הפסקתי בעמוד 218.
ספר נוער פנטזיה טיפוסי, ובכך נעוץ הקושי לסיים- התפתחות הדמויות אינה הדרגתית, המעברים קיצוניים.
הגיבורה הראשית עוברת ממצב של פחד וחוסר אונים שהוטבעו בה במשך עשר שנים לנחישות ותעוזה בבת אחת, אין הדרגתיות, אין מחשבות וחששות ביניים, פתאום היא מישהי שונה. נכון, שיש טריגר לשינוי, ואפילו טריגר בעל עוצמה, אבל כל הספר הוא ככה, שינוי קיצוני ומהיר ברגשות. היא שונאת את סורן ולאחר מעט פגישות היא מאוהבת בו, סורן בקושי מכיר אותה אך לאחר כמה פגישות הוא רוצה להביא לה את האוקיינוס אם תבקש. בקיצור, ספר פנזטיה נוער טיפוסי, אין ניואנסים.
אז יש פוטנציאל בעלילה, אולי הוא אפילו נחשב לספר מצוין בעיני בני הנוער, אני מיציתי אחרי חצי ספר.

כמה אני אוהב את ז’אנר הפנטזיה YA… אז איך אוכל לא להנות מעוד ספר כזה?
הספר נראה לי קצת שילוב מדהים בין ״משחקי הכס״ (מלחמה על שליטה וחרבות) ו״המועמדת״ (רומנטיקה עם נסיך מנקודת מבטה של צעירה שחיה בארמון עם תככים).

בעולם בדיוני, לפני 10 שנים רצחו מהעם הקלוואקסיאני את המלכה האסטריאנית וכבשו את הממלכה, לעיני בתה בת ה-6 הנסיכה תיאודוסיה. מאז שמה שונה לת׳ורה.
בגיל 16, ת׳ורה נאלצת לחיות בארמון בתור נסיכת האפר - שמה על ראשה כתר מאפר, וסופגת עונשים והלקאות לעיני הקהל כל פעם אחרי שיש ניסיון למרוד מצד עמה האסטריאני.
עד שמגיע לארמון הנסיך סורן, בנו של הקייזר הרשע.
הוא ות׳ורה מתקרבים, למרות שהוא מיועד לחברתה הטובה ביותר קרסנטיה, שהיא בתו של מנהיג הצבא הקאלוואקסיאני שהרג את אמה של ת׳ורה.
ת׳ורה, מצידה, רוצה לשתף פעולה עם חבריה על מנת להחזיר לעצמה את המלוכה. עד כמה רחוק היא תלך ומה יהיה המחיר?
זה התקציר של הספר במילים שלי (נשמע מסובך אבל כשקוראים את זה בספר זה פשוט מאוד).

הספר לא הרגיש 422 עמודים. אני קראתי, וקראתי, התעניינתי, הסתקרנתי מההמשך, חלפו שלושה ימים וסיימתי לקרוא. והייתי מאוד מופתע שהספר 422 עמודים! ממש הרבה יחסית להתרחשויות העלילתיות שבספר, וגם מבחינת הקצב המהיר שסיימתי לקרוא! משתי הבחינות הספר מרגיש כאילו הוא עד 250 עמודים. שמצד אחד המסקנה כביכול היא שהספר מרוח ומשעמם, אבל מצד שני מה שסותר את זה היא העובדה שלא רציתי להפסיק לקרוא.

לדעתי הספר פשוט יסודי בכתיבה שלו בכך שיש הסברים על חייה של ת׳ורה ביומיום, שהספר כתוב מנקודת מבטה, כולל תיאורים של מחשבותיה והדאגות שהיא צריכה להתמודד איתן. כל זה היה מאוד מעניין למרות שכל רגע אני חושב שהעלילה תתקדם, והיא מתקדמת לאט.
מה שגרם לי לא לעזוב את הספר מהיד הוא סגנון הכתיבה שמאוד אהבתי, זרם לי מאוד והכניס אותי לסיפור. הצלחתי לדמיין את מה שאני קורא וזה היה מיוחד עבורי, לגמרי אהבתי ונהנתי מכל רגע!

