בחלומי אני עם הידאו.


אני יודעת שזה חלום כי אנחנו במיטה לבנה בראש גורד שחקים שמעולם לא ראיתי בחיי, בחדר עשוי כולו זכוכית. אם אני מביטה למטה אל הרצפה אני רואה דרכה עשרות על עשרות קומות מתחתינו, תקרה־רצפה, תקרה־רצפה, עד שהן מתכנסות לנקודה במקום כלשהו הרחק למטה, מעמיקות הרחק לתוך האדמה.


אולי אין בכלל קרקע מוצקה.


קרני השחר הרכות אמנם מסתננות פנימה, מסלקות את האפלולית הכחולה של הלילה ומאירות את עורנו בגוון של חמאה, אבל עדיין אפשר לראות בבירור יריעת כוכבים בלתי אפשרית על השמיים, מצפה אותם בשכבה מנצנצת בזהב ולבן. מחוץ לחדר השינה נפרש נוף רחב ידיים של עיר שאין לה סוף. אורותיה הם מעין שיקוף של הכוכבים מעל, מתמשכים עד שהם נעלמים לתוך שכבת העננים באופק.


זה יותר מדי. בכל כיוון — אינסוף. אני לא יודעת לאן ליפול.


שפתיו של הידאו נוגעות בעצם הבריח שלי וחוסר ההתמצאות מתפוגג לחמימות. הוא כאן. אני מטה את ראשי לאחור, שפתיי פשוקות, שערי מעלה גלים מאחוריי, ועיניי פונות אל תקרת הזכוכית ואל מערכי הכוכבים מעל.


אני מצטער, הוא לוחש, וקולו מהדהד בתוך מחשבותיי.


אני נדה בראשי לעברו ומכווצת את המצח. אני לא זוכרת על מה הוא מתנצל, ועיניו עצובות כל כך עד שאני לא רוצה לזכור. משהו לא בסדר. אבל מה? משהו מציק לי, תחושה שאני לא אמורה להיות כאן.


הידאו מושך אותי קרוב יותר אליו. התחושה מתגברת. אני מביטה לעבר העיר דרך הזכוכית, תוהה אם נוף החלום הזה אולי לא נראה כמו שצריך, או שהכוכבים מעל הם שמעוררים בי ספק. משהו לא בסדר...


אני מתקשחת מול גופו של הידאו. מצחו נחרש קמטים, והוא חופן את פניי בידו. אני רוצה לרכון בחזרה לתוך הנשיקה שלנו, אבל משהו זז בצד השני של החדר ומסיח את דעתי.


מישהו עומד שם. זאת דמות לבושה כולה בשריון שחור, תווי פניה מוסתרים מאחורי קסדה כהה.


אני מביטה בו. וכל מה שעשוי מזכוכית מתנפץ.


רובע שינג'וקו


טוקיו, יפן


1


שמונה ימים לפני טקס הסיום של וורקרוס


מישהו מסתכל עליי.


אני מרגישה את זה — התחושה העל־טבעית שעוקבים אחריי, מבט בלתי נראה שמתמקד בגב שלי. הוא גורם לי עקצוצים בעור, וכשאני מתקדמת ברחובות ספוגי הגשם של טוקיו לפגישה עם רוכבי הפניקס, אני מביטה כל הזמן מעבר לכתף. אנשים עוברים על פניי במהירות, בזרם קבוע של מטריות ססגוניות וחליפות עסקים, נעלי עקב ומעילים רחבים. אני לא יכולה להפסיק לדמיין את פניהם המושפלים פונים כולם לעברי, ולא משנה לאן אני מתקדמת.


אולי זאת פרנויה שנובעת משנים שבהן הייתי ציידת ראשים. את ברחוב צפוף, אני אומרת לעצמי. אף אחד לא עוקב אחרייך.


האלגוריתם של הידאו הופעל לפני שלושה ימים. טכנית, העולם אמור עכשיו להיות בטוח יותר משהיה אי פעם. כל אדם שהשתמש אי פעם בעדשות המגע החדשות של משחקי הנקה — אפילו רק פעם אחת — אמור להיות נתון במידה מלאה לשליטתו של הידאו, לא להיות מסוגל עוד להפר את החוק או לפגוע באדם אחר.


רק המעטים שעדיין משתמשים בעדשות של שלב בטא, כמוני, לא מושפעים.


כך שבתיאוריה אני לא אמורה לדאוג שמישהו אולי עוקב אחריי. האלגוריתם לא ייתן לו לעשות שום דבר שיפגע בי.


אבל בעצם הרגע שאני חושבת על זה, אני מאטה ומביטה בתור הארוך המקיף את תחנת המשטרה המקומית. יש שם מאות אנשים, אני חושבת. כולם מסגירים את עצמם לרשויות בעוון כל מעשה בלתי חוקי שעשו אי פעם, החל מדוחות חניה שלא שולמו ועד לסחיבה מחנויות — אפילו רצח. זה המצב כבר שלושה ימים.


