הפסקתי בעמוד 218.
ספר נוער פנטזיה טיפוסי, ובכך נעוץ הקושי לסיים- התפתחות הדמויות אינה הדרגתית, המעברים קיצוניים.
הגיבורה הראשית עוברת ממצב של פחד וחוסר אונים שהוטבעו בה במשך עשר שנים לנחישות ותעוזה בבת אחת, אין הדרגתיות, אין מחשבות וחששות ביניים, פתאום היא מישהי שונה. נכון, שיש טריגר לשינוי, ואפילו טריגר בעל עוצמה, אבל כל הספר הוא ככה, שינוי קיצוני ומהיר ברגשות. היא שונאת את סורן ולאחר מעט פגישות היא מאוהבת בו, סורן בקושי מכיר אותה אך לאחר כמה פגישות הוא רוצה להביא לה את האוקיינוס אם תבקש. בקיצור, ספר פנזטיה נוער טיפוסי, אין ניואנסים.
אז יש פוטנציאל בעלילה, אולי הוא אפילו נחשב לספר מצוין בעיני בני הנוער, אני מיציתי אחרי חצי ספר.

הספר מרגיש כאילו זרקו לתוך קערה וערבבו כמה אלמנטים מאוד טעימים אבל הטעם בסופו של דבר לא מאוד מתחבר. אפשר להקביל את זה גם לאינטרפולציה בין נקודות, אבל האינטרפולציה לא יצרה פולינום מאוד חלק. יש נקודות "קפיצה". העלילה הייתה יכולה להיות יותר מהודקת לטעמי. מסגרת הסיפור נשמעת מנצחת - נסיכה לשעבר שבויה בממלכה כובשת, תחת שלטון זר, מתאהבת בנסיך של אותה ממלכה וחברתה הטובה ביותר היא הבת של האדם שרצח את אימה. המסגרת הייתה יכולה להיות הגיונית אם היו מספקים לה את ההסברים המתאימים, או אם הרגש בספר היה משכנע וסוחף אותי. אבל מכיוון שהרגש אינו סחף, הייתי חייבת להיצמד להיגיון.

מכאן ספויילרים
לאורך הספר קרו מספר דברים לא הגיוניים:
-תיאודוסיה רוצחת את אמפליו (שהוא גם אביה האמיתי) בפקודת הקייזר - היה לא אמין בעליל.
-החברות בין תיאו לקרסנטיה, שהיא גם הבת של האדם שרצח את אימה של תיאו - לכאורה פה ושם הסופרת זרקה הסברים על החברות המשונה הזאת, אבל לא הצלחתי לגמרי להבין את הקשר הרגשי העמוק בין שתיהן. אבל מילא.
-סיפור האהבה בין סורן לתיאו - הגיע לי מאוד בפתאומיות. לא הייתה שם רקימת סיפור אהבה כמו שצריך, הם פשוט התאהבו אחד בשני באופן פתאומי, מה שהוריד גם מהכיף של הספר. וברצינות, היה קשה להאמין בזה. למה שתיאו תתאהב בסורן? ולמה שסורן התאהב בה? לא הצלחתי להבין זאת מהספר.

לסיכום - היה פוטנציאל לספר, אך לטעמי הוא אינו מומש עד הסוף.

הספר האחרון בטרילוגיית "נסיכת האפר" שמסיים את מסעה של תיאו בדרכה להיות מלכה. שם הספר, "מלכת הגחלת", מעיד על תיאו מי היא בספר הזה: היא כבר לא הנסיכה השבויה שהוכרחה לחבוש את כתר האפר לראשה ולהיות מושפלת לעיני כל – אלא מלכה שזורם בדמה אש, ויוצאת להילחם על הממלכה.

למען האמת, קראתי את הספר לא בתקופה האולטימטיבית. בגלל עומס, לקח לי כחודש ושבוע עד שסיימתי אותו. כנראה אם הייתי קורא בזמן חופש, הייתי מסיים בארבעה ימים ונהנה יותר, כמו בשני הספרים הקודמים. ככה גיליתי שלא מומלץ לקרוא ספרים בזמן ארוך כל כך! לומדים מטעויות.