מאוד אהבתי את הספר ואני חייב לקרוא את שני הספרים הבאים בטרילוגיה.
אני נותן 4.5 כוכבים כי לפי מה שקראתי - נראה לי שהאקשן האמיתי מחכה לי בהמשך.

הספר מרגיש כאילו זרקו לתוך קערה וערבבו כמה אלמנטים מאוד טעימים אבל הטעם בסופו של דבר לא מאוד מתחבר. אפשר להקביל את זה גם לאינטרפולציה בין נקודות, אבל האינטרפולציה לא יצרה פולינום מאוד חלק. יש נקודות "קפיצה". העלילה הייתה יכולה להיות יותר מהודקת לטעמי. מסגרת הסיפור נשמעת מנצחת - נסיכה לשעבר שבויה בממלכה כובשת, תחת שלטון זר, מתאהבת בנסיך של אותה ממלכה וחברתה הטובה ביותר היא הבת של האדם שרצח את אימה. המסגרת הייתה יכולה להיות הגיונית אם היו מספקים לה את ההסברים המתאימים, או אם הרגש בספר היה משכנע וסוחף אותי. אבל מכיוון שהרגש אינו סחף, הייתי חייבת להיצמד להיגיון.

מכאן ספויילרים
לאורך הספר קרו מספר דברים לא הגיוניים:
-תיאודוסיה רוצחת את אמפליו (שהוא גם אביה האמיתי) בפקודת הקייזר - היה לא אמין בעליל.
-החברות בין תיאו לקרסנטיה, שהיא גם הבת של האדם שרצח את אימה של תיאו - לכאורה פה ושם הסופרת זרקה הסברים על החברות המשונה הזאת, אבל לא הצלחתי לגמרי להבין את הקשר הרגשי העמוק בין שתיהן. אבל מילא.
-סיפור האהבה בין סורן לתיאו - הגיע לי מאוד בפתאומיות. לא הייתה שם רקימת סיפור אהבה כמו שצריך, הם פשוט התאהבו אחד בשני באופן פתאומי, מה שהוריד גם מהכיף של הספר. וברצינות, היה קשה להאמין בזה. למה שתיאו תתאהב בסורן? ולמה שסורן התאהב בה? לא הצלחתי להבין זאת מהספר.

לסיכום - היה פוטנציאל לספר, אך לטעמי הוא אינו מומש עד הסוף.

תקציר- "אמא שלי היתה ידועה כמלכת האש, מלכותית וחזקה. אני נסיכת האפר, בדיחה מהלכת." לפני עשר שנים, כשהיתה בת שש, נאלצה הנסיכה תֵיאוֹדוֹסִיָה לצפות באמה המלכה מוצאת להורג על ידי הקָאלוֹוַקְסִיאָנִים, שכבשו את ארצה אַסטְְריֵאָה. שמה של הנסיכה שונה אז לליידי ת'ורה, והיא הוכרחה להישאר לחיות בארמון שנגזל ממשפחתה כחלק מחצרו של הקייזר הרצחני.

-ספר מעולה. העלילה לא משעממת לרגע, אין בו רגע דל.
כשקראתי את הספר לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים לרגע; סיימתי אותו תוך זמן קצר מאוד ולא יכולתי לחכות עד שיצא הספר השני.
סיפורה של תיאודוסיה מגלגל את הסיפור של שלטון אכזרי ורודה ועצם הרצון של אותה הנערה למרוד בו.
בין הפחד להיכשל ולהיענש ובין הרצון לרצות את בתו של האדם שרצח את אמה (בנסיבות הללו גם חברתה היחידה, "האחות שבלב"), תיאו מצליחה לחבר את הסיפור שלה לכדי תמונה גדולה ומפורטת.
בין מרחץ הדמים והכאב, מתגלה משולש אהבה מסובך למדי.
כישופים וכוחות הקסם השובים את הלב.
אהבתי את הספר מאוד. שעות ארוכות ביליתי כשהספר נמצא בין כפות ידי ועיניי שקועות בכתוב.
העלילה מרתקת, מלאת תסבוכות, טעויות ורמזים עולים מן הכתוב.
גם חיצונית הספר מושך את העין ומעלה שאלות רבות. :)
אני לא אשקר שהתרגום היה קצת דל והייתה הרגשה שמשהו חסר.
חייבת לציין שנהניתי מאוד גם מהספר השני "גבירת העשן", מחכה כבר לתרגום שלהספר השלישי.

