בתקופה האחרונה לא חסתי על ספרים. שני פרקים לא טובים מספיק - והספר נעזב. הספר הזה, אף שלא ייחשב לאחד הספרים האהובים עלי, נקרא עד הסוף. לא בשל הכתיבה הבעייתית שמיד אדבר עליה, ולא בשל הדמויות שאף לא אחת מהן נגעה לליבי או עוררה הזדהות אלא משום שהתקופה בה עוסק הספר, עידן החונטה בארגנטינה, שבה אנשים נעלמו והועלמו על ימין ועל שמאל, הושלכו ממטוסים, נחתכו לגזרים במרתפי העינויים, פתחה לפני פתח לנושא שבכוונתי להמשיך ולקרוא אודותיו.
במרכז העלילה: זוג הורים יהודים שבנם נחטף. האירוע המכונן מתרחש בחלקו השני של הספר. עד לאירוע זה מוצגים היחסים הלא מאוד מעניינים בין הדמויות. אחריו - זוג הורים עובר בין מדורי הגיהינום של בירוקרטיה מוקצנת ונוראית, משרכים רגליהם ממשרד למשרד ממקום למקום, והכל בלי להתקדם ובלי לצאת מתוך רדיוס גיאוגרפי מצומצם של חיפוש. כמו ציפורים שכלואות בתוך חדר ונחבטות בין ארבע הקירות. עפות ועפות לשום מקום.
הנושא כאמור מלכתחילה כל כך טעון ומרתק, עד שדי מפתיע שהתוצאה כל כך בינונית. כתיבה על מסע הייסורים של דמויות שעולם קרס באורח שרירותי באחד הימים היה יכול להסתיים באמת ביצירת מופת.
אבל זה לא המקרה כאן. מה שחסר זה בעיקר עומק. של הדמויות. של היחסים בניהם.
כמעט כל הסצנות שמתארות את יחסי הורים - וילדים הינן מצג של כתיבה פלקטית, פסאדו-הוליוודית. הבן הנעלם והטינה שהוא רוחש לאביו לא ברורה, המריבות לא אמינות, גנריות מאוד, ובשיא המצוקה הגיבורים עשויים לפלוט משפטים "מתחכמים" רדודים גזעיים, תלושים לגמרי ממציאות.
כל הדמויות מדברות באותו האופן, באותם משפטים גנריים. האב, הבן, הכומר, הגנרל, הבוס. שפה, מנעד רגשי ולשוני לא מאפיינים ולא מייחדים אף אחד מהם.
התוצאה היא כתיבה שטחית שפוגעת בדרמה הגדולה שעומדת בבסיס הספר - השאלה הגדולה האם הבן חי או מת. האם ימצא או לא.
הסוף הפתוח של הספר, שעשוי להיחשב כאמירה של הסופר, משאיר את הקורא שעבר את המסע וצלח את הכתיבה הבינונית, מתוסכל למדי.
חוזרת עכשיו לפריחה שנתאחרה של צ'כוב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
