ספר שונה מהספרים האחרים של מורקמי ונושאו העיקרי הוא מהות הדברים.
העלילה פשוטה יחסית. צייר דיוקנאות מתבשר על ידי אשתו כי היא מבקשת להתגרש ממנו מסיבות שאינה יכולה לפרטן, שאחת מהן היא רומן עם גבר יפה. מכאן מתחיל מסע ההרפתקאות של גיבורנו שבסיסו העיקרי בבית בודד במעלה הר, שבו גר בעבר צייר כשרוני נוטה למות שמתגורר כיום בבית אבות.
הישיבה בבית זה, מאפשרת לגיבורנו לפתח יכולות וכיוונים שונים בציור , הוא מעמיק להבין את האישיות המצוירת, ומגלה בה רבדים שחלקם נשארים עלומים.
נושא הסיפור, "הרג קומנדטורה" אינו, כפי שניתן לחשוב , תעלומת רצח עכשווי, אלא, ציור של בעל הבית, הצייר הנוטה למות. המסגרת ההיסטורית שלו, חידתית. מחד הוא ציור בסגנון יפני שהיה רווח כ 600 שנה קודם לתקופת העלילה, ומכאן שיש הסתרה ותעלומה בציור, גם מיקום הדמויות בו הוא מיוחד ומרמז על מסגרת העלילה של האופרה "דון ג'יובני" של מוצרט.
מסביב לתמונה ולצייר הדיוקנאות, יש כמה דמויות שנוטלות חלק בסיפור בצורה מרתקת, מעניינת וקריאה. הן מקדמות את המוטיב המרכזי של הספר, ששואל "בעצם מהי התודעה שלנו? איך היא נוצרת וכיצד אנו חווים אותה הן כקבוצה ובעיקר כפרטים?"
כבר מתהליך הכנת דיוקן מגלה גיבורנו כי הריבוד של הדיוקן בשכבות צבע יוצר אווירה ודמות. שלא כמו חברו, בנו של יוצר תמונת " הרג הקומנדטורה", שלקח תמונות של נשים וגברים חצה אותם לשניים ושכפל כל חצי כך שתיווצר תמונה שלימה מכל חצי תמונה. בשיטה זו הוכיח כי גברים יש להם אישיות אחת ואילו לכל הנשים יש שתי אישיויות. מה שמעיד על מחקר מדעי ביותר תודות לטכניקת המחשוב.
תהליך ההעברה מן האובייקט, הדמות שישבה מול הצייר, והועלתה על הבד, יצר ישות חדשה בעלת משמעויות, ופרשנויות. לא כולם יכולים להבחין ברבדים השונים. והספר מבטא בצורה נאה רעיון זה של טרנספורמציות.
תהליך מיוחד שדיבר אלי הוא הפרשנות של מורקמי למוות. איני מזדהה עם פולחן המצבות. בעיני הזיכרון של היחיד והזיכרון הקולקטיבי הם הישויות החשובות לנו. ישות זאת היא סובייקטיבית מטבעה, אבל מהווה לעתים עוגן בחיים. אנו פונים ומעלים קרובים שנפטרו ונוכחותם היא מין מצפן וגורם נותן כוח בחיי משפחה ופרט.
מורקמי מפרש זאת מעט אחרת, אלו הם דמויות קיימות, מדברות ופועלות ממש כמו באגדות.
הקומנדטורה הופך לאיש קטן שמופיע ומשתתף באירועים ארציים כדמות נראית רק ל "חבריי" , כשהכוונה היא לחבר יחיד. מרתק לראות כיצד לדמות זאת יש עולם מושגים אחר, אין לה מושג זמן, ו"עוד מעט" יכול להיות בממדים של ימים או שנים אצל הידיד המוחשי. לפעמים "עוד מעט" מותנה בקיום אירוע ( החלטה או מעשה) יזום ומבוצע על ידי "ידידיי".
הקומנדטורה הופך לאידאה, או רעיון למרות הופעתו החיצונית ליודעי ח"ן.
מורקמי מציג תפיסה שאנו חיים בעולם של אי ודאות. בשני מקרים נולדת בת שאין ודאות מיהו האב, ובטווח אי ודאות זה פועלים דמויות בצורה יפה ומרתקת, מעוררת הזדהות. בתוך זה, מתקיים הכלל היהודי "הכל צפוי והרשות נתונה", וחובה עליך לחתור למימוש עצמך.
למרות שונותו מציג מורקמי יכולות כתיבה נפלאות יכולות חיבור בין אירוע ממשי, ציור ומוזיקה. למרות שלא הייתי ביפן, הוא מצליח להביא אותה לספר, בעיקר את האזור ההררי , הכפרי.
ויש לו בספר התייחסות לספר קודם שלו. הצייר עבד קודם בסופרמרקט. הוא מגלה הומור ספרותי כשהוא וחברתו האישה הנשואה דנים בשינוי מסוים ואז האישה מגיבה "מה היה קורה אם קפטן אחאב היה רודף אחר סרדינים?" שמתייחס כמובן לספר "מובי דיק" , או "כמו לרצוח מלווה בריבית זקנה בגרזן".
כשהוא דן עם חברו על ההבדל בין ממשות לדמיון הוא אומר "איך נבחין בין ביצה ממשית לזאת שבין הרגלים? זאת שנופלת ונשברת היא ביצה אמתית"
ואי אפשר בלי "אנו והפלסטינים". מריה, נערה בת 13 שוהה זמן מה בבור מאגי ומרגישה כי הכתלים סוגרים עליה. מורקמי מביא מספר נמשלים וביניהם הפלסטינים שמאחורי החומה עם ישראל.
למרות ההערה האחרונה, זהו ספר טוב קולח וראוי לקריאה.

