ברצינות אנשים?!
כשמוציאים ספרים כמו אלה,אני יוצאת מהנחה שפשוט נגמר להם חומר מקורי/טוב/כזה שלא גורם לי לחטוף תנומת צהריים בפעם הראשונה זה שנתיים.
אחרי שקארתי ביקורות כמה הספר הזה טוב,ווידאתי שלא עירבבו לי כלום בשתייה לפני כן. זה חיקוי עלוב ומאולץ לנפילת הממלכות,רק אם גיבורים סתמיים וכתיבה משעממת.
נפילת הממלכות:אני נאלצת לחיות בטירה עם האויב הידוע באכזריותו אחרי שבגגלו אבי המלך מת ונסיך שאני מתעבת אבל בסוף מתאהבת בו
נסיכת האפר:אני נאלצת לחיות בטירה עם האויב הידוע באכזריותו שבגללו אימי המלכה מתה ונסיך שאני לא מכירה אבל בסוף מתאהבת בו
נפילת הממלכות:יש אצלנו כח נסתר וקסום של היסודות
נסיכת האפר:יש אצלנו אבנים מגניבות שקשורות ליסודות, ונותנות לנו כח
אני יכולה להמשיך, אבל יש יותר מידי דקויות שזה כמאת בלתי אפשרי.
כל הסדרה של נפילת הממלכות היא מקורית סדיסטית מותחת ועוצרת נשימה. אבל בנסיכת האפר זה פשוט לא עובד.
אתם מוזמנים לקרוא את הספר ולהווכח שאני צודקת/לא להסכים איתי.
בהצלחה לכם...

