הקדמה
האדם האחרון שקרא לי בשמי האמיתי היה אמי, בנשימתה האחרונה. כשהייתי בת שש, כף ידי עוד היתה קטנה כל כך עד שהיד שלה כיסתה אותה לגמרי. היא לפתה אותה בכוח רב כל כך עד שכמעט לא שמתי לב לשום דבר אחר פרט לכאב. בכוח רב כל כך עד שכמעט לא שמתי לב לסכין הכסופה הנלחצת אל גרונה או לפחד שבעיניה.
"את יודעת מי את," היא אמרה לי. קולה לא רעד אפילו כשטיפות דם ביצבצו מהמקום שבו חתך הלהב את עורה. "אַת התקווה היחידה של בני עמנו, תֵיאוֹדוֹסִיָה."
ואז הם שיספו את גרונה וגזלו ממני את שמי.
ת'וׂרָה
"ת'וֹרָה!"
אני מסתובבת ורואה את קְרֵסֶנְטִיָה דוהרת לעברי במסדרון המוזהב של הארמון, חצאיות משי ורודות מתרוממות תוך כדי ריצה וחיוך רחב מתפשט על פניה היפות.
שתי המשרתות שלה מתאמצות לעמוד בקצב, גופן הכחוש נבלע בשמלות אריג פשוטות.
אל תסתכלי על הפנים שלהן, אל תסתכלי, אני אומרת לעצמי. אף פעם לא יוצא שום דבר טוב מזה שאני מסתכלת, מזה שאני רואה את העיניים הכבויות שלהן ואת הפה המורעב. אף פעם לא יוצא שום דבר טוב מזה שאני רואה עד כמה הן דומות לי, עם העור השחום והשיער הכהה. זה רק מגביר את עוצמת הקול שבראשי. וכשהקול נעשה רם מספיק כדי להימלט מבין שפתַי, הקַייזֶר מתרגז.
אני לא ארגיז את הקייזר והוא ישאיר אותי בחיים. זה הכלל שלמדתי לפעול על פיו.
אני מתמקדת בחבֵרה שלי. עם קרֵס הכול קל יותר. היא עטופה באושר כמו בקרני שמש, ומקרינה אותו כדי לחמם את האנשים סביבה. היא יודעת שאני זקוקה לו יותר מרוב האחרים, ולכן היא לא מהססת להצטרף אלי ולשלב את זרועה בזרועי.
היא מפגינה את חיבתה בנדיבות שרק מעט אנשים מבורכים מסוגלים לה; היא מעולם לא איבדה אדם אהוב. יופייה הטבעי, הַיַּלְדִּי, יישאר עמה עד שתהיה אישה זקנה, תווי פנים מעודנים ועיניים רחבות וצלולות שמעולם לא חזו בזוועות. שיער בלונדיני בהיר משתלשל בצמה ארוכה על כתפה, משובץ בעשרות אבני נפש המנצנצות באור השמש הזורם פנימה דרך חלונות הוויטראז'.
גם על אבני החן אסור לי להסתכל, ובכל זאת אני מרגישה בהן: משיכה עדינה מתחת לעורי הסוחפת אותי לעברן, המציעה לי את כוחן אם רק אסכים לקחת אותו. אבל אני לא אקח. אני לא יכולה.
אבני נפש היו פעם חפצים מקודשים, לפני שהקָאלוֹוַקְסִיאָנִים כבשו את אַסְטְרֵיאָה.
אבני החן הגיעו מהמערות שנמצאו מתחת לארבעת המקדשים הגדולים — מקדש אחד לכל אחד מארבעת האֵלים והאֵלות העיקריים, אלֵי האש, האוויר, המים והאדמה. המערות היו מרכזי הכוח שלהם, והיו ספוגות כל כך בקסמים עד שאבני החן שבתוכן פיתחו כוחות קסם משל עצמן. לפני המצור, האנשים האדוקים נהגו להתגורר במשך שנים במערה של האל או האלה שהם נשבעו להם אמונים. שם הם סגדו לישות האלוהית שבחרו, ואם נמצאו ראויים, הם זכו לברכתם של האל או האלה וכוחם הוענק להם. לאחר מכן הם השתמשו בכוחות שקיבלו כדי לשרת את אסטריאה ואת תושביה בתפקיד מגינים.
באותם ימים היו רק מעטים שלא נבחרו בידי האֵלים — אולי קומץ בכל שנה. אותם מעטים יצאו מדעתם ומתו זמן קצר לאחר מכן. זה היה סיכון שרק האדוקים באמת לקחו על עצמם. להיות מגן היה ייעוד — כבוד — אבל כולם הבינו מה מונח על כף המאזניים.
זה היה לפני עידן ועידנים. לפני כן.
