נראה כאילו אומברטו אקו מאד נהנה כשהוא כתב את זה, גם כל הזמן עלו בו עוד ועוד רעיונות, כמו אחד שמבשל ולהוט להראות את כל מה שהוא יודע, להוסיף עוד משהו, ויש איזה פחד אצל זה שעתיד לאכול שאולי זה לא יתאים או יהיה קצת יותר מידי ככה שכל ההבטחה שיש שם תיהרס. הוא די מצליח להשתלט על הכל, אקו, תוך שהוא עושה לא מעט פליק פלאקים ספרותיים, העניין הוא שיש איזה גבול ליכולת שלי להתפעל מוירטואוזיות. עם כל כמה שהתמסרתי לסיפור בהתחלה, כשהגיבור שלו פוצח בנאום פתיחה שכולו ביטוי של שנאה כלפי היהודים, ואחר כך כלפי הגרמנים, האיטלקים, הצרפתים ועוד כאלה וכאלה, נאום רווי בהומור וסטריאוטיפים, והתכוננתי לספר מענג, לאט לאט זה הלך והתמסמס. עוד ועוד פרטים, עומס מופרז של תככנים, זרמים ותתי זרמים של אגודות והתארגנויות, וכן, הצלחתי לעקוב ואפילו לראות את התמונה הכוללת, רק שהעונג, כאמור, התפוגג. 
 
זה סיפור על האנטישמיות באירופה של המאה התשע-עשרה על רקע צמיחת הלאומיות והשינויים הכלכליים שהולידה המהפכה התעשייתית. ונראה שאקו יוצא מנקודת הנחה שרבים מהקוראים שלו לא בקיאים בהיסטוריה של התקופה, לכן הוא פורס אותה ואת האינטריגות שמניעות אותה תוך כדי הסיפור, שאולי הדבר המשמעותי ביותר שמאפשר אותו זה הגיבור שלו, אחד שגרם מוסר אין ברזומה שלו, נהנתן, 100 אחוזים של אינטרסים אישיים, נמצא תמיד היכן שההיסטוריה מתרחשת, צמוד צמוד לעושי המעשים ובעלי ההשפעה, יודע לזייף, להסגיר, לרצוח, לתמרן, ולחלק את כל הטוב הזה שווה בשווה לכל האנשים. 

בלי ההומור סביר להניח שלא הייתי מחזיקה מעמד עד הסוף, כי עומס הפרטים הוא על גבול הבלתי נסבל (ואני מאלה שלא הלכו לקרוא את ההערות. זה היה גומר אותי), אבל אני מבינה שאתה לא יכול לספר סיפור שעניינו הוא הפייק ניוז של המאה ה-19 באירופה בלי לרדת לפרטים. הרי קוצר הרוח, ביסוס עמדות על חצאי משפטים ותקצירים מלאי אג'נדה, מתן מעמד של אקסיומות לסלוגנים, כל אלה הם גם חלק מהבעיה בעידן שבו תקשורת ההמונים כבר צומחת ויש מי שלמדו מהר יותר מאחרים איך לנצל אתה לתועלתם.

מתקפת השבעה באוקטובר והמלחמה שבעקבותיה הציפו גם תופעה נוספת. מכל הבורות והחורים קמה ועלתה האנטישמיות, כאילו רק ישבה שם במחילות וחיכתה להזדמנות. במפתיע בטיעונים שנגלים במדיה וברשתות החברתיות אין הרבה חדש, הכל יוצא מתוך הסיפורים הישנים של ימי הביניים והמאות ה-18 וה-19. או שאולי זה לא כזה מפתיע. הדימויים אותם דימויים, הקריקטורות נראות אותו הדבר, המיתוסים נשארו אותם מיתוסים, כאילו מישהו פתח את העותק המצהיב של "הפרוטוקולים של זקני ציון" והעתיק מהם מילה במילה. כולל סיפורי הרעלת בארות שאף אחד לא מנסה אפילו לתרגם לטכנולוגיה אחרת. כל האנטישמים רק חיכו ל"עמלק" הראשון שיקרר את האמבטיה ויתקוף את ישראל, ולפתע היהודים בכל העולם מותקפים.