נסיכת האפר.
הספר הזה קיבל כלכך הרבה תשבוחות תוך שבוע מרגע הוצאתו לחנויות הספרים, שהייתי כמובן חייבת לראות על מה מדובר ועל מה כל המהומה הרבה ובניגוד להרבה ספרים אחרים שמאכזבים אותי כשאני מחליטה לקרוא אותם לאחר המון המלצות חסרות טעם, אותו דווקא אהבתי ואפילו דיי התרשמתי.
אוקיי מי שבטח קרא את הספר יגיד שהוא ממש דומה לנפילת הממלכות, אבל אתם יודעים מה? לא באמת אכפת לי מה אתם חושבים, כי אחרי סדרה כלכך גרועה שלא זכאית לתשבוחות כלכך מפוארות אני שמחה שקיבלתי פיצוי הולם שדומה לסדרה אחרת רק בהרבה יותר מעניין.
הדמויות היו סבירות אך למרות זאת הן לא הפריעו לעלילה והיא זרמה במוחי כמו מים,הקריאה לא נתקעה ולא לקח לי לסיים את הספר תוך שבועיים, סיפור האהבה היה מאוזן והסופרת לא התעסקה בו יותר מידי והאמת גם לא משנה לי כלכך במי היא תבחר בסוף, כי שתי דמויות הגברים היו ממש דפוקות לדעתי (דפוקות אך נסבלות).
זו באמת פעם ראשונה שאני שונאת כלכך דמויות וזה לגמרי לא מזיז לי בורג במוח מרוב עצבים, הספר הזה הפתיע אותי כל פעם מחדש, כי כל הספר הדמיות עשו דברים שאני כלכך שונאת בספרים ולא היה לי אכפת, להפך דווקא זרמתי עם הרעיון, ואמרתי: "יאללה לכו על זה". כלכך הרבה זמן חיכיתי לספר כזה.
הספר הזה בהחלט רחוק מלהיות מושלם אבל בגלל הזרימה שבקריאה, וחוסר העצבים שהספר הביא לי למרות הבעיות הרבות בו נתתי לו הרבה נקודות. הסופרת ביססה את הספר שלה על הדמויות הכי בסיסיות: נסיכה חטופה ושברירית, נסיך חתיך שמתאהב בנסיכה למרות האיסור, חבר ילדות שמאוהב בנסיכה, בחורה פמיניסטית חזקה ששונאת את הנסיכה, בחור נדיב וטוב לב, מלך אכזר, מלכה שנרצחת...ועוד ועוד.
אני בהחלט כבר רוצה לקרוא את הספר הבא בסדרה ומקווה שהוא יהיה טוב כמו קודמו, ושהסופרת תמשיך עם קו הדמיון הזה של הדמויות.
ועכשיו הגיע הזמן לדבר על העלילה, לא?:
הספר מספר על ת'יאו, נסיכה שבויה שלקחו את ממלכתה והרגו את אמה מול ענייה, וכל זאת ארע כשהייתה רק בת שש בלבד. היא מוחזקת בארמונה שלה על ידי מלך אכזר ועל ראשה היא צריכה לחבוש כתר אפר מתפורר, בנוסף לכך חברתה היחידה והטובה ביותר היא בתו של זה הרצח את אמה, וכל פעם שאחד מבני עמה מתנגד או מתקומם לשלטון החדש ת'יאו היא זו שחוטפת את העונש.
ת'או מתמודדת עם מצבים לא פשוטים, היא צריכה לראות את רוצח אמה כל יום, להתנהג כמו ילדה טובה ולא לעצבן את הקייזר כדי שלא יתעצבן ויעניש אותה, ולראות את ממלכתה ובני עמה גוועים אל מול עיניה כשהיא מוגנת בטירה והבעיה הכי קטנה שלה זו הצלפה כשיש אנשים שמשועבדים במכרות ונהרגים, נתקפים שיגעונות, ומתים ממחלות ורעב. אין מי שיציל אותה, המגן האחרון מת על ידה והיא מיואשת וחסחרת תקווה...או שלא?!
לת'יאו יש עוד אפשרות, היא יכולה למרוד, היא יכולה להילחם, היא יכולה לעשות מהפכה, וכל זאת בזכות בלייז המגיע משום מקום לארמון, הוא מציע לה לברוח מהארמון ולעולם לא לשוב אך ת'יאו השומעת על מה שמתרחש בממלכתה הכבושה ומה שעובר על בני עמה לא מוכנה לעזוב, היא רוצה להפיל את הקייזר מכס אמה ולרשת מחדש את ממלכתה הגנובה. יש לה חודש בדיוק לעשות כמה שיותר בלאגן עד שהיא תצטרך לבחור מהארמון אל החופש שלה, אך איך תוכל להגיע אל הקייזר? באמצעות בנו שמראה קצת חיבה כלפי ת'יאו.