אחרי המצור, הקייזר ציווה להרוס את המקדשים ושלח עשרות אלפי אסטריאנים משועבדים למערות, לחצוב את אבני החן. האנשים כבר לא בוחרים מרצונם לחיות קרוב כל כך לעוצמתם של האלים, אלא זאת החלטה שנכפית עליהם. הם לא חשים תחושת ייעוד ולא נשבעים אמונים, ולכן רוב האנשים הנשלחים למכרות מאבדים במהירות את שפיותם, וזמן קצר לאחר מכן את חייהם.
וכל זה כדי שהעשירים יוכלו לשלם הון תועפות ולהתכסות באבני חן בלי לבטא אפילו את שמות האלים. בעינינו זה חילול הקודש, אבל לא בעיני הקאלוֹוַקסיאנים. הם לא אנשים מאמינים. וללא ברכתם של האלים — ללא החיים לאורך זמן במעמקי האדמה — הם יכולים להשיג רק קמצוץ מכוחו של מגן אמיתי, ולא משנה כמה אבני חן הם עונדים — וזה די הרבה, אצל רובם. אבני המים בצמתהּ של קרֵס היו מעניקות למגן מיומן את הכוח לחולל אשליה חזקה מספיק כדי ליצור פנים חדשות לגמרי, אבל אצל קרֵס הן רק מעניקות לעורה זוהר, לשפתיה וללחייה סומק יפה, ולשׂערה הזהוב ברק.
אבני יופי, כך קוראים להן הקאלוֹוַקסיאנים עכשיו.
"אבא שלי שלח לי ספר של פואמות מלִיריָה," היא אומרת לי. קולה נעשה מתוח כמו תמיד כשהיא מדברת איתי על אביה, המשמש בתפקיד תֵ'יין, מפקד הצבא. "כדאי שניקח אותו אל הפביליון ונתרגם אותו. ניהנה מהשמש כל עוד היא זורחת."
"אבל את לא מדברת ליריאנית," אני אומרת במצח מקומט. לקרֵס יש כישרון לשפות ולספרות, שני דברים שלאביה מעולם לא היתה סבלנות בשבילם. בתור הלוחם המוכשר ביותר של הקייזר ומפקד הצבא שלו, הת'יין מבין בקרבות ובכלי נשק, באסטרטגיה ובשפיכות דמים, לא בספרים ובשירה, אבל הוא מנסה, למענה. אמה של קרֵס מתה כשהיתה עוד תינוקת, ולכן הת'יין הוא בן המשפחה היחיד שנותר לה.
"קלטתי כמה משפטים פה ושם," היא אומרת ומנופפת בידה בביטול. "אבל אבא ביקש מהמשורר שיתרגם חלק, כדי שאני אוכל לפענח את השאר. את יודעת עד כמה אבא שלי נהנה מהחידות שלו."
היא מלכסנת אלי מבט כדי לראות איך אני מגיבה, אבל אני נזהרת לא להגיב.
אני נזהרת לא לדמיין את אביה של קרֵס מצמיד פגיון לגרונו הכחוש של המשורר המסכן הרכון על עבודתו, וגם לא לדמיין איך הצמיד אותו לגרונה של אמי לפני זמן רב כל כך. אני לא חושבת על הפחד שבעיניה. על ידה הנתונה בידי. על קולה, חזק וצלול אפילו אז.
לא, אני לא חושבת על הדברים האלה. אני אצא מדעתי אם אחשוב עליהם.
"טוב, אנחנו נפתור אותן במהירות אם נעבוד יחד," אני אומרת לה בחיוך, בתקווה שישכנע אותה.
זאת לא הפעם הראשונה שאני תוהה מה יקרה אם לא אכבוש את הצמרמורת כשהיא מזכירה את אביה. אם לא אחייך ואעמיד פנים שזה לא אותו האדם שהרג את אמי. אני רוצה להאמין שקרֵס ואני חברות כבר מספיק זמן כדי שהיא תבין, אבל סוג כזה של אמון הוא מותרות שאינני יכולה להרשות לעצמי.
"אולי דַאגמָאר תהיה שם," אומרת קרֵסֶנטיה ומנמיכה את קולה ללחישה חתרנית. "פיספסת אותה... בחירה אופנתית אמיצה בארוחת הצהריים אצל הדוכסית אתמול." עיניה נוצצות בחיוך.
לא אכפת לי. המחשבה עולה במוחי באופן פתאומי ונוקב כמו עקיצת דבורה. לא אכפת לי גם אם דאגמאר הגיעה לארוחת הצהריים בעירום. לא אכפת לי מכל הדברים האלה. אני דוחפת את המחשבה עמוק למטה וקוברת אותה, כמו תמיד. מחשבות כאלה לא שייכות לת'ורה; הן שייכות לקול. בדרך כלל זהו רק לחש שקל למדי להתעלם ממנו, אבל לפעמים הוא נעשה רם יותר וגולש לתוך הקול שלי. ואז אני מסתבכת בצרות.