תשומת הלב שלי פונה למחסום משטרתי בקצה הרחוב. מכוונים אותנו לעיקוף דרך גוש בניינים אחר. אורות של אמבולנס מהבהבים על הקירות, מאירים אלונקה מכוסה שמורמת לתוך הרכב. מספיק לי להבחין לרגע בשוטרים המצביעים לעבר גג של מבנה סמוך, ואני מבינה מה קרה כאן. עוד פושע כנראה קפץ אל מותו. התאבדויות כאלה ממלאות את החדשות.


ואני עזרתי לכל זה להתרחש.


אני בולעת את אי הנוחות ומסתובבת ללכת. בעיני כולם יש ריקנות קלה אבל משמעותית. הם לא יודעים שיד מלאכותית נמצאת בתוך התודעה שלהם, והיא מכוונת את רצונם החופשי.


היד של הידאו.


די בתזכורת הזאת כדי לעצור אותי באמצע הרחוב. אני עוצמת עיניים. אגרופיי מתכווצים ונפתחים, והלב קופץ למשמע שמו. אני טיפשה כל כך.


למה המחשבה עליו ממלאת אותי תיעוב ותשוקה בעת ובעונה אחת? איך אני יכולה לבהות בבעתה בטור האנשים המחכים בגשם מחוץ לתחנת משטרה — ובכל זאת להסמיק מן החלום שבו אני במיטתו של הידאו, מעבירה ידיים על גבו?


מה שהיה בינינו נגמר. תשכחי אותו. אני פוקחת שוב עיניים וממשיכה הלאה, מנסה לרסן את הכעס שהולם לי בחזה.


כשאני חומקת לתוך המסדרונות המחוממים של מרכז קניות בשינג'וקו גשם כבר יורד גלים־גלים, מורח את ההשתקפויות של אורות הניאון על המדרכה החלקלקה.


לא שהסערה עוצרת את ההכנות לטקס הסיום המתקרב של וורקרוס, שיציין את סוף המשחקים השנה. עם עדשות הבטא שעליי אני רואה את הכבישים והמדרכות מסומנים בצבעים מוסכמים, בגוני ארגמן וזהב. כל רובע בטוקיו מסומן כך כרגע — הרחובות מכוסים בצבעיה של הנבחרת הפופולרית ביותר בשכונה. מעליי מתפוצצת תצוגה שופעת של זיקוקים וירטואליים, מנקבת את השמיים הכהים בפרצי אור צבוע. הנבחרת האהודה ביותר ברובע שינג'וקו היא רוכבי הפניקס, כך שהזיקוקים כאן יוצרים כרגע צורה של פניקס — עוף חול המתרומם ומקמר את צווארו הבוער בזעקת ניצחון.


בכל יום במשך כשבוע יוכרז ברחבי העולם על עשרת השחקנים המובילים בְאליפות השנה, אחרי הצבעה של כל מעריצי וורקרוס. עשרת השחקנים האלה יתחרו בטורניר הכוכבים הסופי במהלך טקס הסיום ואז יהיו במשך שנה הידוענים המובילים בעולם, עד שישחקו שוב באביב הבא, במשחק של טקס הפתיחה. כמו זה שאליו פרצתי, שאותו שיבשתי, והוא הפך את כל חיי והביא אותי לכאן.


אנשים ברחובות לבושים בגאווה בתחפושות של השחקנים שהם מצביעים להם לרשימת עשרת הגדולים של השנה. אני רואה כמה כפילים של אָשֶר, לבושים כמו שהוא היה לבוש במשחק האליפות שלנו בעולם הלבן; מישהי לבושה בתור גֶ'נָה, ומישהו בתור רוֹשָאן. אחרים מתווכחים בלהיטות על משחק הגמר. ברור להם שהייתה רמאות — שדרוגים שאסור היה להשתמש בהם במשחק.


כמובן, אני עשיתי את זה.


אני מסדרת את מסכת הפנים שלי, משחררת את שערי הצבוע בצבעי הקשת מתוך הכובע של מעיל הגשם האדום. מגפי הגשם שלי משמיעים קולות רטובים על המדרכה. העליתי פרצוף וירטואלי רנדומלי על פניי, כך שלפחות אנשים עם משקפי נוירולינק או עדשות מגע של נוירולינק שיסתכלו עליי יראו זרה לא מוכרת. מבחינת האנשים הנדירים שלא משתמשים בהם, מסכת הפנים אמורה לכסות מספיק כדי שאהיה דומה בעיניהם לכל חובשי המסכות האחרים ברחוב.