הרבה לפני המשבר הנוכחי, בערך לפני שתים עשרה שנה, התיישב לו מר אומברטו אקו שהוא גם סופר וגם היסטוריון ומלומד ופילוסוף ומה לא, וכתב ספר פרוזה על תולדות האנטישימיות באשר היא. אני לא יודעת מה גרם לו לעשות את זה, כי הוא בכלל איטלקי, וככל הידוע אין לו שורשים יהודיים. אבל הוא עשה את זה, אולי מתוך חיבתו הגדולה להיסטוריה. הפרוטוקולים של זקני ציון הם זיוף אנטישמי, המצאה של תיאוריית קונסיפרציה ולפיה יש "זקני ציון" הנפגשים ביחד וחותרים להשתלטות יהודית על העולם. במשפט דרייפוס בצרפת אלפרד דרייפוס הואשם בעלילה שהיתה זיוף של תיאוריית קונספירציה, וכך גם כל עלילה אנטישמית אחרת. בא אקו ושזר את כולן יחד לתיאוריית קונספירציה של תיאוריות קונספירציה.

המסגרת של הסיפור הוא יומן שכותבת דמות דימיונית בשם סימונה סימונני, נכד בידיוני צרפתי לאדם קיים, שהתחנך על ידו וקלט ממנו אנטישימיות מובנית. סימונני הנ"ל הינו דמות בעלת פיצול אישיות, מעיל ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, בלי החלק הזה של דמות טובה ודמות רע. שתי הדמויות הינן רעות, אם כי באופנים שונים. האחת הינה גנב רמאי וזייפן, השניה היא כומר שמוצא את עצמו בבית לא מוכר לו ועם זיכרון לקוי. הזהויות מתכתבות זו עם זו לאורך דפי יומן ומספרות כיצד הוא (הם?) אחראי לזיופים האנטישמיים השונים ששטפו את העולם במהלך המאה ה-19.

חוק פו הוא כלל אינטרנטי האומר שמאוד קשה להבדיל בין דעה קיצונית ובין פרודיה, ולדעתי זה מה שעשוי לקרות כאן. אקו רוצה להקצין ולהגחיך את האנטישמיות העובדת במהלך הדורות, אבל לפי מה שאני רואה מסביב, יש הרבה יותר מדי אנשים שעלולים לקחת אותו ברצינות. כדי שזה לא יקרה, הספר מלא איזכורים היסטוריים, והמתרגם משתמש בהרבה הערות שוליים ממוספרות הנמצאות בסוף הספר כדי לתת את הרפרנס ההיסטורי ולהבדיל את הבידיון מהמציאות. זה קצת לא נוח לקרוא ככה ספר, כשיד אחת מחזיקה בעמודים הרלוונטיים בסוף כדי לפנות לשם פעם או פעמיים בפסקה. וזה די נדרש, לכל מי שאין את ההשכלה ההיסטורית הרחבה של אקו. בנוסף אקו עצמו מודה שיש הרבה מן המבלבל בדרך שבה הוא בחר לספר את הסיפור (לדעתי הבלבול הזה מכוון) אז יש גם בסוף, לפני ההערות, צריך זמן של הפרקים והאירועים.

אז אם רציתם ספר קריאה מהנה ומרענן, חפשו משהו אחר. אם אתם כן מתעניינים בהיסטוריה של האנטישמיות העולמית ומה הבונים החופשיים קשורים, וגם כמה מתכונים של מטבח עילי צרפתי, הספר הזה מומלץ.