עדיין זה ספר טוב. כנראה קצת התאכזבתי כי ציפיתי שהוא יהיה מדהים.
היו יותר מדי דיבורים על מהלכים פוליטיים עד שכבר נמאס; שיחות על אסטרטגיות שלא תמיד היה לי כוח להבין; הרבה משפטים חזרו על עצמם ואירועים התקדמו לאט.
בעיה נוספת לדעתי היא שהסוף לא היה מהודק מספיק. כמעט 1500 עמודים והרגיש שהסוף עצמו הסתיים מהר מדי. היה צריך אפילוג שיסביר מה קרה אחרי ולסיים מסודר יותר, והסופרת הייתה צריכה לחשוב אם הייתה יכולה לסיים בצורה יותר מספקת.

הדברים הטובים שבספר, כמו בקודמים לו, הם שיש רגעים מפתיעים, מותחים, רומנטיים, אקשן, והפעם גם חלומות מעניינים ביותר שמשתלבים עם המציאות.
דמויות עם כוחות על, ספינות קרב, תכנון אסטרטגיות, רעל, נשק יום הדין ומלחמה גדולה על מלוכה הם מה שמניע את העלילה המותחת עד הרגע האחרון, וגם אם הדרך לשם לפעמים איטית ומייגעת – אנו חווים אותה עם הדמויות, מחכים ומפחדים יחד איתן.

מאוד אהבתי את הספר, ואני ממליץ על הטרילוגיה לכל אוהבי הפנטזיה וקרבות על מלוכה.

מי שמחפש ספר פנטזיה מוצלח עם שילוב מנצח בין מלחמות על שליטה ורומנטיקה – או בין "משחקי הכס" ל"המועמדת" (ספרים 4-5 במיוחד) – קראו את נסיכת האפר!

"גבירת העשן" הוא ספר ההמשך של "נסיכת האפר", ובו תיאו ממשיכה במסעה להחזיר לעצמה את אסטריאה מידי הקייזר הרשע.
הספר נפתח מהנקודה שבה הקודם עצר – תיאו על סיפון ספינת הסמוק של דודתה אימת-הדרקון יחד עם בלייז, ארטמיסיה והרון, וסורן מוחזק כבן ערובה.
הם בדרכם אל סטא'קריורו – הממלכה שבה המלך אטריסטו מזמין את תיאו אל הארמון על מנת שתבחר עם מי להינשא מבין האצילים שמגיעים לקחת את ידה, ובכך תוכל לכרות ברית ולגייס צבא חזק נגד הקאלווקסיאנים. האם תוכל לגייס צבא מבלי להינשא למישהו שהיא לא אוהבת?

ספר מעולה. הרבה זמן לא קראתי ספר כל כך טוב. כמעט תמיד אני אוהב את הספרים שאני קורא, אבל הפעם – הכתיבה הייתה ממש מרתקת, לא רציתי להפסיק לקרוא, היה כל כך הרבה מתח ויופי ואקשן, הסיפור היה סוחף מאוד, והוא לא נמרח או שהרגיש שהסיפור נכתב "בכוח", אלא הייתה אמינות והרגיש שהסיפור אמיתי ואלה הם החיים של תיאודיסיה. הנה ספר שנכתב מבלי שהרגיש שהוא נכתב כדי להוסיף עוד הרפתקאות או כדי לעשות עוד ספר בסדרת פנטזיה – אלא מובא לנו כאן סיפור שלם, עם אהבה, רציחות, שליטה, מלכים, מלחמות וקסם.

גם הפעם, כמו הקודם, הספר לא הרגיש 475 עמודים, אבל לא הרגשתי שיש הכרח לקצר. היה אפשר לקצר, אך אין צורך. הצלחתי לדמיין את הסיפור היטב, אהבתי כל מה שקראתי, גם כשהיה משעמם – כי קטע אחר כך היה מתח ומשהו מפתיע. יותר טוב מהראשון.
מה שהפליא אותי במיוחד היה הסוף. כי לא רק שהיה לא צפוי, אלא נתן פתח גדול לספר השלישי והאחרון – ונתן תחושה שההמשך יהיה עוד יותר טוב, שבו יהיה את השיא של הספרים ואת המלחמה הגדולה.