"סוּגוֹי!" קורא מישהו שעובר על פניי, וכשאני מסתובבת אני רואה שתי בנות פעורות עיניים מחייכות למראה השיער שלי. המילים שהן אומרות ביפנית נרשמות מול עיניי בתרגום לאנגלית. "וואו! יופי של תחפושת אֶמִיקָה צֶ'ן!"


הן מסמנות שהן רוצות לצלם אותי, ואני משתפת פעולה, מרימה ידיים בסימן וי של ניצחון. הידאו שולט גם בשתיכן? אני תוהה.


הבנות מהנהנות בתודה ומתקדמות הלאה. אני מסדרת את רצועת הסקייטבורד החשמלי שלי על הכתף. זאת תחפושת זמנית טובה, להעמיד פנים שאני מחופשת לי, אבל בתור מישהי שרגילה לעקוב בחשאי אחרי אחרים, אני מרגישה חשופה בצורה משונה.


אמי! כמעט הגעת?


ההודעה של הָמִי מופיעה לפניי כטקסט לבן שקוף וחותכת את המתח. אני מחייכת אינסטינקטיבית והולכת מהר יותר.


כמעט.


את יודעת, היה קל יותר אם היית באה איתנו.


אני מביטה שוב מעבר לכתף. בהחלט היה קל יותר — אבל בפעם האחרונה שהייתי באותו מקום עם חבריי לנבחרת, זירו כמעט הרג את כולנו בפיצוץ.


אני כבר לא חברה רשמית ברוכבים.


אנשים היו שואלים שאלות אם היו


רואים אותנו יוצאים ביחד הערב.


אבל אז היית בטוחה יותר.


ככה בטוח יותר.


אני כמעט יכולה לשמוע את האנחה שלה. היא שולחת שוב את הכתובת של הבר.


נתראה בקרוב.


אני עוברת דרך הקניון ויוצאת מהצד השני. גושי הבניינים הססגוניים של שינג'וקו מתחלפים כאן ברחובות העלובים של קָבּוּקִיצ'וֹ, רובע האורות האדומים של טוקיו. אני מותחת את הכתפיים בדריכות. זה לא אזור מסוכן — בהחלט לא בהשוואה למקום בניו יורק שממנו הגעתי — אבל הקירות מכוסים מסכים זוהרים המציעים את שירותיהם של בחורות יפהפיות ובחורים נאים בשיער זקור, יחד עם שלטים מפוקפקים עוד יותר שאני לא רוצה להבין.


דוגמניות וירטואליות בבגדים חושפניים עומדות מחוץ לברים ומזמינות מבקרים להיכנס. הן מתעלמות ממני כשהן קוראות בפרופיל שלי שאני זרה ומפנות את תשומת הלב שלהן ליפנים המקומיים, הרווחיים יותר, שמשוטטים ברחובות.


אני בכל זאת מאיצה את הקצב. אין בכל העולם רובע אורות אדומים בטוח.


אני חומקת לרחוב צר בגבול קבוקיצ'ו. לאשכול המעברים הקטנים האלה קוראים סמטת פיפי. הריידרז בחרו אותה הערב כי היא סגורה לתיירים בעונת אליפות וורקרוס. שומרי ראש זעופים בחליפות עומדים בכניסות וביציאות של הסמטה ומגרשים עוברי אורח סקרנים.


אני מורידה את המסכה מפניי לרגע, כדי שיוכלו לראות את זהותי האמיתית. שומר ראש אחד מהנהן ומרשה לי להיכנס.


שני צידי הסמטה מלאים מועדוני סאקה קטנטנים ודוכני יקיטורי. דרך כל אחת מדלתות הזכוכית החלביות אני רואה חברי נבחרות אחרים שגבם מופנה אליי, מצטופפים לפני גריל מעלה עשן, מתווכחים בקול רם מול מסכים וירטואליים שעל הקירות, המציגים ראיונות עם שחקנים. ריח רענן של גשם מתערב בניחוחות של שום, מיסו ובשר מטוגן.


אני מורידה את מעיל הגשם, מנערת אותו ומקפלת אותו לתוך תיק הגב. ואז אני ניגשת לדוכן האחרון. הבר הזה גדול קצת יותר מהאחרים, והוא נמצא מול סמטה שקטה שחסומה משני צידיה. הפתח מואר בשורת פנסים אדומים עליזים, וגברים בחליפות שומרים סביבו במיקומים אסטרטגיים. אחד מהם מבחין בי וזז הצידה, מסמן לי להתקדם.


אני עוברת מתחת לפנסים ונכנסת מבעד לדלת הזזה מזכוכית. גוש אוויר חמים עוטף אותי.


נכנסת לבר חצות!


+500 נקודות. ניקוד יומי: +950


רמה 36 | ש120,064


אני מוצאת את עצמי בחדר צפוף ונעים שיש בו קומץ מושבים מסודרים סביב בר. שף מגיש במהירות קערות ראמן. הוא נעצר כדי להכריז על בואי.


