אתמול בלילה שכבתי במיטה וניסיתי להירדם. ברור שלא הצלחתי כי כזאת אני, ברגע שיש לי הזדמנות אני דופקת את שעות השינה שלי עד שהן כבר בקושי קיימות.
בשלוש לפנות בוקר כבר הייתי מיואשת, קמתי מהמיטה והחלטתי לקרוא ספר. פתאום נזכרתי בספר הזה, שאבא שלי השאיל לי בטיסה מלונדון ובחיים לא סיימתי לקרוא. מצאתי אותו בארון, לקחתי אותו והתחלתי מהתחלה. ככה, בשלוש לפנות בוקר. לגיטימי.
כעבור זמן, השעה היא ארבע וחצי לפנות בוקר, אני בוהה במספר 372 בפינה העליונה של הספר ומרגישה די מוזר.
כן, יש אנשים שיגידו שאני אולי צעירה מדי בשביל הספר הזה ושכנראה פספסתי חלקים שלמבוגרים עם עבודות ובית וילדים הם כנראה ברורים יותר.
אבל אפילו מנקודת המבט שלי, הספר הזה אחד הטובים שקראתי.
לא הצלחתי להניח אותו מהיד- למרות האורך של הפרקים והעובדה שאני צריכה לישון אם אני רוצה לסיים את השמונה מאות ואחת עבודות שיש לי מהלמידה מרחוק היום, כל פעם שסיימתי פרק הנחתי את הספר על השולחן ואחרי כמה דקות הרמתי אותו שוב והתחלתי עוד פרק. אז טכנית, כן הצלחתי להניח אותו מהיד. אבל לא ממש.
היו מקרים שקראתי כמה פרקים ברצף ואפילו לא שמתי לב כמה עמודים עברתי עד שקלטתי שיש לי עוד ארבעים עמודים לסוף. אז כבר לא הצלחתי להפסיק בכלל, עד שסיימתי.
(יש טיפה ספוילרים בחלק הבא)
הספר הזה גרם לי לחשוב, לגבי עצמי, אנשים אחרים, החברה, מה לא. הוא גרם לי להרגיש כעס בעוצמות מסוכנות שבשעות נורמליות כנראה שהיה גורם לי להטיח כדור בדלת שלי עד שמישהו היה צועק עליי להפסיק, ועוד רגשות ומחשבות ותהיות לגבי עצמי ולגבי אנשים אחרים. הרגשתי כל כך שקועה בספר ברמה שלא הרגשתי כבר הרבה זמן, ממש לא יכולתי להתנתק מהספר עד הסיום.
הקטע עם התינוקת והמשפט גרם לי להילחם בעצמי הרבה- ברור שאני רוצה שלתינוקת יהיו הורים עם מספיק אמצעים כדי לטפל בה, אבל האם לא מגיע לה להיות יותר מחוברת למורשת ולתרבות שלה, לאמא הביולוגית שלה שעדיין אוהבת אותה? האם העובדה שהיא נטשה אותה אומרת שלא מגיעה לה הזדמנות נוספת או שאולי היא יכולה להוכיח את עצמה? כשהמשפט הוכרע, לא יכולתי שלא להרגיש טיפה מאוכזבת- ומיד לחשוב אם יש לי זכות בכלל להיות מאוכזבת אם אני לא מבינה כלום בהורות ויכולות אימהיות, וכנראה שאני לא מבינה את הדברים כמו שצריך. גם מיה, והעובדה שהבת שלה הייתה בכלל אמורה להיות של זוג אחר בתהליך של פונדקאות, גרמה לי להרגיש הרבה רגשות שסתרו אחד את השני. האם מה שהיא עשתה היה הדבר הנכון לעשות?
הדמויות- גם הן, כמו כל הספר, גרמו לי להרגיש הרבה דברים. לפעמים אהבתי אותן, לפעמים שנאתי אותן, לפעמים הזדהיתי איתן, לפעמים הערכתי אותן ולפעמים לא הבנתי מה לעזאזל הן עושות ולמה. אבל בסך הכל, אהבתי את הדמויות בלי קשר לאם הן "טובות" או "רעות" (מה שאין ממש בספר הזה ונתון לשיקול של הקוראים, כנראה, כי לכל אחד יש דעות שונות) כי בסך הכל, גם דמות שהיא הכי רעה שאפשר אבל עדיין בנויה בצורה טובה, עם מניעים וסיפור רקע טוב ורגשות שהיא גורמת לנו להרגיש היא רכיב טוב ואהוב בספר שגורם לנו להמשיך לקרוא אותו במקום להניח אותו בצד ולעבור לספר הבא (ואני חייבת להודות- היו כמה ספרים שאחרי שסיימתי אותם ממש התגעגעתי לדמות ה"רעה").
בקיצור- ספר ממש טוב, אולי לא לקבוצת הגיל שלי (למרות שאפשר), אבל מאוד מעניין ומומלץ.
סליחה על הביקורת הצולעת, אני טובה יותר בלהיות עצבנית.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