לסיכום, זהו ספר מסוג הספרים שאני אמליץ לכל מי שרוצה לדעת מהו ספר טוב באמת, מבחינת פיתוח עלילה פנטסטית וקריאה סוחפת ומותחת.

כמה אני אוהב את ז’אנר הפנטזיה YA… אז איך אוכל לא להנות מעוד ספר כזה?
הספר נראה לי קצת שילוב מדהים בין ״משחקי הכס״ (מלחמה על שליטה וחרבות) ו״המועמדת״ (רומנטיקה עם נסיך מנקודת מבטה של צעירה שחיה בארמון עם תככים).

בעולם בדיוני, לפני 10 שנים רצחו מהעם הקלוואקסיאני את המלכה האסטריאנית וכבשו את הממלכה, לעיני בתה בת ה-6 הנסיכה תיאודוסיה. מאז שמה שונה לת׳ורה.
בגיל 16, ת׳ורה נאלצת לחיות בארמון בתור נסיכת האפר - שמה על ראשה כתר מאפר, וסופגת עונשים והלקאות לעיני הקהל כל פעם אחרי שיש ניסיון למרוד מצד עמה האסטריאני.
עד שמגיע לארמון הנסיך סורן, בנו של הקייזר הרשע.
הוא ות׳ורה מתקרבים, למרות שהוא מיועד לחברתה הטובה ביותר קרסנטיה, שהיא בתו של מנהיג הצבא הקאלוואקסיאני שהרג את אמה של ת׳ורה.
ת׳ורה, מצידה, רוצה לשתף פעולה עם חבריה על מנת להחזיר לעצמה את המלוכה. עד כמה רחוק היא תלך ומה יהיה המחיר?
זה התקציר של הספר במילים שלי (נשמע מסובך אבל כשקוראים את זה בספר זה פשוט מאוד).

הספר לא הרגיש 422 עמודים. אני קראתי, וקראתי, התעניינתי, הסתקרנתי מההמשך, חלפו שלושה ימים וסיימתי לקרוא. והייתי מאוד מופתע שהספר 422 עמודים! ממש הרבה יחסית להתרחשויות העלילתיות שבספר, וגם מבחינת הקצב המהיר שסיימתי לקרוא! משתי הבחינות הספר מרגיש כאילו הוא עד 250 עמודים. שמצד אחד המסקנה כביכול היא שהספר מרוח ומשעמם, אבל מצד שני מה שסותר את זה היא העובדה שלא רציתי להפסיק לקרוא.

לדעתי הספר פשוט יסודי בכתיבה שלו בכך שיש הסברים על חייה של ת׳ורה ביומיום, שהספר כתוב מנקודת מבטה, כולל תיאורים של מחשבותיה והדאגות שהיא צריכה להתמודד איתן. כל זה היה מאוד מעניין למרות שכל רגע אני חושב שהעלילה תתקדם, והיא מתקדמת לאט.
מה שגרם לי לא לעזוב את הספר מהיד הוא סגנון הכתיבה שמאוד אהבתי, זרם לי מאוד והכניס אותי לסיפור. הצלחתי לדמיין את מה שאני קורא וזה היה מיוחד עבורי, לגמרי אהבתי ונהנתי מכל רגע!

מאוד אהבתי את הספר ואני חייב לקרוא את שני הספרים הבאים בטרילוגיה.
אני נותן 4.5 כוכבים כי לפי מה שקראתי - נראה לי שהאקשן האמיתי מחכה לי בהמשך.