סיבוב ברכות מתקיף אותי כשכולם פונים לעברי.


המי, הגנבת שלנו, ורושאן, המגן. אשר, הקפטן שלנו, יושב על אחד ממושבי הבר. כיסא הגלגלים האלגנטי שלו מקופל מאחוריו. אפילו טְרֶמֶיין, שטכנית שייך לנבחרת גדוד השדים, נמצא כאן. הוא משאיר את מרפקיו שעונים על הבר כשהוא מהנהן אליי דרך האדים העולים מהקערה שלו. הוא יושב במרחק מרושאן, שמתעסק עם מחרוזת תפילה על אמת ידו ומתעלם במופגן מהחבר לשעבר שלו.


הנבחרת שלי. החברים שלי. ההרגשה המשונה שמסתכלים עליי מתפוגגת כשאני בוחנת את פניהם.


המי מנופפת לי לבוא אליה. אני מחליקה בתודה למושב הריק לידה. השף מניח לפני קערת ראמן ומתרחק כדי לתת לנו פרטיות. "כל העיר חוגגת," אני ממלמלת. "אין לאנשים מושג מה הידאו עשה."


היא מתחילה לאסוף את תלתליה לגוש צפוף, גבוה על ראשה. ואז היא זוקרת את הסנטר לעבר מסך וירטואלי שמציג על הקיר צילומים ממשחק הגמר. "הגעת בדיוק בזמן," היא עונה. "הידאו תכף יצא בהכרזה."


אנחנו מביטות במסך והמי מוזגת לי כוס תה. עכשיו הוא מציג חדר מלא עיתונאים שפניהם נשואים לעבר במת ענק. כולם מחכים בקוצר רוח לבואו של הידאו. קֵן, מנהל הקריאייטיב של וורקרוס, ומרי נקמוּרה, מנהלת התפעול הראשית של משחקי הנקה, כבר שם, מתלחשים ביניהם.


החדר על המסך מתמלא פתאום המולה כשהידאו עולה לבמה. הוא מיישר פעם אחת את דשי הז'קט האלגנטי שהוא לובש כשהוא ניגש בצעדים רחבים לעמיתיו, לוחץ ידיים תוך כדי הליכה בחן השלו והמוקפד הרגיל אצלו.


אפילו מראה דמותו על המסך כמעט מציף אותי, כאילו הוא נכנס לבר הזה. אני רואה רק את הבחור שבו צפיתי כל חיי, את הפרצוף שהייתי עוצרת לחפש בדוכני עיתונים ולבלוע בטלוויזיה. אני תוקעת ציפורניים בדלפק, מנסה לא לחשוף כמה חולשה מביכה הוא גורם לי.


המי שמה לב. היא מביטה בי באהדה. "אף אחד לא מצפה שתתגברי ברגע על הקשר איתו," היא אומרת. "אני יודעת שהוא מנסה להשתלט על העולם והכול, אבל הוא עדיין נראה בחליפה יותר טוב מדוגמן של בלמיין."


אשר מזעיף פנים. "אני עוד פה."


"לא אמרתי שאני רוצה לצאת איתו," עונה המי, מושיטה יד ומלטפת פעם אחת את הלחי של אשר.


אני מביטה במסך כשהידאו וקן מדברים חרישית, ותוהה כמה קן ומרי יודעים על התוכניות של הידאו. כל החברה הייתה מעורבת בעניין מלכתחילה? אפשר לשמור בסוד דבר כזה? אנשים רבים עד כדי כך היו מוכנים להשתתף במשהו נורא כל כך?


"כפי שכולכם יודעים," פותח הידאו, "במשחק הגמר של האליפות השנה הופעלה רמאות שקידמה נבחרת אחת — רוכבי הפניקס — יחסית לאחרת — אנדרומדה. אחרי בחינת העניין עם צוות הקריאייטיב שלנו" — הוא שותק רגע ומביט לעבר קן — "מתברר שהרמאות לא הופעלה על ידי אחד השחקנים אלא על ידי גוף חיצוני. משום כך החלטנו שהדרך הטובה ביותר לפתור את העניין היא לקיים משחק חוזר רשמי בין אנדרומדה לרוכבי הפניקס, בעוד ארבעה ימים. לאחר מכן יתקיים טקס הסיום כעבור ארבעה ימים נוספים."


המולה מיידית של שיחות ממלאת את החדר למשמע דבריו של הידאו. אשר נשען לאחור ומביט במסך במצח מכווץ. "נו, אז זה קורה," הוא אומר לכולנו. "משחק חוזר רשמי. יש לנו שלושה ימים להתכונן."