יום שבת, שעה 11 בבוקר פלוס מינוס, שנת 1978 פלוס מינוס. אני בן 11 פלוס מינוס
אבא ואני חוזרים בהליכה איטית מהמגרש. הרגליים שלי מהדהדות כאבים מהעצמות הדואבות והצלקות המדממות אבל אני לא חש בהם, כי אני מוצף בתסכול, בושה, כאב לב וזעם: שוב הפסדנו להפועל חדרה.
לאט לאט אני נכנע והדמעות מתחילות לחרוך לי את הלחיים. אבא כרגיל רואה ומרגיש, אבל ברוב חוכמתו לא אומר כלום, רק שם את היד על הגב שלי וככה אנחנו מתנהלים לאיטנו.
כשמסיימים את העלייה האחרונה לפני הבית, הוא אומר לי רק משפט אחד, אבל כמו הרבה משפטים של אבא שלי, כזה שמקפל בתוכו את כל החיים כולם:
"גם הזונה הטובה ביותר בפאריז לא יכולה לתת יותר ממה שיש לה".
לקח לי עוד איזה כמה זמן להבין מה היא זונה, מה היא נותנת אבל את מהות המשפט אני חושב שהתת-מודע שלי הבין באותו רגע.
לא בטוח שזה קשור לספר של אקו, אבל נזכרתי במקרה הזה לפני כשעה ורציתי לשתף אתכם.
אה, איך הספר? מעולה.
הוא עוטף ומציף במאות פרטים היסטוריים, אמיתיים וכאלה שלא ויוצר תחושה של רומן היסטורי אמיתי המתאר את היווצרותה של עלילת הדם נגד היהודים, למרות שהוא אינו אמיתי.
היכולת של אקו להביא כל כך הרבה פרטים קטנים וליצור מהם סיפור היא מדהימה וכל מי שקרא את "שם הורד" המופלא שלו יכול להעיד על כך.
לאורך הספר מכה לא פעם ההכרה ששונאים אותנו, הרבה מאוד זמן כבר. סביר להניח שאנחנו לא חווים את זה על בשרנו כפי שחוו אבותינו כל הזמן, אבל הידיעה וההכרה שאנחנו מושא לשנאה עולמית מומחשות היטב בספר וממשיכות להדהד גם לאחר קריאתו.
אזהרה והכנה: לא כל אחד יכול לקרוא את אקו. גודש המידע, הסגנון הצפוף והעלילה המפותלת אינם פשוטים ואם אתם נמנים על מאות אלפי הישראלים שעשו טרייד-אין על המוח שלהם תמורת כמה אפליקציות מובייל וחופן תוכניות ריאליטי - אז סביר להניח שעדיף לכם לנסות במאסטר שף.

אומברטו אקו יוצא במסע לחקור את שורשי האנטישמיות ועיקרם הפרוטוקולים של זיקני ציון.
הבחירה של הסופר להציג את האנטישמיות באמצעות דמות פיקטיבית אחת, סימונה סימוניני, נוכל, אופורטיוניסט, שרלטן, תחבולן ואיש קנוניות, זייפן של מסמכים ועובדות, המזהה בכל מצב כיצד להחלץ ממנו ולהפיק את התועלת המירבית.( נדמה לי שתיארתי( חוץ מזייפן כי לזה צריך כישרון), ח"כ מסוג מסויים או שר ואולי למעלה מזה? לא זו סתם הערה משמיצה).
נחזור לענינינו.הסופר מעביר את גיבורנו בכל התחנות ההיסטוריות של האנטישמיות, לא מוותר על עלילות נגד היהודים ברוסיה, משפט דרייפוס, היטלר ועוד ועוד.
הדמויות האחרות למעט הגיבור, אמיתיות, כל השאר שיך לעלילה שנטוותה.
המפתיע הוא שיסוד העלילה מובא על ידי יהודי מומר, ומופץ באמצעות ה"בונים החופשיים". למרות שכמהפעמים הספר מוקע כזיוף, יש לו כושר חיות משלו.
הכתיבה מענינת, יש בה כמה קפיצות קדימה ואחורה שניתן לוותר עליהן.
מאידך הספר מעורר הירהורים ותהיות.
לדעתי שורשי האנטישמיות עמוקים ומקבילים לאלו של התפתחות הנצרות.לא צריך פרוטוקולים כדי לשנוא יהודים.
אני מניח כי גרוש ספרד וההצלחה המיסחרית של היהודים בארצות בנלוקס ואיטליה, משכה אליה את תחילת האגדה על הפרוטוקולים. צריך היה רק מרכיב זיהום כדי ליצור את הספר כמו שענן נוצר סביב חלקיק של יודיד הכסף או אבק.
האם הסיפור על המומר שמלשין ו"מוסר" את היהודים עם ביאור עקום לתלמוד הוא אמיתי? איני יודע.
ברור שהיתה לסחורהה זו ביקוש.
הספר עוכר שלווה מכמה בחינות.
נוסף לאספקט הראשי (אנטישמיות),יש גם היבטים נוספים כמו ציניות מקיווליסטית של פוליטיקאים ומנהיגים שמוכנים לקנוניות כאלו ואחרות אולי תוך השלכת נאמן אחד או שניים לחסדי הגורם המתאים ( משטרה, בולשת או אספסוף.
הספר קשה, ציני וקשה נפשית לקריאה.

נוראי, מנופח, פלצני.
ממש אין לי כוח לפרט פה את העלילה אז אני רק אומר שהיא מורכבת מעירפול מכוון (שאמור לגרום לנו להסתקרן מספיק בשביל לקרוא עוד) ומהמוני רפרנסים הסטוריים שאני בטוח שעושים נעים לחובבי הז'אנר. בתור אחד שלא חובב את הז'אנר, כל מה שקיבלתי מהספר זו צרבת.