תקציר- "אמא שלי היתה ידועה כמלכת האש, מלכותית וחזקה. אני נסיכת האפר, בדיחה מהלכת." לפני עשר שנים, כשהיתה בת שש, נאלצה הנסיכה תֵיאוֹדוֹסִיָה לצפות באמה המלכה מוצאת להורג על ידי הקָאלוֹוַקְסִיאָנִים, שכבשו את ארצה אַסטְְריֵאָה. שמה של הנסיכה שונה אז לליידי ת'ורה, והיא הוכרחה להישאר לחיות בארמון שנגזל ממשפחתה כחלק מחצרו של הקייזר הרצחני.

-ספר מעולה. העלילה לא משעממת לרגע, אין בו רגע דל.
כשקראתי את הספר לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים לרגע; סיימתי אותו תוך זמן קצר מאוד ולא יכולתי לחכות עד שיצא הספר השני.
סיפורה של תיאודוסיה מגלגל את הסיפור של שלטון אכזרי ורודה ועצם הרצון של אותה הנערה למרוד בו.
בין הפחד להיכשל ולהיענש ובין הרצון לרצות את בתו של האדם שרצח את אמה (בנסיבות הללו גם חברתה היחידה, "האחות שבלב"), תיאו מצליחה לחבר את הסיפור שלה לכדי תמונה גדולה ומפורטת.
בין מרחץ הדמים והכאב, מתגלה משולש אהבה מסובך למדי.
כישופים וכוחות הקסם השובים את הלב.
אהבתי את הספר מאוד. שעות ארוכות ביליתי כשהספר נמצא בין כפות ידי ועיניי שקועות בכתוב.
העלילה מרתקת, מלאת תסבוכות, טעויות ורמזים עולים מן הכתוב.
גם חיצונית הספר מושך את העין ומעלה שאלות רבות. :)
אני לא אשקר שהתרגום היה קצת דל והייתה הרגשה שמשהו חסר.
חייבת לציין שנהניתי מאוד גם מהספר השני "גבירת העשן", מחכה כבר לתרגום שלהספר השלישי.

אוקיי אז חזרתי (היי)
והיום, למרבה ההפתעה של כולנו, אני הולכת לכתוב ביקורת חיובית (איפה ספרי ההיסטוריה?)
אז את הספר הזה קניתי בשנה שעברה, אחרי התלבטויות רבות בינו לבין ספר אחר (שלפי הביקורות עליו, אני ממש שמחה שבחרתי דווקא בזה). בפעם הראשונה שפתחתי אותו, קראתי פרק אחד ולא הבנתי מה כל כך מדהים בספר הזה. סתם עוד ספר עם שמות שלוקח שנה ללמוד לבטא ועלילה חרושה. הספר הלך ישר לארון הספרים במרתף שאף אחד לא נוגע בו.
אז עבר זמן והגענו לתקופת ההסגר, ואבוי, נגמרו לי הספרים לקרוא. אז ירדתי למרתף לראות איזה מהספרים שהשארתי שם עוד איכשהו נסבל ובחרתי לתת לספר הזה ולעוד אחד (ששרדתי אותו 100 עמודים ומאז לא חזרתי אליו) הזדמנות שנייה. התחלתי לקרוא אותו שוב.
ולא הפסקתי.

