התלבטתי מאוד האם לכתוב ביקורת על הספר הזה. מצד אחד- מותחן בילוש מעולה. מצד שני, כתב אותו סטיבן קינג. אז למה התלבטתי?
כי יש פה בעיה. והבעיה נמצאת בעובדה הפשוטה, שכל מי שיצא לו לקרוא יותר מספר אחד של סטיבן קינג, כנראה ישאל את עצמו : מה הקשר, לעזאזל, בין סטיבן קינג- אימה, מסתורין ומד״ב, למותחן ( ואני מתאפקת שלא לכתוב רומן במקום מותחן) בילוש? אז מסתבר שהוושינגטון פוסט ענה על השאלה הזו בצורה די טובה כאשר כתב את הביקורת שלו על ״מר מרצדס״ (והיא גם כתובה בגב הספר) ; ״הישג ספרותי עשיר, מהדהד וקולח... מאת האיש (שימו לב) שיכול לכתוב בכל ז’אנר שרק יבחר״
שתי מילים על העלילה:
באפריל 2009 מתרחש יריד תעסוקה בנוכחות מאות אנשים. אל תוך התור הבלתי נגמר של מחפשי התעסוקה נכנסת במהירות של מאתיים קמש מרצדס בנץ גנובה, במטרה להרוג כמה שיותר מהם. שנה לאחר מסע ההרג שכונה ״הטבח במרצדס״, בלשי המשטרה אפילו לא קרובים לפיצוח התעלומה. הבלש הראשי, ביל הודג׳ס , מחליט לפרוש לגימלאות . ביום בהיר אחד הוא מקבל מכתב מאותו מר מרצדס- האיש המסתורי שדרס ורצח את חלק מאותם מחפשי עבודה, וכוונתו ברורה- הוא מתכוון לפעול שוב. בניגוד לכל כללי החוק, ביל הבלש בדימוס מחליט שלא לערב את הקולגות שלא במשטרה, ופוצח בחקירה משלו ובמרדף אחר הרוצח הפסיכוטי הזה.
חשוב לי להבהיר משהו לגבי הספר הזה. לא אהבתי בגלל שהעלילה שלו הייתה קולחת וסוחפת, לא בגלל שהכתיבה הייתה מרתקת, לא בגלל הכריכה היפה שלו (במציאות היא באמת יפהפייה), גם לא בגלל שאני פריקית של סטיבן קינג , ואתם יודעים מה? אפילו לא בגלל שזה הטעם שלי (מה לעשות) בספרים. אהבתי אותו כי בכל עמוד מחדש הופתעתי (שלא נאמר הזדעזעתי) מהיכולת של קינג להיכנס באין מפריע אל תוך ראשו של רוצח. אתם יודעים, אנחנו חושבים על רוצח ומתארים לעצמנו את האיש עם הרעל בעיניים, ההיפראקטיבי עם הנטייה הקלה לאלימות. ואז בא סופר כמו סטיבן קינג עם הספר הזה ואומר לנו ״יא סתומים, ראיתם יותר מידי סרטים בחיים שלכם.״ כי הרוצח שאחראי על הטבח במרצדס, הרוצח נטול המצפון שמתכנן עוד פיגוע בסדר גודל כזה, הרוצח של סטיבן קינג במותחן הזה, הוא איש שבא במגע יומי עם הציבור; הוא נותן שירות בחברה למוצרי אלקטרוניקה ומוכר גלידה בזמנו הפנוי (כלומר בא במגע עם ילדים במשך ימים שלמים). אני בימים אלה מנסה למצוא כמה שיותר אסקפיזם בקריאה, והספרים של קינג באמת מתאימים למשימה הזו (כן, הגעתי למצב שבו מציאות דמיונית שבה ליצן שרוצח ילדים עדיפה לאללה על המציאות שלנו), ואני במרתון רציני של ספרי סטיבן קינג, כל אחד יותר מפחיד ומצמרר מקודמו. המדהים הוא, שבניגוד לספריו האחרים שבהם הפחד נבע ממקום (דמות לרוב) מאוד ברור, קינג מעורר בנו פחד לא באמצעות מפלצות או תופעות, והוא לא עושה שימוש בכלי על טבעי או שמנוגד לחוקי הטבע.
זה האופן שבו בלית ברירה הקורא טובע בתוך מוחו של הרוצח. זה הדבר הכי מפחיד שסטיבן קינג כתב אי פעם. כן, יותר מפניוויז הליצן הרוצח, וגם יותר מהתאומות הקריפיות ממלון האוברלוק (הניצוץ).
.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