הספר היה כתוב נהדר, בשפה גבוה וכתיבה זורמת אבל במהלך הספר לא יכולתי להתעלם מהמחשבה שחזרה במוחי שוב ושוב שאולי לסופרת לא היה מה לכתוב, היא חזרה על משפטים כלכך הרבה פעמים שרציתי פשוט לצרוח: "או שתסיימי את הספר כאן או שלא תכתבי בכלל עד שתמצאי רעיונות חדשים לסיפור, כאילו ראבאק לא חייב לכתוב אם אין רעיון זה סתם בזבוז של דפים כל חזרות המשפטים המיותרות הללו, מסכנים העצים". כאילו באמת אם אין לך מה לכתוב לא חייב, לא צריך בכוח, זה רק הפך את הדמיות ליותר מטומטמות ממה שהן כבר.
ומה חשבתי על הדמויות?:
ת'יאו/ת'ורה/תיאודוסיה (או איך שלא קוראים לה):נסיכה השבויה בממלכתה שלה, ת'יאו היא לא בדיוק התגלמות החוכמה והאומץ, למרות כל הדיבורים שלה על זה שהיא צריכה לעזור לבני עמה (שזה עוד משהו שעיצבן אותי, הם לא בני עמך, הם שייכים לקייזר כשתכבשי בחזרה את הממלכה הם יחשבו מחדש כבני עמך) היא עדין כל הזמן חוששת, כל הזמן מפחדת, כל הזמן צריכה להתווכח עם כל דבר שאומרים לה, די כבר יאווו הרי אין לך רעיונות טובים יותר ואת לא מיומנת בלחימה או חווית קשיים כמו האחרים אז אין לך זכות להתווכח על משהו שאת לא מבינה בו וגם לא יכולה לבין בו, פשוט תשתקי ותעשי את משימותייך כפי שהורו לך לעשות, הרי רצית להציל את בני עמך אבל לא יודעת איך פשוט תקשיבי לאנשים שיודעים אולי איך לעשות זאת יותר ממך. אך למרות הכל אהבתי את חשיבתה של ת'יאו, שהיא לא נוטה לשפוט אף אחד כולל את חברתה הטובה קרס, היא מבינה את הבחירות של קרס ושל האנשים סביבה ולא שופטת אותם כי זה נראה לה מובן והגיוני, והיא צודקת זה בהחלט מובן והגיוני מה שסביבתה עושה סביבה אפילו אם היא מתאכזבת בסוף. היא מבינה קונפליקטים והתלבטויות של החברה סביב ולא שופטת בניגוד לדמויות אחרות שחושבות שכל העולם סובב סביבן והסביבה מחויבת לעשות כרצונן, אפילו אם הרצון שלהן לא הגיוני ויכול לסכן חיים רבים. בת'יאו אולי אין הרבה חוכמה אבל יש בה הגיון רב וזה מכפר בצורה כמעט מושלמת על הבורות שלה.
סורן:נסיך הכתר ויורש העצר, בנו טוב הלב של הקייזר האכזר. מפתח רגשות כלפי ת'יאו ואף אובססיה קלה לגביה. לא שנאתי אותו, באמת שאי אפשר לשנוא דמות כזאת כי היא דיי נטרלית ומצויה בספרות הנוער, הנסיך החתיך שמאוהב בנסיכה האסורה עליו אך בכל זאת מתאהב בה למרות הכל. אבל גם לא אהבתי אותו מאותה הסיבה שדמות כזאת שכיחה מאוד בספרות הנוער, בנוסף הוא לא היה כזה דומיננטי בעלילה, אולי בספר ההמשך יתנו לו יותר במה.
בלייז: חברה הטוב של ת'יאו מימים עברו כשעוד היו ילדים קטנים ושיחקו בחצר הארמון ביחד(ליתר דיוק ת'יאו ניסתה לשחק איתו אבל בלייז דחה אותה כל הזמן),בלייז הגיע באורך פלא לארמון כדי להצילה מידוי של הקייזר הנורא, אך לקליאו יש תוכניות אחרות בשבילו, אז בלית בררה הוא נשאר איתה כדי לשמור עליה ולסייע לתוכניתה לכבוש את ממלכתה חזרה. כמו סורן לא אהבתי אותו אך גם לא שנאתי אותו, גם הוא לא היה מספיק דומיננטי (אך יותר מסורן), וגם דמות מסוגו מצויה מאוד בספרות לנעור.
ארטמיסיה:הנערה החזקה שמתעבת במקצת את הנסיכה, הדמות היחידה שבאמת אהבתי, היא לא מתפלספת ומבלבלת את השכל, היא עושה, היא פעולת, היא באה לדבר ת'כלס ולא לברבר ולצייץ על כלום ושום דבר.