עכשיו, העלילה היא לא משהו חדש, נסיכה שהארץ שלה נכבשה על ידי עם אחר, הם הרגו את אמא שלה ועכשיו הם מתעללים בה בזמן שהיא מתאהבת בנסיך- הבן של הקייזר (שהוא השליט שלהם) (ואל תקראו לזה ספוילר, זה ממש ברור כבר מהפרק הראשון לדעתי). אבל הנסיכה (תיאודוסיה, אלוהים איזה שם מסובך, לקח לי 3/4 מהספר להבין איך מבטאים אותו, no offense) מחליטה לעשות מעשים ולהתחיל לפעול בשביל לשחרר את המדינה ואת העם שלה (שהוא כבר לא ממש העם שלה אבל אוקיי) מהכובשים שלהם. אה כן וגם יש להם אבנים עם קסמים ואלים וכל העסק הזה.
נשמע חרוש, לא?
אז כן, ככה גם אני חשבתי.
הספר מבחינת העלילה בהתחלה פחות זרם לי, אבל בהמשך התחלתי יותר ויותר להתעניין בעלילה ולמצוא את עצמי קוראת שעות בלי לשים לב. למרות שהעלילה הזאת נכתבה כבר כמה וכמה פעמים, נהניתי מהדמויות החדשות ומהדברים שלא יכלתי למצוא בספרים האחרים. מה שביאס אותי הוא העובדה שיש משולש אהבה (אין לאן לברוח. הם בכל מקום) עם הנסיך סורן, כמובן, איך לא, ועם בלייז, חבר הילדות של תיאו. אני לא אשקר, בספר הזה שניהם עצבנו אותי. משולשי אהבה זה אובררייטד.
-היו דמויות שנכתבו בצורה שגרמה לי להרגיש דברים. כן, הקייזר גרם לי להרגיש מאוד לא בנוח. כן, הרגשתי עצב על דמויות שהכרתי למשך פחות משני עמודים.
-היו דמויות שלא ממש הבנתי. אני עדיין מנסה להבין מה היה כל הקטע של הקייזרינה. זה גורם לי להיראות קצת טיפשה, אבל בכל הכנות, האישה הזאת בלבלה אותי לגמרי. היו רגעים שחשבתי שהיא בעד תיאו והיו רגעים שחשבתי שהיא מנסה להערים עליה בצורה כלשהי.
-קרסנטיה- אני לא ממש יכולה לתאר את כל מה שאני מרגישה בקשר אליה, אבל ברצינות- חברות עם הבת של מי שהרג את אמא שלך? זה דבר מוזר. אבל בכל זאת, קרסנטיה הייתה חברה של תיאו עוד מהילדות. היא עזרה לה והייתה שם בשבילה, אבל עדיין, היא בכל זאת הבת של הת'יין שהרג את אמא של תיאו. היה אפשר לראות שלתיאו אכפת ממנה, למרות אבא שלה ומה שהוא עשה. היא חושבת עליה הרבה ולא רוצה שיקרה לה משהו רע. מצד שני, קרסנטיה מצדיקה את הרצח של אמא של תיאו עם התירוץ שהיא הייתה "בוגדת". את הקטע הזה בספר אני זוכרת בבירור, את איך שהרגשתי סוג של מכה כשהיא אמרה את זה. זאת חברות של שתי נערות שיש להן הרבה זכרונות טובים ביחד והן כן אוהבות אחת את השנייה, אבל בכל זאת יש הרבה שמפריד בינהן ויוצר קרע בקשר שלהן.
-בלייז, הרון וארטמיסיה (האנשים שתיאו משתפת איתם פעולה) היו חלק פחות מורגש מהעלילה בספר הזה (לפחות לא ארט והרון, ברור שמשולש האהבה עדיין קיים לצערי) אבל הם עדיין דמויות שבספר הראשון החשבתי אותן כ"בסדר". אני זוכרת שכן קצת אהבתי את ארט בגלל האופי שלה והדרך שבה היא מתנהגת (למרות שלפעמים היא כן קצת עצבנה אותי גם). לפחות הם הופכים להיות חלק הרבה יותר מרכזי וחשוב בספר השני.
לקראת הסוף של הספר כבר הגיע החלק שממש גרם לי להתעניין בספר ובסוף לרצות לקרוא את הספר הבא בסדרה. דיברתי עם הדמויות בראש שלי, אמרתי להן לעשות דברים או לא לעשות אותן והרגשתי ממש שקועה בספר. הסוף גרם לי ישר לרצות עוד ולהצטער שאני לא בחנות הספרים באותו רגע, קונה את הספר הבא (ספריה לא באה בחשבון, לפני חמש שנים השאלתי שם ספר ועד היום הוא איפהשהוא בבית שלי כי אני אחראית וגאונה ובקיצור איבדתי אותו).

