכולותיו המנטליות האדירות, לקרוא את מחשבות יריביו ולתכנן כמה מהלכים קדימה, לספור זמן טבעי בלי שעון, ועוד ועוד. על-גיבור, פשוטו כמשמעו."

במהלך הספר ההוא, 61 שעות, או למעשה לאחריו, נוספו עוד כמה תהיות באשר ליכולותיו הביונית של ריצ'ר, ולאפשרות שלו לצאת מפיצוץ אטומי בחיים, אולי עם עוד צלקת לשלל הצלקות שלו. אבל זו תעלומה שנשארת תעלומה. לעומת זאת תעלומת הכושר לא מטרידה רק אותי, מסתבר. סוזן טרנר, זאת שריצ'ר מחזר אחריה, שלא לומר חוצה את כל ארה"ב בטרמפים מחוף לחוף על מנת לפגוש אותה, תוהה גם היא על זה.

"כמה אתה מתאמן?"
"אני לא," אמר. "זה תורשתי." וזה היה. גיל ההתבגרות הביא הרבה דברים בלי לשאול שאלות. כולל גובה ומשקל ומבנה גוף בשר ודם, כולל שרירי בטן חטובים וחזה כמו מגינים של שחקן פוטבול, ושרירי ידיים כמו כדורסל, ושומן תת עורי דק כמו טישו. הוא אף פעם לא חיבל בכל זה. לא דיאטות, לא הרמת משקולות. לא מכון כושר. אם זה לא שבור, אל תתקן את זה. זו המדיניות שלו.

סוזן טרנר, לשעבר מפקדת ביחידה המיוחדת 110 של המשטרה הצבאית, ובאותו רגע נמלטת ממאסר יחד עם ריצ'ר, מראה יכולות מחקר ובילוש קטנות ביותר, והיא קונה את הבולשיט הזה. או שמא היא מעוניינת יותר באותו רגע במכנסיים של ריצ'ר ובמה שמתחתיהן. אני, לעומת זאת נשארת ספקנית. גנטיקה היא הסבר נחמד בגיל עשרים, בקטטות מול חובבים. לא בגיל ארבעים פלוס-פלוס-פלוס אחרי שנים של אכילת ג'אנק-פוד, ובהתנגשויות מול בריונים מאומנים היטב.

אבל סוזן אוהבת את זה, קהל הקוראים אוהב את זה, ומי אני שאתווכח? כמיטב מסורת ספרי ריצ'ר הוא נע ונד ברחבי ארה"ב כשלפתע נופלות בחיקו מזימות ארוכות טווח וחובקות עולם. בשילוב מופלא של יכולות פיזיות ושל התגרויות מילוליות שנונות, הוא ממשיך להסתפק ב-11 דקות למקלחת, לסרב לכבס את הבגדים שלו במקום לקנות חדשים בכל פעם שיש צורך, ולנדוד כאשר יש בכיסו מברשת שיניים מתקפלת ותו לא. הפעם, כאמור, בסיוע ובליווי של גברת נאווה שבקול שלה הוא התאהב בספר הקודם. כמו ההסבר על הכושר, גם כאן לא כל העלילה משכנעת, אבל היא טובה מספיק כדי להעביר קריאה בשבת של שעון קיץ. תהיית הכושר נותרה בעינה.

נתחיל בטוב: קראתי את הספר עד הסוף, וזו בהחלט מחמאה, כי שקלתי כמה פעמים להפסיק ולעבור לספר אחר.
ומה לא טוב?
יש פה גיבור-על אמריקאי הכי קלאסי שיכול להיות (ג'ק ריצ'ר): הוא חתיך, חכם, בעל חוש הומור, עדין, רגיש, לוחם ללא חת לטובת האנושות בכלל ואמריקה בפרט. לגיבורנו המושלם מצטרפת (כמובן) יפיפייה שהופכת גם לשותפה למיטה (סוזן טרנר). גם היא חתיכה, בעלת חוש הומור, לוחמת למען אמריקה וכו' וכו'. ביחד הם יגברו על כל הרשעים, חלקם טיפשים יותר (הצבא האמריקני, ה-FBI ועוד כל מיני סוכנויות אמריקניות) וחלקם טיפשים פחות (הנוכלים שמנסים לפגוע בג'ק ובסוזן). העלילה סבירה ומתגלגלת, אבל הפתרונות צפויים ומלוקקים. לג'ק אין בעיה להוריד 4 שוטרים צבאיים, ב-4 מכות מבריקות, למשל.
באופן כללי קצת מוזר לי, כישראלי שיודע מה זה צבא, לקבל את הסיפור הזה, שבו הגיבורים הם סופר-חיילים, אבל הייתם מנחשים באיזה חייל? משטרה צבאית! אבל באמריקה כנראה הכל יכול להיות.
ומה עוד מסתבר למי שקורא את הספר? שהאמריקנים נלחמים נגד עצמם בכל העולם. הם מוכרים נשק לארגונים מפוקפקים ואח"כ עסוקים בלמצוא את הנשק הזה ולהחזיר אותו ובדרך גם לגנוב מה שאפשר.
יש עוד נקודה אמריקנית מעניינת בסיפור: בשלב כל שהוא ריצ'ר יודע שגנבי נשק יבריחו תתי-מקלעים מאפגניסטן ללוס-אנג'לס, אבל מה? הוא לא ינקוף אצבע, כי זו בעיה של משטרת לוס-אנג'לס... אכן פטריוטיות מופלאה.
בקיצור, בידור בגרוש וחצי, למעריצי אמריקה המושבעים.