בזכות הפרעות השינה שלי הצלחתי להגיע למחצית הספר.
הסבר: בכל פעם שאני מתעורר באמצע הלילה אני פותח את הספר וממשיך לקרוא. עניין של שניים שלושה עמודים והבעיה נפתרה! תודה אומברטו!!
הבעיה היא שהספר כל כך נוראי שהגעתי למצב שאני מעדיף להשאר נים לא נים מלקרוא עוד שורה אחד של המחדל הזה.
במדינה מתוקנת המתרגם היה עולה לדין, לא על איכות עבודתו (דווקא התרגום בסדר גמור), אלא על עצם העובדה שהוא תרם להפצת המפגע האנטי-ספרותי הזה בעולם.

מומלץ למזוכיסטים ולאנשים שרוצים להוכיח לעצמם שהם יכולים.

אקו, אקו, אקו... לקחת סיפור תמים ועשית אותו פוז'ע. לאקו יש בעיה דו-קוטבית (ואני מתנצל מראש בפני הסובלים מהמחלה, זאת לא הקוטביות שאני מדבר עליה). מצד אחד, אקו מוצא את הנושאים המרתקים ביותר שיש בספרות. כל ספר שלו מושך את עינייך בסיפור החדשני שאקו שולף מהשרוול, ושולח אותך ממורמר - למה אני לא חשבתי על זה קודם? בקוטב השני אקו ממלא את תוכן העלילה בפרטים כל כך אזוטריים, כל כך לא חשובים (אפילו לקידום העלילה עצמה), מה שהופך את הקריאה בספר למעין "מי רוצה להיות מיליונר" למתקדמים. כאשר אתה נדרש לנדוד מהסיפור להערות השוליים המצויות בסוף הספר, ולא בכל עמוד ( אני יודע שבעניין זה לא אקו האדם להפנות אליו אצבע מאשימה, משום שמדובר כנראה בהחלטה של העורך בארץ). אני שואל את עצמי האם במהדורה האיטלקית גם ישנן הערות שוליים. בכל אופן, חזרה לקו המחשבה: אקו מיבש את תוכן הסיפור יבוש עמוק שהופך את הספר לפרווה חסר טעם. חבל. הרעיונות מבריקים, אבל הביצוע כושל

ההבטחה הגדולה מאחורי הספר, על חשיפתם של הפרוטוקולים לזקני ציון (והמחבר האנונימי שלהם), נופלת בין הכיסאות. מצד אחד, ניכר שאקו הקדיש מחקר ענף על מנת לכתוב את הספר הזה, והוא לא מפספס אף הזדמנות להשחיל כל פרט מידע שלמד במהלך המחקר. עם זאת, אי אפשר לומר שמדובר במחקר היסטורי. אקו בעצמו מתריע על כך ביותר ממקום אחד בספר. מצד שני, אי אפשר להגדירו כרומן היסטורי, משום שלמעשה אין בו שום אווירה של רומן היסטורי. בעצם, למעט זה שהתאריך מופיע בראשי העמודים, ושעסקינן בפרוטוקולים של זקני ציון (והרב ששכח לגרוס אותם אחרי הפגישה), לא הייתי יכול להבחין במימד הכרונולוגי של הסיפור. למעשה, מרבית הסיפור מורכב מהתכתבויות ומדיאלוגים עם כל מיני אנשים (אזוטריים כמובן). וכמובן, איך אפשר בלי לחפור חצי ספר על הבונים החופשיים.

לסיכום: "צופן דה ווינצ'י" רק בלי המתח.

יצא אקו והחליט לכתוב עלילה "לא לינארית". הוא החליט גם "לרדת" על אותם אנשים שזקוקים לסיפור לינארי ("החכמים יותר" - במילותיו של אקו - "להם שמור הסיפור הלא לינארי"). טוב, אקו, הסיפור שלך לינארי מאוד. יותר לינארי מרוב הספרים שיוצאים היום. לא אפרט משום שפה אנחנו נכנסים לשדה המוקשים של הספוילר. רק אומר שלמעט קפיצות פה ושם, העלילה נותרת לינארית וברורה. וגם אם לא הייתה לינארית, לא הייתה לכך חשיבות גדולה, שכן, כאמור, רובו של הספר מורכב ממפגשים עם אנשים והדיאלוגים ביניהם. על קונסטרוקציה רעועה זו מרכיב אקו סיפור לא משכנע של פיצול אישיות. סיפור לא משכנע על דמות לא משכנעת.