בקיצור, לדעתי הספר הזה בהחלט שווה קריאה, למרות שהוא יכול להיות קצת מייאש לפעמים (בעיקר בהתחלה, כשהוא עדיין מרגיש קצת כמו ספר עם עלילה חרושה) ומשולש האהבה ממש הוריד לי את החשק לקרוא כי כבר ידעתי כמה רגעים דביקים הולכים להיות שם (כי יש לי מוח של ילדה בת חמש ואהבה זה איכס) ובהחלט לא טעיתי, היו רגעים שכן דפקתי את הראש בקיר ודי רפרפתי על כל ה"סצנות" של הנשיקות כי אני די שונאת את זה אבל שוב, זאת רק אני והסלידה שלי מרומנטיקה. אז כן, זה כוכב אחד שלצערי הייתי צריכה להוריד מהציון הסופי של הספר (אוי לא אני נשמעת כמו מורה מתנשאת הצילו)
קראתי את הספר לפני די הרבה זמן (שלושה-ארבעה חודשים בערך) אז כנראה שהיו קצת פרטים שהשמטתי או לא זכרתי כמו שצריך, אבל היי, זאת אני והמוח הגאוני שלי שהחליט לדחות את הביקורת הזאת למתי שאני אדע איך לכתוב דברים חיוביים (ספוילר אלרט: זה לא הולך לקרות) ובינתיים שכח מיליון דברים.
בקיצור, כן, תקראו את הספר. הוא אולי לא נראה ככה ויש לא מעט ביקורות שקוטלות לו את הצורה אבל הוא ממש טוב.
וואו הביקורת הזאת ממש צולעת. אני נותנת לה כוכב אחד. (הנה, קיבלתם שני דירוגים במחיר אחד)
לפחות זאת הביקורת הראשונה שבה שמרתי על הפה הגדול שלי ולא כתבתי ספוילרים על הספר (או שכן, אלוהים יודע אם מסתמכים על יכולות הריכוז המדהימות שלי כאן)
אני קוראת את הספר השני כרגע והאמת שהייתי מסיימת אותו היום אם לא היה לי אימון כדורגל באמצע אבל כנראה שאסיים אותו היום בלילה (בסביבות שלוש כי חחח מה זה שעות שינה נורמליות) ואולי אכתוב ביקורת עליו מחר או מחרתיים.
עד אז, תישארו בטוחים ואל תאבדו את השפיות שלכם כמוני (אני מאשימה את כיתה י"א והעבודה במתמטיקה >:v).

אהבתי.
הרעיון, העלילה והכיוון שאליו הכל מתפתח אכן מזכיר מאוד את "נפילת הממלכות", אבל לי זה לא הפריע במהלך קריאת הספר והצלחתי להנות.
מאוד התחברתי אל תיאו, הדמות הראשית, היא אנושית בדיוק כמו כל אחד אחר ובכללי אני אוהבת את דרך החשיבה שלה.
אין פה דבר שהוא לא הגיוני במיוחד (אם לא מחשיבים את הקסם, אלא מדברים ספציפית על הדמויות וההתנהגויות)... אני מבינה שתיאו לא נופלת מיד לכל גבר שרק יציג את עצמו ויהיה טיפה בעדה, וכמובן שגם אחרי חברות עם קרס של כלכך הרבה זמן החברות שלהן לא תהיה כלכך חזקה (לפחות מהכיוון של תיאו) כי גם אם היא נתנה לה נחמה בסופו של דבר היא לא עשתה כלום במהלך ההלקאות או כל דבר אחר למרות שאבא שלה הוא הת'יין ולא היה לה כזה אכפת (לא אכפת לה מכלום תכלס חוץ משמלות והפרינץ) אז אני מבינה את מעשי תיאו.
המשכתי מיד לקרוא את ההמשך - גבירת העשן, ולפי דעתי הוא אפילו יותר טוב וכבר פחות דומה לנפילת הממלכות (לפחות לדעתי).