המי בולעת נודלס מלוא הפה. "משחק חוזר רשמי," היא חוזרת, אבל אין בקולה התלהבות. "זה לא קרה אף פעם בהיסטוריה של האליפויות."


"יהיו שם הרבה שונאים של רוכבי הפניקס," מוסיף טרמיין. כבר עכשיו נשמעות בבירור כמה קריאות "רמאים!" מהברים האחרים בחוץ.


אשר מושך כתפיים. "זה לא משהו שלא התמודדנו איתו קודם. נכון, בלקבורן?"


ארשת פניו של טרמיין חתומה. ההתרגשות לקראת המשחק החדש מדלגת עלינו כשאנחנו ממשיכים להביט במסך. משחק חוזר הוא לא החדשות הגדולות. אילו רק הכתבים היו יודעים מה הידאו עושה באמת עם הנוֹירוֹלִינְק.


נמאס לי מהזוועות בעולם, הוא אמר לי. אני אכריח אותן להיפסק.


"טוב," מתחיל רושאן לומר, ומעביר יד על פניו, "אם הידאו מוטרד ממשהו שקרה בימים האחרונים, לא רואים את זה עליו."


טרמיין מתרכז במשהו בלתי נראה מול עיניו וטופח באצבעותיו במהירות על הבר. לפני כמה שבועות הייתי כועסת אילו הייתי נמצאת איתו בחדר אחד. הוא עדיין לא אדם חביב עלי במיוחד, ואני כל הזמן מחכה שהוא יגחך ויקרא לי שוב הנסיכה פִּיץ', אבל לעת עתה הוא לצידנו. ואנחנו צריכים כל עזרה אפשרית.


"מצאת משהו?" אני שואלת אותו.


"השגתי כמה מספרים על כמות האנשים שיש להם עדשות מהסוג החדש." טרמיין נשען לאחור ופולט אנחה. "תשעים ושמונה אחוזים."


הייתי יכולה לחתוך את השתיקה כאן כמו עוגה. תשעים ושמונה אחוזים מכל המשתמשים נתונים עכשיו לשליטת האלגוריתם של הידאו. אני חושבת על התורים הארוכים, על המשטרה. קנה המידה העצום עושה לי סחרחורת.


"ושני האחוזים האחרים?" מצליח אשר לשאול.


"כל מי שעדיין משתמש בעדשות בטא של שלב הבדיקה," עונה טרמיין, "ועדיין לא עבר לחדשות. האנשים האלה בטוחים לעת עתה." הוא מעביר מבט על הבר. "אנחנו, כמובן, וכמה מהשחקנים הרשמיים, כי קיבלנו את עדשות הבטא לפני שהגרסה המלאה יצאה. הרבה אנשים בעולם האפל, אני בטוח. ומעט מאוד אנשים ברחבי העולם שלא משתמשים בכלל בנוירולינק. זהו. כל האחרים תקועים בתוך זה."


אף אחד לא רוצה להוסיף שום דבר. אני לא אומרת את זה בקול, אבל אני יודעת שאנחנו לא יכולים להישאר לנצח עם עדשות הבטא. השמועה אומרת שהעדשות האלה יורידו עדכון שימיר להן את האלגוריתם לזה של שאר העדשות ביום טקס הסיום של וורקרוס.


זה יקרה בעוד שמונה ימים.


"נשארו שבעה ימים של חופש," אומר אשר בסופו של דבר, ומבטא בקול את מה שכולנו חושבים. "אם אתם רוצים לשדוד בנק, זאת ההזדמנות." אני מביטה קצרות לעבר טרמיין. "הצלחת למצוא עוד מידע על האלגוריתם?"


הוא נד בראשו ומעלה מסך שכולנו נוכל לראות. מבוך של אותיות זוהרות. "אפילו לא שמץ. רואים?" הוא נעצר ומצביע על גוש קוד. "רצף הכניסה הראשי? צריך להיות כאן משהו."


"אתה אומר שלא יכול להיות שיש כאן אלגוריתם," אני עונה.


"אני אומר שלא יכול להיות, כן. אנחנו כאילו רואים כיסא צף באוויר בלי כבלים."


זאת אותה מסקנה שאליה אני הגעתי בלילות האחרונים שעברו עלי בלי שינה. הקדשתי אותם לחיפוש בכל נקיק של הנוירולינק. שום דבר. אני לא יודעת איך הידאו מיישם את האלגוריתם שלו, אני לא מוצאת אותו.


אני נאנחת. "הדרך היחידה להשיג גישה אליו היא כנראה באמצעות הידאו בעצמו."


על המסך הידאו עונה עכשיו לשאלות מעיתונאים. פניו רציניים, עמידתו נינוחה, ושערו פרוע בצורה מושלמת. אלגנטי כמו תמיד. איך הוא נשאר רגוע כל כך? אני נשענת קדימה, כאילו הרגעים המעטים שהיינו יחד במערכת היחסים הקצרה שלנו מספיקים כדי שאראה מה הוא חושב.