נקודות האור: ראשית, מי שמתעניין במיסטיקה (או לחלופין - בהיסטוריה של המיסטיקה), תהיה לו הנאה צרופה מספר זה. דבר נוסף, אקו כותב מיומן מאוד. הוא ניחן, כאמור, בראש שמוליד סיפורים שאנשים אחרים יכולים רק לקנא בהם. הוא כותב בחסד ובמיומנות. יש לו הומור עצמי (ככה לפחות עולה מהערות השוליים).

באופן כללי אני לא ממליץ. מדובר על ספר ארוך וסיזיפי, על דמויות לא מעניינות ועל אירועים לא מעניינים (אותי! - שכחתי לציין - אותי!).

א.א

כל מי שרוצה להבין את את התפתחות האנטישמיות שטופת הדם של המאה העשרים, חייב להבין ששורשיה במאה ה 19 הרומן שלפנינו הוא הקורס היוצא מהכלל חהבין את המחלה הנקראת אנטישמיות. אמברטו אקו למד והכיר לעומק את העיוות המוסרי ומציג אותו ברקע ובסיס לעלילה מדהימה. זה ספרו האחרון ולדעתי הוא נפטר לפני סיום הספרץ
ננליץ בחום לאוהבי הרומנים.

אומברטו אקו הוא היסטוריון וסופר בעל שם. מחברו של "שם הורד",האגדי שעובד לסרט ועשה הרבה רעש באופן כללי. יצא לי להכיר את ספר ההיסטוריה שלו אודות ימי הביניים ועבודתו זו בהחלט הרשימה אותי.את הספר הזה קראתי לפני זמן-מה אך מפאת כבודו של המחבר נמנעתי מלהביע דעה עליו ותיכף תראו למה.
ב"בית העלמין של פראג" פורס לפנינו אקו את חייו של גיבור הספר -פושע,רוצח ונוכל הבנוי למעשה משתי דמויות. עלילתו מתרחשת במאה ה-19 במספר אזורים באירופה,כשהקורא "קופץ" בין מדינות ומצטרף לגיבור הראשי בהרפתקאותיו.חלקן הארי מתרחש בפריז. הדמות הראשית לוקחת חלק או לפחות עדה לאירועים היסטוריים מרכזיים של התקופה כמו תהליך איחוד איטליה, מלחמת פרוסיה-צרפת, כולל המהומות שאחריה ועוד רבים אחרים. כמו כן קיימת התייחסות לאישים בולטים ומעניינים של התקופה(ויש מהם שאינם כאלה),מונחים ומושגים רבים שרוב ההדיוטות אינם מכירים.
זהי תקופה של פריחת הלאומנות והשוביניזם הנציונליסטי בהחלט מודגש על ידי יצירת סטריאוטיפים על עמים(וגם מסדרי נזירים מסוימים) שבתוכם חי הגיבור .גם לבונים החופשיים שמור "מקום של כבוד" מבחינת כמות הרעל וההשמצות שהם זוכים להם. כמובן שהשנאה הגדולה ביותר מופנית כלפי(איך לא?) היהודים. העם הנבחר "זוכה" לנתח הארסי ביותר של דעות קדומות והאשמות שווא."המהדרין" שבשונאי ישראל הרחיקו לכת ושילבו את היהודים ואת הבונים לכדי קהל אחד שעסוק בהרס האנושות וביסודו מהווה כת העובדת את השטן . בכלל החלק המשמעותי ביותר בספר עוסק באופי האנטישמיות במאה ה-19 ,התפתחותה בארצות אירופה בכלל ובייחוד בצרפת. מוזכרים בהקשר זה דרימון, מאר, גולובינסקי, ז'ולי ורבים אחרים.דיון נרחב(במסגרת העלילה) מתקיים בהתייחס לספרות אנטי-יהודית של אותם הימים("צרפת היהודית","היהודי הנצחי","פרוטוקולים של זקני ציון"...).
כל זאת קורה על רקע עלילה של ספר הרפתקאות בשילוב דרמת פשע. בין לבין הקורא נחשף למתכוני מטבח צרפתי לאניני טעם.
למרות העובדה שישנם קטעים התורמים לידע ונעימים לקריאה,ספר זה הוא דוגמה מובהקת לפתגם "תפסת מרובה-לא תפסת".זאת מכיוון שאומברטו אקו מציף את הקורא במונחים ושמות באופן מוגזם,כך שבכל כמה משפטים עליו לבדוק בהערות בסוף הספר על מי/מה מדובר. כמות פרטים שכזאת בסופו של דבר מבלבלת מאוד את הקורא, מפריעה לזרימה של הקריאה, כתוצאה פוגעת בהנאה מהספר ובשלב מסוים מתחילה לעייף.למותר לציין שבסופו של דבר מעט מזה נשאר בזיכרון בצורה מסודרת ומתקבל מעין "סלט" מושגים.
תוך כדי ההתקדמות בעומק היצירה, נוצרת התחושה שהכותב ישב מול ויקיפדיה, לחץ על קישורים בכל מיני ערכים ושילב מושגים ושמות מכל הבא ליד.זאת בשילוב עלילה די הזויה,אם כי מדי פעם מצליחה היא לעורר עניין.
ניכר כי אקו מאוד התאמץ ליצור ספר אינטליגנטי ומעשיר,הלועג וחושף את פניה המכוערות של האנטישמיות המודרנית,אך פספס את מטרתו ונשאר מכל זה מעט טעם וריח. על אף שאני בדרך כלל אוהב מושגים והערות בסוף הספר, אקו לגמרי מגזים בכך ומייצר טונות של Name Dropping ללא פואנטה. עדיף היה באם מלכתחילה היה אקו מציב לעצמו מטרה של כתיבת ספר עיון אודות האנטישמיות במאה ה-19 ועושה כן.
זהי יצירה בעלת פוטנציאל לא רע אך בסופו של דבר מתקבלת תוצאה מתחכמת ומאולצת עם עלילה מוזרה משהו. לספר סוף סביר, אך הקורא מתענה עד שמגיע אליו.
גם מבחינת סגנון הכתיבה התוצר לא מספיק מרשים.
בסופו של דבר שניים וחצי-שלושה כוכבים וגם זאת תודות למוניטין של הסופר.