אני מעגנת את עצמי אל קרֵס, אל ראשה הקליל, אל הנאותיה הפשוטות.
"קשה לי להאמין שמשהו יכול להתעלות על נוצות היען שהיא התכסתה בהן לפני חודש," אני עונה בלחש וגורמת לה לצחקק.
"אוי, הפעם זה היה הרבה יותר גרוע. השמלה שלה היתה עשויה מתחרה שחורה. כמעט היה אפשר לראות את הבגדים התחתונים שלה — או את העובדה שלא היו לה כאלה!"
"לא!" אני צווחת, מעמידה פני מזועזעת.
"כן! אומרים שהיא מקווה לפתות את הדוכס קלָארֶנס," אומרת קרֵס. "אבל אני לא יכולה לתאר לעצמי למה. הוא מבוגר מספיק כדי להיות אבא שלה ויש לו ריח של בשר רקוב." היא מעקמת את האף.
"אני מניחה שכשמביאים בחשבון את החובות של האבא האמיתי שלה..." קולי דועך ואני זוקרת גבה.
עיניה של קרסנטיה נפערות. "באמת? איפה שמעת את זה?" היא מתנשפת. כשאני רק מחייכת בתגובה, היא נאנחת ונועצת בקלילות מרפק בצד גופי. "את תמיד שומעת את הרכילות הכי מעניינת, ת'ורה."
"זה כי אני מקשיבה," אני אומרת בקריצה.
אני לא מגלה לה מה אני באמת מחפשת כשאני מקשיבה, שאני סורקת את כל השמועות התפלות בניסיון לגלות התלחשויות על תנועת התנגדות אסטריאנית, בניסיון לגייס תקווה כלשהי שעוד יש שם מישהו, שיום אחד אולי יבואו להציל אותי.
בשנים שאחרי המצור תמיד הסתובבו סיפורים על אסטריאנים מורדים שניסו לפגוע בכוחות הקייזר. פעם בשבוע נגררתי החוצה אל כיכר עיר הבירה כדי לקבל הלקאה מידי אחד מאנשי הקייזר ולשמש דוגמה בזמן שראשים של מורדים שנפלו בקרב נרקבים מאחורַי על מוטות מחודדים. ברוב המקרים הכרתי את הפרצופים האלה: מגינים ששירתו את אמא שלי, גברים ונשים שנתנו לי ממתקים וסיפרו לי סיפורים כשהייתי קטנה. שנאתי את הימים האלה, ורוב הזמן שנאתי את המורדים, כי הרגשתי שהם אלה שפוגעים בי כשהם מעוררים את זעמו של הקייזר.
אבל עכשיו רוב המורדים כבר מתים ונשמעות רק התלחשויות על מרד, רכילות אקראית, כאילו במחשבה שנייה, כשנגמרים לאנשי החצר נושאי השיחה האחרים. עברו שנים מאז נתפס המורד האחרון. אני לא מתגעגעת לעונשים האלה, שהיו תמיד אכזריים יותר ופומביים יותר מכל עונש אחר, אבל אני כן מתגעגעת לתקווה שדבקה בי, לתחושה שאני לא לבדי בעולם, שיום אחד — אולי — יצליחו בני עמי לשים קץ לסבלי.
קול צעדים הולך וגובר מאחורינו, צעדים כבדים מאלה של שפחותיה של קרֵס.
"ליידי קרסנטיה, ליידי ת'ורה," קורא קול גברי. קרֵס מהדקת את אחיזתה בזרועי ונשימתה נעתקת לרגע.
"הוד מעלתך," אומרת קרֵס, מסתובבת ומשתחווה, ומושכת אותי יחד איתה. לבי מתחיל לדהור לשמע התואר, אף שאני יודעת שזה לא הקייזר. את קולו הייתי מזהה בכל מקום. ובכל זאת אני לא נרגעת לגמרי עד שאני מזדקפת ומוודאת שאני צודקת.
לאדם שמולי יש אותו שיער בלונדיני בהיר וארוך, אותן עיניים כחולות קרות ואותו קו לסת מרובע כמו לקייזר, אבל מי שעומד מולי הוא הרבה יותר צעיר, מבוגר ממני אולי בשנה.
פְּרִינְץ סוֹרְן, אני מבינה בהפתעה. נסיך הכתר. איש לא דיבר על כך שהוא חוזר לחצר המלכות, וזה מפתיע משום שהקאלוֹוַקסיאנים אוהבים את הפּרינץ שלהם הרבה יותר מאשר את הקייזר.
הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה לפני כמעט חמש שנים, כשהיה ילד צנום בן שתים־עשרה בעל לחיים עגלגלות וחרב עץ שתמיד היתה בידו. הבחור שעומד מולי כבר אינו צנום, ולחייו איבדו את אותה עגלגלוּת ילדותית. חרב תלויה עדיין בנדן על ירכו, אבל היא כבר אינה עשויה עץ. זהו להב מצולק מברזל מחושל שניצבוֹ נוצץ מאבני נפש, הפעם למען הכוח.
כשהייתי ילדה ראיתי מגיני אדמה שיכלו לגרור סלעים השוקלים פי שלושה ממשקלם כאילו היו אוויר, אבל קשה לי להאמין שאבני הנפש של הפּרינץ עושות הרבה יותר מאשר להוסיף כמה קילוגרמים של כוח למהלומות שלו. לא שזה משנה באמת. בחמש שנות ההכשרה של סורן אצל הת'יין, החרב הזאת הקיזה די והותר דם. חצר המלכות הומה תמיד שמועות על גבורתו של הפּרינץ בקרב. מספרים שהוא עילוי אפילו לפי סטנדרטים קאלוֹוַקסיאניים. הקייזר אוהב להתייחס לפּרינץ כאל שלוחה שלו עצמו, אבל הישגיו של פּרינץ סורן רק מדגישים את חסרונותיו של הקייזר עצמו. מאז עלה על כס המלכות נעשה הקייזר עצלן ומדושן עונג, מעוניין יותר בסעודות חגיגיות ובשתייה מאשר בהשתתפות בקרבות.
אני תוהה למה הפּרינץ חזר אחרי שנים רבות כל כך, אם כי אני מניחה שתקופת החניכוּת שלו אצל הת'יין הסתיימה. עכשיו הוא מבוגר באופן רשמי, ואני רק יכולה לשער שעוד מעט יוביל גייסות משלו.
הוא קד קידה קלה ומשלב את ידיו מאחורי גבו. הבעת פניו השלווה אינה משתנה; היא נראית כאילו היא חצובה בשיש. "טוב לראות שוב את שתיכן. אני מקווה ששלומכן טוב."
זאת לא שאלה באמת, אבל קרֵס משיבה ב"כן" מבולבל, תוחבת קווצת שיער מאחורי אוזנה ומחליקה את קפלי החצאית שלה, בקושי מסוגלת להיישיר מבט אל עיניו. היא מאוהבת בו מאז שהיינו ילדות, כמו כל שאר בנות גילנו שדימיינו את עצמן בשנות ההתבגרות בתפקיד הפּרִינְצֵסִינָה. אבל בשביל קרֵס זאת מעולם לא היתה פנטזיה ריקה מתוכן. אסטריאה היא רק אחת מהמדינות שאביה כבש למען הקייזר. אומרים שאביה השתלט על ממלכות רבות יותר מכל מצביא אחר, ואיש אינו יכול להתכחש לעובדה שהעלאת בתו לדרגת פּרינצסינה תהיה גמול הולם על נאמנות שכזאת. מאחר שקרֵס הגיעה לפרקהּ לפני שישה חודשים, ההתלחשויות על שידוך כזה נעשו מחרישות אוזניים בחצר המלכות.
עוד סיבה לחזרתו, אולי?
אם ההתלחשויות הגיעו לאוזניו של סורן, היכן שלא היה, הוא לא מראה זאת. עיניו גולשות על פני קרֵס כאילו אינה אלא אוויר ואור, ונוחתות דווקא עלי. מצחו מתקמט כמו מצחו של אביו כשהוא מביט בי, אבל לפחות לא מגיע אחר כך גיחוך זחוח או מבט תאוותני.
"אני שמח לשמוע את זה," הוא אומר לקרֵס בקול צונן ומהוקצע, אבל עיניו נותרות נעוצות בעינַי. "אבי מבקש את נוכחותך, ליידי ת'ורה."
הפחד מתפתל בקרבי כמו נחש פיתון רעב, מתהדק, מתהדק, עד שאיני יכולה לנשום. מתעורר בי דחף לרוץ ואני נאבקת להשאיר את רגלַי במקומן.
לא עשיתי שום דבר. נזהרתי כל כך. אבל אני לא צריכה לעשות שום דבר כדי לעורר את זעמו של הקייזר. בכל פעם שיש רמז למרד ברובע העבדים, או ששודד ים אסטריאני מטביע ספינה קאלוֹוַקסיאנית, אני משלמת את המחיר. בפעם האחרונה שזימן אותי, בקושי לפני שבוע, הוא ציווה להלקות אותי בתגובה להתפרעות באחד המכרות.
"טוב." קולי רועד למרות כל ניסיונותַי לייצב אותו. "אסור לנו לתת לו לחכות."
לרגע קל נראה פּרינץ סורן כאילו הוא מתכוון לומר משהו, אבל במקום זאת שפתיו מתהדקות והוא מציע לי את זרועו.