לסיכום נתתי לספר ארבע מתוך חמש כוכבים כי כמו שהבנתם הוא לא מושלם אך הוא בהחלט טוב ושווה קריאה.

*נסיכת האפר – ספר 1 מתוך טרילוגיה*

אמ;לק: כן או לא? כן. ספר איכותי שמשאיר רושם חזק (אם מתעלמים מכמה מפגמיו)

תקציר מגב הספר:
"אמא שלי היתה ידועה כמלכת האש, מלכותית וחזקה. אני נסיכת האפר, בדיחה מהלכת."
לפני עשר שנים, כשהיתה בת שש, נאלצה הנסיכה תֵּיאוֹדוֹסִיָה לצפות באמה המלכה מוצאת להורג על ידי הקָאלוֹוַקְסִיאָנִים, שכבשו את ארצהּ אַסְטְרֵיאָה.
שמה של הנסיכה שונה אז לליידי ת'ורה ( =^.^= לא יודעת, לי נשמע שעשו לה טובה. כאילו, תיאודוסיה?! =^.^= ), והיא הוכרחה להישאר לחיות בארמון שנגזל ממשפחתה כחלק מחצרו של הקייזר הרצחני. עכשיו, בגיל שבע-עשרה ( =^.^= רגע. רגע. חשבון פשוט. אמרתם שהיא היתה בת שש כשאמא שלה הוצאה להורג ושזה קרה לפני עשר שנים. בת כמה היא עכשיו? שנספור ביחד על האצבעות, תקציר יקר? =^.^= ), תיאודוסיה-ת'ורה חיה חיי פאר בארמון, לבושה בשמלות מפוארות, חברתה הטובה ביותר היא בתו של האדם שרצח את אמה, אבל לראשה היא נאלצת לחבוש כתר של אפר, ובכל פעם שבני עמה מנסים למרוד בחיי העבדות שכפו עליהם הכובשים היא סופגת עונשים נוראיים לעיני כול – למען יראו וייראו.
כשהנסיך הצעיר, בנו של הקייזר, מגיע לארמון לאחר היעדרות ממושכת, נפתחת בפני הנערה דרך מסוכנת לחלץ את עצמה ואת בני עמה המעונים מגורלם המר של המנוצחים. ( =^.^= אוי לא. גם אתם רואים לאן זה הולך? =^.^= )
נסיכת האפר הוא סיפור מותח ומרגש, שמציג גיבורה שייעודה הוא למלוך, אבל גורלה הוא עבדות.
מיד כשיצא לאור נהפך נסיכת האפר לרב-מכר בארצות הברית ובעולם כולו. זהו ספר ראשון בסדרה, וכמו מיליוני מעריציו, גם אתם תתקשו להניח אותו מהיד. ( =^.^= זה כנראה נכון =^.^= )

ומה אני חשבתי:
מי שראה את כריכתו המהממת של הספר הזה וחשב על "מלכה אדומה" לא טעה – אכן היא לא הדבר היחיד שמשותף לשני הספרים האלה (למרות שלי אישית התקציר הזכיר דוקא את "נפילת הממלכות", אבל הספר הזה הרבה יותר מדכדך ואכזרי (בערך ברמה של מלכה אדומה, למי שמפחד מדכדוך ואכזריות), והנסיך סורן לא מגרד את קרסולי המושלמות של הנסיך מאגנוס). אבל גם מי מבינכם שלא אהב את מלכה אדומה וראה בו עוד ספר פנטזו-דיסטופי סתמי עם גיבורה ילדותית ומתנשאת ומשולש אהבה שאחת מצלעותיו היא קאל (וכולם שנאו את קאל) עשוי מאוד להתלהב מהספר הזה. נכון, גם הוא מספר את סיפורו של עם משועבד אשר נשלט ביד רמה משחקי-הרעב-סטייל על-ידי עם אחר, ושל נערה המוחזקת בארמון כאמצעי לשלוט בבני עמה. ונכון, גם בו יש את הוד-נסיכותו-המפקד-הצבאי-הדגול שמחליט לבגוד בארצו למען הגיבורה אחרי דייט אחד (אם כי תודה לאל, לפחות הוא לא "מתנועע בחן נסיכי קטלני" כל הזמן), ולמרבה הצער והבושה גם בו יש משולש אהבה; אבל אלה הם סרחים עודפים שניתן להוציא מהעלילה בלי שהיא תשתנה או תיפגע בכלל, כי יש בספר כל-כך הרבה מעבר – והסיפור האמיתי הוא (לפחות בעיניי) הסיפור של תיאו וקרסנטיה, והוא עשוי בצורה הכי עצובה ומדהימה ואמינה שניתן להעלות על הדעת.
ככה, יקיריי הסופרים, בונים קשר אמיתי ונוגע ללב בין שני אויבים מרים: כילדה שהגנה עלייך מילדים בריונים כששתיכן הייתן קטנות, אבל היא גם הבת של האיש שרצח את אמך, ואם תשאלי אותה על זה היא תגיד שהיא היתה בוגדת ושזה הגיע לה. כילדה שכל הזכרונות הטובים שלך מאז שהממלכה שלך נכבשה הם איתה. כנערה שבאמת אוהבת אותך, אבל מסיבה מבט ומתעלמת כשהמלך מתעלל בך. כנערה שהיא אויבת שלך, אבל הרבה שנים היתה האדם היחיד שנתן לך כח לקום בבוקר, ואת לא רוצה לבגוד בה גם לא למען עשרות אלפים מבני עמך.
אם זה היה תלוי בי והיו מכריחים אותי להכניס רומנטיקה לספר, הייתי עושה את הרומן בין תיאו לקרס, פשוט כי זה היה המצב היחיד בו זה היה יכול להרגיש אפילו קצת טבעי, וכי יאללה, הגיע הזמן לספר נוער עם מערכת יחסים להט"בית ראשית. אבל אי אפשר לקבל הכל בחיים.
גם הדמות של תיאו היא הרבה יותר ממה שציפיתי לו מספר דיסטופיה לנוער – כבר התרגלתי לכך שלמרות היותן מנהיגות מהפכה, גיבורות הספרים האלה נוטות להתנהג לפעמים כמו ילדות בנות שלוש (ואף להחליט במצב הזה החלטות הרות גורל ומטופשות להחריד), אבל תיאו מתמודדת עם כל מה שקורה לה בצורה אמיצה ובוגרת, ולא עשתה לרגע דבר שגרם לי לזלזל בה, אלא בדיוק להפך: כיבדתי אותה וריחמתי עליה בגלל כל מה שנאלצה לעבור.
הספר זרם מאוד, והשאיר אחריו רגשות חזקים (אחד מהם הוא כעס על כך שהיה בו משולש אהבה, אני מודה, אבל זה ממש לא היה הרגש העיקרי). לדעתי גם חובבי דיסטופיה וגם חובבי פנטזיה (החלק הפנטזי בספר מינורי אבל קיים) וגם סתם אנשים ירוויחו אם ינסו אותו לפחות.