באמת ? זה מה שלי צ'יילד נותן לנו ?
אכזבה קשה למי שרק 2 ספרים אחורה החליט שהוא מחובבי ג'ק ריצ'ר ולא הארי הולה.
אז עכשיו המשבצת הבלש האהוד על יניש נפתחת מחדש.
כנראה שאאלץ להישאר עם הגיבורים האמיתים- צ'ארלס ברונסון וצ'אק נוריס.

ומכיוון שאני ממש מרוצה מהבדיחה שכתבתי ביקורת אחת אחורה על יו נסבו, מצורפת שוב:
ג'ק ריצ'ר, הארי הולה וצ'אק נוריס נכנסים לפאב. משום מה הם מגיעים להחלטה שהם צריכים להוציא מה שיש להם בכיס האחורי, ולפי זה הם יכתירו מי הגבר האולטימטיבי. ריצ'ר מוציא מברשת שיניים חבוטה, הולה מוציא טלפון נייד, וצ'אק נוריס מוציא מצית.
"אני לא צריך שום דבר יותר ממברשת השיניים" אומר ריצ'ר. "בשנה האחרונה תפרתי את ארה"ב לאורכה ולרוחבה עם המברשת הזאת, ואפילו משחת שיניים לא הייתי צריך. אוכל מצאתי בדיינרים זולים, ולנתי במוטלים חבוטים מוכי פשפשים. אירחו לי חברה האלוהים האישי שלי שאני קורא לו מצפון. גבר או לא גבר?"
"אני גם את זה לא צריך. רק טלפון בכדי להתקשר לזוגתי היקרה שתחייה כדי לעשות לעצמי סרטים שיעסיקו אותי ימים שלמים. אכלתי לעצמי את הראש על כל שיחה למשך ימים, וישנתי על מיטות של זרים ובטבע הנורווגי הקפוא. האלוהים שלי הוא בקבוק ויסקי. גבר או לא גבר?"
מסתכלים ריצ'ר והולה על צ'אק נוריס, ומחייכים.
"מפחד מהחושך, צ'אקי ? "
"אתם לא מבינים..." אומר צ'אק נוריס " אני לא צריך מברשת שיניים כי אני מצחצח שיניים עם אבנים. אין לי אישה ואני לא חופר לעצמי על איך שאני לא מבין אותה והיא לא מבינה אותי. אני לא ישן אף פעם ואני אוכל רק ב30 לפברואר. ולגבי אלוהים... המצית היא בשבילו... לפעמים הוא בא אלי בלילה ומבקש שאדליק לו אור כי הוא מפחד ממני בחושך."
- - -

עוד ג'ק ריצ'ר מצויין, או שאולי יותר נכון לומר עוד לי צ'יילד מצויין. שניהם שמות נרדפים לסדרת ספרים מצויינת, שכל אחד מהם טוב בפני עצמו, ובכל פעם מצליח צ'יילד לבנות עלילה מעניינת מותחת מסקרנת וגם מפתיעה. מחכה כבר לספר הבא וסקרן לקרוא לאן יוליכו נדודיו של ריצ'ר הפעם.

ספר משעשע.
קראתי את כל הסדרה, תותח על שכמוני.
כל הספרים טובים.
הספר הזה מהטובים שבהם.

ריצר ריצר, הייתי כל כך שמח להשיכר את שירותיך מידי פעם.
נשלח אותך לסגור כמה פינות עם השכנים המופרעים
ולכסח את הדשא
ואת הבוס
ואת החמות

ואת הפוליטיקאי הברברן ההוא
ואת כל שונאיי
ואויביי...

ריצר ריצר, איך משיגים אחד כמוך, לשימוש מידי פעם?