החלום שחלמתי אתמול בלילה עולה לי שוב בראש לרגע ואני כמעט מרגישה את ידיו עוברות על זרועותיי הערומות, רואה את הארשת הלא מרוסנת על פניו. אני מצטער, הוא לחש. ואז הצללית הכהה שצפתה בי מפינת החדר. הזכוכית שנשברה מכל עבר.


"ומה איתך?" אומר טרמיין ומעיר אותי מהמחשבות. "שמעת משהו חדש מזירו? יצרת קשר עם הידאו?"


אני נושמת נשימה עמוקה ונדה בראשי. "לא פניתי לאף אחד. עדיין לא."


"את לא חושבת ברצינות לקבל את ההצעה של זירו, נכון?" אשר משעין את הראש על יד אחת, ומביט בי בחשד. זאת בדיוק אותה ההבעה שהייתה לו כשהביט בי כקפטן, בכל פעם שחשב שאני לא מתכוונת להקשיב להנחיות שלו. "אל תעשי את זה. זאת מלכודת, זה ברור."


"גם הידאו היה מלכודת, אָש," אומרת המי. "ואף אחד מאיתנו לא חזה אותה."


"הידאו אף פעם לא ניסה לפוצץ את המעונות שלנו," אשר ממלמל. "תראו — אפילו אם זירו באמת רוצה שאמי תצטרף אליו כדי לעצור את הידאו, אני בטוח שיש לו גם תנאים. הוא לא בדיוק אזרח למופת. העזרה שלו עלולה להיות בעייתית כל כך, שלא שווה לקבל אותה."


טרמיין משעין את מרפקיו על הדלפק. אני עדיין לא רגילה לראות על פניו דאגה כנה, אבל היא מנחמת. תזכורת לכך שאני לא לבד. "אם את ואני נעבוד ביחד, אמי, נוכל לנסות להימנע מהעזרה של זירו. חייבים להיות רמזים על סָסוּקֶה טָנַקָה איפשהו בעולם."


"ססוקה טנקה נעלם בלי להשאיר סימן," אומר רושאן. קולו השקט קר ונחרץ כשהוא מסובב איטריות על הצ'ופסטיקס שלו.


טרמיין מביט בו במהירות. "תמיד יש סימן," הוא עונה. אשר מתערב לפני שחילופי הדברים בין רושאן לטרמיין ייעשו מביכים יותר. "אולי תצרי קודם קשר עם הידאו? תגידי לו שגילית שאחיו בחיים. אמרת שהוא יצר את כל זה — וורקרוס, האלגוריתם — בגלל אחיו, נכון? הוא לא יעשה בשבילו הכול?"


בעיני רוחי את רואה את הידאו מביט בי. כל מה שאני עושה הוא בשבילו. הוא אמר לי את זה רק לפני כמה שבועות, באדי המרחצאות החמים, כשהסתכלנו על הכוכבים המופיעים בשמיים.


אפילו אז הוא תכנן את האלגוריתם שלו. למילים שאמר יש עכשיו משמעות חדשה, ואני מתכווצת בִפנים, החמימות של הזיכרון הזה מתקשה לקרח.


"אם זירו באמת אחיו," אני עונה.


"את אומרת שהוא לא? כולנו ראינו."


"אני אומרת שאני לא יכולה להיות בטוחה." אני בוחשת את הנודלס בקערה שלי, לא מסוגלת לעורר בעצמי תיאבון.


המי מטה את הראש בהרהור, ואני רואה איך גלגלי השיניים של שחקנית השחמט מסתובבים לה בראש. "יכול להיות שזה מישהו שגנב את הזהות של ססוקה. יכול להיות שזה מישהו שמנסה להרחיק אנשים מהעקבות שלו דרך שימוש בשם של ילד מת."


"התחזות לרוח רפאים," אני ממלמלת בהסכמה. אני מכירה את השיטה, כבר השתמשתי בה.


"אמי לא יכולה לספר להידאו משהו כזה אם יכול להיות שהוא בכלל לא נכון," ממשיכה המי. "הוא עוד יכול לעשות בגלל זה משהו לא צפוי. אנחנו חייבים להשיג קודם הוכחות."


רושאן קם פתאום. הכיסא שלו נגרר לאחור בחריקה קולנית על הרצפה. אני מרימה מבט במהירות ורואה שהוא מפנה לנו עורף ויוצא מהבר דרך דלת ההזזה. "היי," קוראת המי. "אתה בסדר?"


הוא נעצר ומחזיר מבט אלינו. "מה בסדר? שכולנו יושבים כאן ומדברים על הפרטים הטכניים איך אמי צריכה להכניס את עצמה למצב שעלול להרוג אותה?"