אזהרה: עלול להכיל ספוילרים.
הערה: בגלל שקראתי את הספר הראשון מזמן ואת הספר השני רק בחודש האחרון, אני אתייחס לשניהם ביחד כי מסיבות כאלה ואחרות אני לא רוצה לכתוב ביקורת נפרדת לראשון.
~~~~~~
מי שקרא את הביקורת שלי על "האש הסודית" יודע שאת נסיכת האפר וגבירת העשן קניתי ביחד עם הספר הזה. למה קניתי אותם? כי רציתי לקרוא ספר פנטזיה בסגנון "ימי-בנימי", בשונה משאר ספרי ריק ריירדן שקראתי עד אז, שמתרחשים בימינו.
כן, זאת הסיבה שקניתי אותו.
התקציר היה מעניין למדי, גם אם הוא הותיר אותי קצת אדישה.
קניתי אותו ואת זה שאחריו וקראתי את שניהם.
אז מה קורה שם בעצם?

הספר הראשון מתחיל מנסיכה עם שם ארוך במיוחד ("תיאודוסיאה אירנה האוזרה" או משהו כזה; מכונה בקיצור "תיאו") שחייה בממלכה דמיונית בשם "אסטריאה". הממלכה ידועה במכרות הקסומים שלה, שיש בהם אבני חן המכונות "אבני נפש", שלכל אחת מהן יש כוח של יסוד מסוים. אם מישהו נכנס לעומק המכרות האלה, הוא יכול לקבל כוחות מהאלים, כביכול. אם הוא בורך בכוחות בדיוק במידה הנכונה, הוא ממונה להיות "מגן" שכמובן, מגן על הממלכה. אם יש לו יותר מידי קסם, הוא סובל ממה שנקרא "שיגעון מכרות", שתסמיניה הם עור לוהט, חוסר יכולת לישון בלילה וכוחות חזקים מידי שעושים הרבה נזקים.

מלבד שיגעון המכרות, הכול היה טוב ונחמד שם (קשת בענן, שמיים ורודים וחדי קרן דוהרים באחו...), עד שהצבא של ממלכה אחרת, אימפריאליסטית ואלימה בשם "קלוואקסיה", כבשה את המקום. ה"ת'יין" שלהם, שזה כמו הגנרל, רצח את אימא של תיאו, איירין, ממש מול עיניה, כשתיאו הייתה בת חמש בלבד (כן, עוד דמות יתומה מאם). הקייזר (כמו הקיסר או המלך) של קלוואקסיה מחליט לשמור את הילדה משום מה בתור שלל מלחמה (כמה טיפשי מצידו - אם היה לך כל כך חשוב לכבוש את המקום, לא יכולת לרצוח את היורשת היחידה שנשארה?). זה כמובן כרוך בכך שהת'יין (או הקייזר? אני כבר לא זוכרת) "מוחק" את זהותה הקודמת בסדרה של הצלפות שבהן הוא שואל אותה, "מי את?" והיא אומרת לו שהיא "תיאודוסיה", והוא ממשיך בשלו עד שהיא מתייאשת ואומרת לו שהיא "אף אחת". ואז הוא פשוט קורא לה "ת'ורה, נסיכת האפר". הקייזר מכריח אותה לשים על הראש כתר אפר מתפורר כאקט של השפלה. כמו כן, מאז היא גם עוברת מסכת של עינויים עד גיל שש עשרה: כשמישהו מבני עמה מורד או עושה משהו אסור, המלך רוצח אותו וגם מתעלל בתיאו\ת'ורה, למען יראו וייראו. (כי למה לא להתעלל ביורשת האחרונה של ממלכת אסטריאה ולהראות שהיא חלשה ומסכנה ולעולם לא תוכל לגאול אתכם?) איכשהו בתוך כל זה, תיאו מתיידדת עם בתו של הת'יין, קרסנטיה, שמאוהבת בבנו של הקייזר, "פרינץ" סורן.
