אני לא חושבת שאי פעם נתקלתי בספר שהיו לי אליו רגשות כל כך מעורבים.
התחלתי לקרוא אותו, הוא שיעמם אותי- עברתי לספר אחר. אבל לא הפסקתי לחשוב עליו אז חזרתי אליו שוב- שוב השתעממתי ושוב וחזרתי אליו.
כל הזמן הייתי צריכה להזכיר לעצמי שמדובר בסופר עטור פרסים, ה-BFF של סטיבן קינג (שהוא לא פחות מאלוהים בשבילי), ושיש סיבה- עם כל הכבוד,
לעובדה שהוא בחר דווקא בשטראוב לשיתוף פעולה והוצאת שני ספרים לאור (הקמע, בית שחור).
התקציר מושך ומסקרן, אבל קשה לי עם הכתיבה הזו.
הכל יותר מידי. יותר מידי עלילה, יותר מידי תיאורים לא רלוונטים, יותר מידי דמויות חסרות תכלית, יותר מידי עמודים. הבנאדם פרס עלילה של גג גג 300 עמודים על 500 עמודים, שזה כמעט פי שתיים. וזה מאוד מעצבן. כי הסופר תותח (אם כי רק שני ספרים שלו תורגמו לעברית, שזה עניין מביך לכשעצמו), והעלילה מקורית ומצמררת, אבל הביצוע פשוט עיצבן אותי. יחד עם זאת, אנחנו במאה ה-21, במין תקופה כזו שסופרים נאבקים על תשומת הלב של הקורא, שחלילה היא לא תפזול לכיוון האווטסאפ או האינסטגרם, והספר הזה יצא לפני למעלה מעשרים שנה, וסחף אותי יותר מהרבה מאוד ספרים בני ימינו.
אז מצד אחד- יש פה מריחה לא נורמאלית של עלילה.
מצד שני- הסיפור באמת מעניין.
רגשות מעורבים, כבר אמרתי?
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