הזמן- המאה ה19

המקום- אפוא שהוא באירופה (בעיקר איטליה וצרפת)

הגיבור- יצור נאלח

האווירה- מלאה גואל וסיאוב בצורה אמנותית

כן כן, אובמרטו אקו הצליח לקחת את מיטב החסרונות האנושיים (שנאה, דעות קדומות תאוות שונות) וליצור מהם תמונת מצב מפורטת של אירופה האנטישמית שתי מאות לפני. אומנם התמונה אינה בדיוק משובבת, אבל מי אמר שאי אפשר להיות אומן שמתחה בציור רפש? גיבור הסיפור, סימונה סימונני התחיל את דרכו כאחד הטיפוסים המתועבים שיכולים להיות, כילד המטופל ע"י סבו שהיה נוצרי אדוק, ואנטישמי קיצוני. הילד (שאביו מת במהלך מלחמת האזרחים שפקדה את איטליה) הלך בעקבות סבו הן באנטישמיות והן בתאוות האכילה ההזויה שלו (שמתוארת בספר בצורה חולנית באופן מושלם). אך לא רק אל היהודים מפנה סימונני את שנאתו. גם הבונים החופשיים וקבוצות מיעוטים שונות סבלו מנחת זרועו (או עטו ליתר דיוק) כאשר הוא בוחר לעסוק לפרנסתו בזיוף מסמכים אשר מטרתם הרס חייהם של אחרים, לעתים רק לשם השעשוע. המצב רק מסתבך כאשר אל דמותו החולנית מצטרף פיצול אישיות של כומר אדוק ומתחסד.
נשמע פשוט? ממש לא. כמה שהרעיון המרכזי פשוט (עוד גוי שטוען "היהודים הם הבעיה של העולם, רוצחי חזירים, אוכלי ילדים וכו' וכו') אוברטו אקו נחוש לסבך לנו את החיים כאשר הוא מלעיט אותנו בפרטים הסטורים שונים ורבים (ממולץ להריץ בגוגל לפני את גריבלדי, נפוליאון, ובונים חופשיים. גם מחקר מקדים על הקומונה הצרפתית, ועל הישועים לא יזיקו) ומסבך אותנו עם דמויות שונות ושמות רבים עד שבסוף הקורא המסכן מנסה נואשות להבין מי הדמות הראשית ומי הפיצול ומי זה לעזעזל דלה פיקולה?

למרות האמור לעיל, הספר הוא מרתק, ומהווה חוויה לכל חובבי ההיסטוריה (ובתוכם אני) אומנם לעתים קצת קשה לעקוב, אבל מי אמר שספר טוב צריך להבין עד הסוף?