ככל הנראה יש לי בעיה עם סגנון הכתיבה של המינגווי... אני לא מצליח להתרגש מכתיבתו כמו למשל מעמיתו ג׳ק לונדון.. למקרא התקציר בגב הספר כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. זהו סיפור קורותיו של סגן הנרי, אמריקאי שהתגייס לצבא האיטלקי במהלך מלחמת העולם הראשונה, כמפקד צוות של נהגי אמבולנס. מדוע שאזרח אמריקני יתגייס לצבא האיטלקי כדי להשתתף במלחמה לא לו? בספר אין לכך מענה אבל ממקורות חיצוניים, כמו הציטוט שאתן מויקיפדיה, ניתן להבין שהתשובה טמונה בחייו האישיים של המינגוויי:
״הרקע לרומן הוא ניסיונו האישי של המינגוויי שניסה בתחילת שנת 1918 להתגייס לצבא ארצות הברית, אך נכשל בבדיקות הרפואיות. הוא התגייס לחיל האמבולנסים של ארגון הצלב האדום ועבר לאיטליה. ביומו הראשון בשירות התפוצץ מפעל לייצור תחמושת בפרברי מילאנו. המינגוויי השתתף באיסוף גופות וחלקי גופות, בעיקר של נשים שעבדו במפעל. חרף הניסיון העגום שחווה רצה המינגוויי להתקרב לחזית. הוא נפצע בליל 8 ביולי, כאשר רכב על אופניו לכיוון המפקדה כדי להעביר שוקולד לחיילים. לאחר שנפצע מרסיסי פגז מרגמה בשתי רגליו חילץ קצין איטלקי פצוע משדה הקרב. על כך הוענקה לו מדליית כסף על אומץ לב מטעם ממשלת איטליה״
הסיפור עצמו ובעיקר החלק של נסיגת הצבא האיטלקי מפני הצבא האוסטרי די מעניין מעניין אבל בכללותו הספר סובל לטעמי מעליות ומורדות. חלק מרכזי בספר מוקדש לאהבתם של הנרי וקתרין, אחות אנגלייה יפיפייה שהנרי הכיר בעת שהותו בבית החולים. בניגוד למה שנכתב בתקציר ש״התיאור הכן של האהבה המתפתחת בין סגן הנרי וקתרין ברקלי, על רקע המלחמה הקשוחה, לוהט בעוצמה שאין לה תקדים בספרות המודרנית״, אינני רואה בדיאלוגים האוהבים בין השניים שום דבר מלבד טרחנות לשמה. אלו לטעמי החלקים הכי מעצבנים בספר. ייתכן שאני חוטא להמינגוויי וכך היו נאהבים מדברים אחד לשני בתקופתו אבל בחוויית הקריאה של ימינו ה״קוציניו-פוציניו״ הזה נראה לי כה מלאכותי ומעצבן שזה פגם מבחינתי בחוויית הקריאה ולכן הציון שאני נותן לקלסיקה הזו הוא שלושה כוכבים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