השיחה בין כולנו נעצרת, מילים תלויות באוויר בלי שנאמרו. אף פעם עוד לא שמעתי כעס אמיתי בקולו של רושאן עד עכשיו, וזה נשמע לא מתאים לו.


הוא סוקר את חבריו לנבחרת ועיניו נעצרות עליי. "את לא חייבת להידאו כלום," הוא אומר בשקט. "עשית את מה ששילמו לך לעשות. זאת לא אחריותך לחפור עמוק יותר — בעבר של זירו או במה שקרה בינו לבין הידאו, או אפילו במה שהוא מתכנן לעשות להידאו."


"רק אמי יכולה —" אשר מתחיל להגיד.


"כאילו שתמיד היה חשוב לך מה היא צריכה," מסנן רושאן בתשובה. הגבות שלי מתרוממות בהפתעה.


"רושאן," אומר אשר ומביט בו בתשומת לב.


אבל רושאן מהדק את שפתיו. "תראי — אם הצוות של זירו עדיין רוצה לעצור את הידאו, שהוא יעשה את זה. תני לשניהם להתקיף זה את זה. קחי צעד לאחור ואל תהיי מעורבת. את לא חייבת לעשות את זה. ואף אחד מאיתנו לא צריך לשכנע אותך שכן."


לפני שאני מספיקה להגיב, רושאן מסתובב ויוצא לאוויר הלילה. הדלת נסגרת מאחוריו בנקישה חדה. מסביבי האחרים פולטים נשיפה חרישית.


המי נדה בראשה כשאני מביטה בה. "זה בגלל שהוא כאן," היא ממלמלת, ומהנהנת לעבר טרמיין. "זה משבש לרושאן הכול."


טרמיין מכחכח במבוכה. "הוא לא טועה," הוא אומר בסופו של דבר. "לגבי הסכנה, כלומר."


אני מביטה לעבר המקום שבו היה רושאן ומדמיינת את מחרוזת התפילה שלו על אמתו. בעיני רוחי אני רואה עדיין את ההודעה האחרונה מזירו ששוכבת בארכיון שלי, באותיות קטנות ולבנות ומחכות.


ההצעה שלי עדיין בתוקף.


המי נשענת לאחור ומשלבת ידיים. "למה באמת את ממשיכה עם זה?" היא שואלת אותי.


"גורל העולם הוא לא סיבה מספיקה?"


"לא, יש כאן עוד משהו."


רוגז עולה לי בחזה. "הכול קורה בגללי — הייתה לי מעורבות ישירה."


המי לא נסוגה למשמע החריפות בקולי. "אבל את יודעת שזאת לא אשמתך. תגידי לי — למה?"


אני מהססת, אני לא רוצה לומר. בזווית העין אני רואה את הפרופיל של הידאו בהילה ירוקה. הוא ער והוא מחובר. מספיק בידיעה הזאת כדי לגרום לי לרצות ליצור איתו קשר.


אני שונאת את העובדה שהוא עדיין משפיע עליי ככה. הרי לכל אחד יש אדם שהוא או היא אובססיביים לגביו בעל כורחם. זה לא שלא נהניתי מרומנים קצרים שהתחילו ונגמרו תוך שבועות. ובכל זאת...


הוא יותר מרומן חולף או עבריין שאני צריכה לתפוס או מישהו לעבוד עליו. הוא קשור לעד להיסטוריה שלי. הידאו שגנב את הרצון החופשי של העולם הוא עדיין אותו הידאו שמתאבל על אחיו, אֵבֶל עמוק עד כדי כך שהוא השאיר שובל שיבה קבוע בשערו הכהה. אותו הידאו שאוהב את אימא ואבא שלו. אותו הידאו שפעם הוציא אותי מהחושך שבו הייתי ונתן לי אתגר — לחלום על דברים טובים יותר.


אני מסרבת להאמין שהוא מפלצת ותו לא. אני לא יכולה לראות איך הוא טובע ככה. אני ממשיכה הלאה כי אני צריכה למצוא שוב את הבחור ההוא, את הלב ההולם שקבור מתחת לשקר שלו. אני חייבת לעצור אותו כדי להציל אותו.


הוא היה פעם היד שהרימה אותי. עכשיו אני צריכה להיות יד כזאת עבורו.


כשאנחנו יוצאים מהבר כבר הרבה אחרי חצות, והגשם השוטף נחלש לאובך קל. יש עדיין כמה אנשים פה ושם ברחובות. בדיוק עכשיו הכריזו על שני השחקנים־הכוכבים הראשונים, ודמויות וירטואליות שלהם מרחפות עכשיו מתחת לכל פנס רחוב בעיר.