נ.ב
אם עדיין לא השתכנעתם – יש בספר שודדי ים. טוב, הם בעיקר יקבלו במה בספר השני, אבל שתדעו שהם שם, יו-הו-הו.

נ.ב2
דירגתי אותו 5 כוכבים, אבל תכל'ס הוא 4.5 כי הוא לא מושלם, עם זאת לא מגיע לו 4

*מכיל ספוילרים:)
ספר מעולה, העלילה לא משעממת לרגע, אין כמעט בכלל קטעים מתים.
יש לי קטע שאני חסרת סבלנות לפעמים עם ספרים ואחרי כמה עמודים אני משתגעת וחייבת לעשות הפסקות.
אבל זה לא היה ככה עם הספר הזה, העלילה היתה כל כך מעניינת שלא יכולתי להשאיר את הספר בצד לשניה.

נכון, העלילה לא הכי מקורית בעולם- כרגיל זה התבנית הקבועה של ספרי דיסטופיה לנוער של שלטון אכזר, נערה צעירה עם כוח לשנות את המצב הנוכחי ולהציל את העם. משולש אהבה וכוחות על טבעיים שנמצאים באבני חן שלדעתי לא הסבירו עליהם יותר מידי ולא כל כך נתנו להם מקום בספר הראשון, אולי בהמשך.

אבל למרות שאין בספר שום מקוריות ורעיון חדש, ולמרות שאין שום טוויסט מטורף וסוף הספר לדעתי די יבש וברור מאליו(*ספוילר- היא מצליחה לברוח מן הסתם מהארמון ולא הורגים אותה, כמה מפתיע)
כן היה קצת עצוב שהיא בוגדת ככה בסורין אחרי שהוא מוותר על כל החיים שלו בשביל להגן עליה ולברוח איתה ולהציל אותה מאבא שלו, אבל זה הכי הגיוני שהיא לא תאמין בלב שלם ישר לבן של הקייזר שלא מפסיק להתעלל בה כבר 10 שנים, אני בטוחה שבהמשך הספרים היא כבר לומדת לבטוח בו.

