בתקופה האחרונה לא חסתי על ספרים. שני פרקים לא טובים מספיק - והספר נעזב. הספר הזה, אף שלא ייחשב לאחד הספרים האהובים עלי, נקרא עד הסוף. לא בשל הכתיבה הבעייתית שמיד אדבר עליה, ולא בשל הדמויות שאף לא אחת מהן נגעה לליבי או עוררה הזדהות אלא משום שהתקופה בה עוסק הספר, עידן החונטה בארגנטינה, שבה אנשים נעלמו והועלמו על ימין ועל שמאל, הושלכו ממטוסים, נחתכו לגזרים במרתפי העינויים, פתחה לפני פתח לנושא שבכוונתי להמשיך ולקרוא אודותיו.
במרכז העלילה: זוג הורים יהודים שבנם נחטף. האירוע המכונן מתרחש בחלקו השני של הספר. עד לאירוע זה מוצגים היחסים הלא מאוד מעניינים בין הדמויות. אחריו - זוג הורים עובר בין מדורי הגיהינום של בירוקרטיה מוקצנת ונוראית, משרכים רגליהם ממשרד למשרד ממקום למקום, והכל בלי להתקדם ובלי לצאת מתוך רדיוס גיאוגרפי מצומצם של חיפוש. כמו ציפורים שכלואות בתוך חדר ונחבטות בין ארבע הקירות. עפות ועפות לשום מקום.
הנושא כאמור מלכתחילה כל כך טעון ומרתק, עד שדי מפתיע שהתוצאה כל כך בינונית. כתיבה על מסע הייסורים של דמויות שעולם קרס באורח שרירותי באחד הימים היה יכול להסתיים באמת ביצירת מופת.
אבל זה לא המקרה כאן. מה שחסר זה בעיקר עומק. של הדמויות. של היחסים בניהם.
כמעט כל הסצנות שמתארות את יחסי הורים - וילדים הינן מצג של כתיבה פלקטית, פסאדו-הוליוודית. הבן הנעלם והטינה שהוא רוחש לאביו לא ברורה, המריבות לא אמינות, גנריות מאוד, ובשיא המצוקה הגיבורים עשויים לפלוט משפטים "מתחכמים" רדודים גזעיים, תלושים לגמרי ממציאות.
כל הדמויות מדברות באותו האופן, באותם משפטים גנריים. האב, הבן, הכומר, הגנרל, הבוס. שפה, מנעד רגשי ולשוני לא מאפיינים ולא מייחדים אף אחד מהם.
התוצאה היא כתיבה שטחית שפוגעת בדרמה הגדולה שעומדת בבסיס הספר - השאלה הגדולה האם הבן חי או מת. האם ימצא או לא.
הסוף הפתוח של הספר, שעשוי להיחשב כאמירה של הסופר, משאיר את הקורא שעבר את המסע וצלח את הכתיבה הבינונית, מתוסכל למדי.
חוזרת עכשיו לפריחה שנתאחרה של צ'כוב.

ספר מעניין שמאיר בעיניים אחרות את התקופה של החטיפות הרציחות וההיעלמויות בארגנטינה בשנות השבעים של המאה העשרים. מצד אחד סיפורו של קדיש הדחוי משום שהוא בן של זונה יהודיה (מה שמזכיר את סיפורן של הצעירות היהודיות שיובאו לארגנטינה במרמה כדי לשמש שם כזונות - ראו הספר "מעשה בטבעת") ואת הצעדים הנואשים שלו ושל אשתו ליליאן לנסות ולאתר את בנם היחיד פאטו אשר נחטף בידי אנשי המשטרה החשאית בארגנטינה. ספר שכתוב בצורה מיוחדת, לא תמיד "ידידותית למשתמש", אבל עם חוש הומור, ציניות ועם איזשהו "פלפל" יהודי.
לא קל לקריאה אבל חשוב, מעניין, פותח אשנב לתקופה ולמעשים שחשוב לדעת עליהם.

אי אפשר להניח את הספר הזה. העלילה מתרחשת בארגנטינה בזמן שלטון החונטה בתקופת החטיפות . סיפור מזווית יהודית . נתן אנגלנדר מצליח להפתיע ומספר סיפור מרתק ומקורי, גם על הקהילה היהודית בארגנטינה הצביעות (״מהיהודים תקבלי רק רחמים.״ ״הם יעזרו לנו״. ״הם יעמידו פנים שהם אבלים ובעצם יחשבו שיש סיבה לצרה הזאת שנפלה עליו. ״)הנסיון למחוק את העבר וגם לשתף פעולה עם השלטונות . גיבור הספר הוא קדיש, אדם מציאותי שנכשל במעשיו ומגיע תמיד לתוצאה אחרת מזו שהתכוון לה. למעשה ככה תופסת אותו אשתו, והוא את עצמו. בעיני התוצאות השונות שהוא מצליח להשיג (למשל במקום תשלום עבור עבודתו -ניתוח אף, תחושת חבות של רופא כלפיו) מציעות פתרונות חדשים אפשריים , תלוי במתבונן . אני חושבת שהוא כן הצליח. בקיצור זה ספר מדהים !

הספר מעביר יפה את אווירת הטרור של שנות ה-70 בארגנטינה, והעלילה מותחת, אבל בסופו של דבר הדמויות די שטוחות, והדיאלוגים לא אמינים: ישנה תחושה שהסופר שם בפי הגיבורים אמירות מתחכמות עם פאנץ', שאולי מתאימות לתאטרון, אבל לא לפרוזה ולא לגיבורים הללו, והתוצאה סובלת ממלאכותיות.

בעיטה חזקה בבטן שמתמשכת לאורך הספר, עם האסון המתגלגל אל הקורא ועדיין עם ההומור היהודי והרגישות הזו.

נתן אנגלנדר הוא חלק מקבוצת הסופרים האמריקאים הצעירים הפעילה מאוד היום, בעיני הספר הזה עדיף על היצירה של קראוס ובעלה - ספרן פויר (אם כי גם אותם אני אוהב) - ממש תקראו אבל במצב רוח מתאים.

מאוד קשה לי לכתוב משהו על הספר.
מבחינת כתיבה, דווקא נחמד מאוד ואהבתי את הדמויות והרעיון.
הסוף היה מאוד פתוח, כאילו שיהיה ספר המשך לספר הזה.
קצת אהבתי.

סיפור יפיפה העוסק בתקופה שאולי עדיף לשכוח.
תפקידו של קדיש למחוק אותה.
כתוב בצורה יפה.

לאחר כל הבקורות המרשימות ציפיתי לספר מיוחד והתאכזבתי מאוד.

אומנם קשה אך מצוין ומענין.