המילטון חימנז מארה״ב | רוכבי הפניקס


פארק ג'ימין מקוריאה הדרומית | כלבי הציד


המי בקושי מעיפה מבט לעבר סרטוני המהלכים הטובים ביותר שלה מכל המשחקים, המרקדים עכשיו מתחת לעמודי התאורה. "תחזרי איתנו," היא אומרת ובוחנת את הסביבה.


"אני אהיה בסדר," אני מרגיעה אותה. אם מישהו באמת עוקב אחריי, עדיף שלא יעקוב גם אחרי החברים שלי לנבחרת.


"אנחנו בקבוקיצ'ו, אֶמִי."


אני מחייכת אליה נוגות. "אז מה? האלגוריתם של הידאו פועל עכשיו על רוב האנשים האלה. ממה יש לפחד?"


"מצחיק מאוד," עונה המי בהרמה מוגזמת של הגבה.


"תראי, לא כדאי שכולנו נלך ביחד. את יודעת שככה אנחנו מטרה מפתה מדי גם בלי האלגוריתם. אני אצלצל כשאגיע למלון."


המי שומעת בקולי פסקנות. שפתיה מתעוותות בתסכול, אבל אז היא מהנהנת ומתחילה להתרחק. "כן, חסר לך שלא," היא אומרת מעבר לכתפה, מנופפת אליי וממהרת לדרכה.


אני מסתכלת איך היא מצטרפת לאחרים בדרכם לתחנת התחתית, שם מחכה להם קרון פרטי. אני מנסה לדמיין כל אחד מהם לפני שהיו מפורסמים, בפעמים הראשונות שהגיעו לטוקיו, אם הרגישו בלתי נראים מספיק כדי לנסוע בתחתית. אם הרגישו לבד.


כשחבריי לנבחרת נעלמים באובך הגשם, אני מסתובבת.


אני רגילה להיות לבד. ובכל זאת הבדידות חריפה יותר עכשיו, והמרחב סביבי ריק יותר בעיניי בלי חבריי לנבחרת. אני דוחפת את הידיים בחזרה לכיסים ומנסה להתעלם מהדוגמן הווירטואלי שניגש אליי עכשיו בחיוך מפתה ומזמין אותי באנגלית לאחד ממועדוני האירוח שלאורך הרחוב.


"לא," אני עונה לו. הוא נעלם מייד, ואז צץ שוב בכניסה למועדון ומחפש עוד לקוח פוטנציאלי.


אני מסתירה לגמרי את שאר שערי מתחת לברדס וממשיכה ללכת. לפני שבוע בלבד הייתי כנראה הולכת עם הידאו. זרועו הייתה כרוכה סביב מותניי ומעילו על כתפיי. אולי הוא היה צוחק ממשהו שאמרתי.


אבל אני כאן לבד, מקשיבה לנתזים הבודדים של מגפיי בשלוליות הרחוב המלוכלכות. הד המים הנוטפים משלטים וסוככים מסיח כל הזמן את דעתי. הוא נשמע כמו צעדים של מישהו אחר. ההרגשה שמסתכלים עליי חזרה.


רעש סטטי מזמזם לי באוזניים. אני נעצרת לרגע בצומת, מטה את הראש לכל הצדדים עד שהוא נפסק.


אני מביטה שוב לעבר האייקון הירקרק של הידאו שבשדה הראייה שלי. איפה הוא עכשיו, ומה הוא עושה? אני מדמיינת שאני יוצרת איתו קשר, את דמותו הווירטואלית מופיעה לפניי, והשאלה של אשר מהדהדת בי. מה יהיה אם אספר לו על הקשר של זירו לאחיו? האם יהיה נורא כל כך לראות מה יקרה, אפילו בלי להיות בטוחה לגמרי?


אני חושקת שיניים, כועסת על עצמי שאני חושבת על תירוצים לשמוע את קולו. אם רק אתן לעצמי מספיק מרחק ממנו ואתמקד בכל העניין הזה כאילו הוא עבודה, אולי אפסיק לרצות כל כך להיות קרובה אליו.


הרעש הסטטי מזמזם לי שוב באוזן. הפעם אני נעצרת ומקשיבה בריכוז. שום דבר. רק כמה אנשים נמצאים איתי ברחוב עכשיו, וכל אחד מהם הוא צללית חסרת ייחוד. אולי מישהו מנסה לפרוץ אליי. אני מתחילה בדיקה של מערכת הנוירולינק שלי כדי לוודא שהכול בסדר. טקסט ירוק צף בשדה הראייה שלי, הסריקה נראית נורמלית.


עד שהיא מדלגת על הרצת אבחון של ההודעות שלי.


אני מכווצת את המצח, אבל לפני שאני מספיקה לבדוק מקרוב, הטקסט נעלם מעיניי. במקומו יש משפט אחד.


אני עדיין מחכה, אמיקה.


כל שערות עורפי סומרות. זה זירו.