אהבתי שתיאו (מצטערת אבל השם ת'ורה פשוט נורא מידי) אנושית, אם כואב לה היא בוכה ועצובה ומדוכאת, והיא מתעקשת על מה שחשוב לה גם אם שאר הצללים לא בהכרח מסכימים איתה.
סורן לצערי קיבל תפקיד די קטן ושולי בספר הזה, רוב הספר הוא בכלל נלחם לו בוקטוריה ושולח מכתבי אהבה לתיאו.
אהבתי איך שהוא עמד נגד אבא שלו, היחיד שם שבאמת היה לו את טיפת האומץ לעמוד מולו ולהתנגד לו.

וקרס, יש לי הרבה מה להגיד על מערכת היחסים של קרס ותיאו.
תיאו נמצאת בקונפליקט ענק במשך כל הספר הראשון, שמונע ממנה לקבל החלטה לגבי קרס ממש עד הרגע האחרון.
מצד אחד, קרס היא חברה שלה(האחות שבלב), אפשר להגיד הבן אדם היחיד שבמשך 10 שנים שם לב אליה, התייחסה אליה ובעצם הצילה אותה מבדידות בארמון במשך כל השנים האלה, היא היתה הטיפת שפיות היחידה שלה בתוך כל הסבל שתיאו נאלצה לסבול כל כך הרבה שנים.
אבל מצד שני, אבא של קרס הוא זה שהרג את אמא של תיאו. איך היא יכולה בכלל להחשיב אותה כחברה אמיתית שלה שבכל פעם שהיא מסתכלת עליה היא חושבת על אבא שלה ועל הרצח?

בנוסף, קרס אומנם אוהבת את תיאו, אבל לא מספיק כנראה. היא מעדיפה להעלים עין ולהתכחש לעובדה שבמשך שנים אבא שלה מעניש ומכה את החברה הכי טובה שלה על לא עוול בכפה. היא מעדיפה להתעלם מכל מה שעושים לתיאו וכל מה שהיא עוברת ול"טמון את הראש בחול".
אז עם כמה שהיה קשה לתיאו לעשות את ההחלטה הזאת ולהרוג את קרס(או לפחות לגרום לכך שכמעט תמות)
זאת באמת ההחלטה הנכונה.

לדעתי זה היווה אפילו חלק חשוב הרבה יותר מהמשולש אהבה המשמים של תיאו עם בלייז וסורן. לא באמת מבינים אם היא רוצה את בלייז או אוהבת את סורן, גם היא לא סגורה על עצמה.
כבר קניתי את ספר ההמשך שלו "גבירת העשן", מקווה שגם הוא יהיה מוצלח כמו הראשון:)

אהבתי.
הרעיון, העלילה והכיוון שאליו הכל מתפתח אכן מזכיר מאוד את "נפילת הממלכות", אבל לי זה לא הפריע במהלך קריאת הספר והצלחתי להנות.
מאוד התחברתי אל תיאו, הדמות הראשית, היא אנושית בדיוק כמו כל אחד אחר ובכללי אני אוהבת את דרך החשיבה שלה.
אין פה דבר שהוא לא הגיוני במיוחד (אם לא מחשיבים את הקסם, אלא מדברים ספציפית על הדמויות וההתנהגויות)... אני מבינה שתיאו לא נופלת מיד לכל גבר שרק יציג את עצמו ויהיה טיפה בעדה, וכמובן שגם אחרי חברות עם קרס של כלכך הרבה זמן החברות שלהן לא תהיה כלכך חזקה (לפחות מהכיוון של תיאו) כי גם אם היא נתנה לה נחמה בסופו של דבר היא לא עשתה כלום במהלך ההלקאות או כל דבר אחר למרות שאבא שלה הוא הת'יין ולא היה לה כזה אכפת (לא אכפת לה מכלום תכלס חוץ משמלות והפרינץ) אז אני מבינה את מעשי תיאו.
המשכתי מיד לקרוא את ההמשך - גבירת העשן, ולפי דעתי הוא אפילו יותר טוב וכבר פחות דומה לנפילת הממלכות (לפחות לדעתי).