שבע הוא מספר שמח.
אנחנו מסוגלים לזכור שבעה פרטים בו זמנית.
בסדרת הארי פוטר יש שבעה ספרים.
בנצרות יש שבעה חטאים קרדינליים.
יש בעולם שבע יבשות ושבעה פלאים.
לי יש שבעה אחים, ויש שבעה מדורי גיהנום (איזה צירוף מקרים!) -
אבל גם שבעה רקיעים ושבע ברכות, שלא לדבר על שבעת המופלאים.
יש בכף היד שבע עצמות קרפליות - שבע? שמונה? שמונה. שיט, ידעתי ששכחתי אחת. לונייט. לונייט.
יש אפילו ערוץ שבע.
בשבע

כמה דברים על הספר "החיים חלקי שבע"
1. הוא מעצבן
2. הוא מעצבן מאוד
3. הוא כתוב בפסקאות קצרות מדי עם יותר מדי אנטרים
4. אין אף ילדה בת 12 שחושבת ככה, גם לא אם היא מחוננת
5. ניסיתי לכתוב שבעה דברים, אבל למה לי? אין שום סיבה להתקע דווקא על שבע רק כי ווילו צ'אנס עושה את זה.

הילדה בעלת השם הבלתי אפשרי ווילו (ערבה) צ'אנס (סיכוי) היא ילדה מסכנה מאוד. היא מאומצת, אין לה חברים, היא שונאת את בית הספר

לגברת <mark>הולי גולדברג סלואן</mark> יש נטייה לכתוב על מקרים קשים וטראומטיים הקורים לילדים, and i am not sure i like it.

מצד שני, היא כותבת נפלא. כמו שנוכחתי כבר בספר "החיים חלקי שבע", פשוט יש לה את זה.

בעזרת כתיבה מהפנטת עם סגנון שונה ממה שמכירים, נשאבתי לספר "אני אהיה שם", ומאוד אהבתי את הדמויות המגוונות שהיא יצרה.

כמובן שכמו כל סופרת טובה הדמויות הראשיות חייבות להיות "אמיצות, יפות ונבונות" וזה כר

אז, יש לנו גיבורה שקוראים לה וילו צ'אנס והיא, מסתבר, "מחוננת ביותר".
בואו אני אשבור לכם את הבועה.
מחוננים הם לא גיבורי על שהכל מצליח להם והם משנים את העולם ביומיים כי הם יכולים.
אני מחוננת (לא "ביותר", מצטערת על האכזבה) ואני חוגגת כשאני מקבלת 61 במתמטיקה.
ליטרלי.
עכשיו, לא באתי להתבכיין לכם על בעיותיי בתיכון כי אם זאת הייתה המטרה שלי כבר הייתם שומעים את המשפט "אין לי חברים" לפחות חמש פעמים.

אז אני מודה שאת הספר קטפתי מהסיפרייה של אחותי באיחור קל. שמעתי עליו לא מעט, ובסופו של דבר בגחמת המלצתה של אחותי, התנפלתי עליו בטלפיים חשופות.
ווילו צ'אנס בת ה-12 היא ילדה מאוד מיוחדת: היא מאומצת, היא חכמה במיוחד, היא אוהבת דברים שאף ילד אחר לא אוהב, היא סקרנית ומפתיעה אפילו את המבוגרים בסביבתה והיא אוהבת את המספר 7. חייה מתהפכים לאחר שהוריה המאמצים נספים בתאונת דרכים; היא לא יודעת לאן תלך, עם מי

קשה להגדיר את הספר הזה במונחי טוב או גרוע, אבל בלי ספק-שונה.
יוצא דופן, לא דומה לרוב הספרים שקראתי, 'לא בשרי ולא חלבי'. העלילה היא למעשה חיי גיבוריו על העליות (כמו זכייה מקרית של אחד-נהג מונית-בסכום גדול) והמורדות. מה הם אוהבים לעשות ועושים- לאכול, לצפות בטלוויזיה, לרוץ וסתם להתבטל. לא מעמיק ופילוסופי ולא מתיימר להיות אך חכם בהרבה מובנים. סגנונו טוב למדי ואולי קצת טפשי פה ושם. אפשר לאהוב אותו ולה

אני אהיה שם מספר על סאם ואמילי, לרוב, שני מתבגרים שנפגשו במקרה בכנסייה בזמן שהשנייה שרה, ומשם העיניין מתגלגל לסיפור אהבה קליל של בני נוער, אך באותו הזמן נותן במה גדולה לאב המתעלל והחולה נפש של סאם, ואיך המשפחה של אמילי מנסה לעזור לו ולאחיו.
נראה לי זו דרך טובה לתאר את הספר.
אפרט יותר ואוסיף שבספר הזה הייתה פעולה שהייתה גם ב'השמש היא גם כוכב', נתנו במה והיה אפשר לראות ולשמוע על דמויות משניות שהשפ