העלילה מקבלת תפנית כשהקייזר מאלץ את תיאו לרצוח אסטריאני מורד שמתגלה כאביה. (כן, קודם היא הייתה יתומה מאם ועכשיו גם מאב.) לאחר מכן היא גם פוגשת נער אסטריאני ששמו בלייז, שהיה חבר ילדות שלה (בהמשך הוא מתאהב בה והיא בו - כמה צפוי). כשהיא פוגשת את הנסיך סורן שחזר אחרי מסע ארוך, הם מדברים על איך שת'ורה הרגה את אותו אסטריאני עד שת'ורה המסכנה לא יכולה לשאת את זה יותר ומקיאה על סורן המסכן.
למה לעזאזל אני נכנסת לפרטים האלה? אין לי מושג. אולי כי הרגע שהיא הקיאה וכל העינויים היו רגעים טראומטיים למדי, עד שלא הייתה לי ברירה אלא לכתוב על זה.

בכל מקרה, כמובן שדבר מתגלגל לדבר, והיא פוגשת את אריק, אחיו למחצה של סורן וחייל בצבא שלו, ועוד שני נערים אסטריאנים נוספים שמתגלים כמגנים (ארטמיסיה והרון) שעוזרים לה לברוח מארמון הקייזר (שכבר התחיל להטריד את ת'ורה מינית אחרי שזרק את אשתו הקייזרינה מהחלון) כדי למרוד בשלטון ולרשת את מלכות אסטריאה, סוף כל סוף. זה כולל כמובן ניסיון לערער את היחסים בין סורן והקייזר: לפתות את סורן, לגרום לו להתאהב בת'ורה ולרחם על הילדה המסכנה, לבקש מהמלך לחוס עליה, ואז תיאו תרצח אותו. (האחרון ברשימה לא באמת קרה כי תיאו פיתחה אליו רגשות. היא שלחה את אחת המשרתות לרצוח את הת'יין ואת בתו קרסנט, אך הבת ניצלה.)
כמובן שהם מצליחים, והם בורחים אל הספינה של "אימת הדרקון" - שודדת ים ידועה שמתגלה כאימא של ארטמיסיה ודודתה של תיאו - כשסורן הוא בן ערובה.

וכאן אנחנו מגיעים לספר השני, שבו תיאו יוצאת להפלגה בספינתה של אימת הדרקון, "הסמוק", בדרך אל ממלכה אחרת, "סטא'קריוורו" (למה הגרש מעל האל"ף? כי מבטאים אותה והיא לא אם קריאה? כנראה שכן), לשם הביאו שליטים מכל הממלכות.
התוכנית: על תיאו לבחור להתחתן עם מישהו שיש לו צבא חזק מספיק כדי לסייע לה לכבוש את אסטריאה. אבל כמובן שתיאו ממש לא מרוצה מזה (בעיקר מזה שבהתחלה אומרים לה שהיא צריכה לעבור "בדיקת בתולין" לפני זה), וחוץ מזה, יש לה את סורן ובלייז שלה, שהיא מגלה שהיא אוהבת אותם והם אותה!
בזמן הזה תיאו מגלה שמישהו מתנקש במועמדים שהיא מראה העדפה כלפיהם (וחושדת בקייזר, כמובן, אבל כולם תוהים מדוע לא הורגים אותה וזהו) וגם מגלה על עסקה משונה שאימת הדרקון עשתה עם מלך סטארקווירו, אטריסטו. בזמן הזה, היא וחבריה מנסים לתכנן איך לצאת מהממלכה הזרה ההיא כמה שיותר מהר, ולמצוא דרך אחרת לכבוש בחזרה את אסטריאה, או לפחות את אחד המכרות של אבני הנפש.

בחלק מהביקורות כאן ראיתי שנסיכת האפר הזכיר לאנשים את "נפילת הממלכות". את הספר הראשון קראתי כמעט עד הסוף אך נאלצתי להחזיר אותו לספרייה כי לא היה לי זמן לקרוא את ערימת הספרים שלקחתי משם. "נסיכת האפר" בהחלט הזכיר לי אותו בצורה מעורפלת, אף שלא ממש זכרתי את העלילה של נפילת הממלכות (אם אני עוזבת ספר באמצע אני שוכחת מה קרה בו).
היו שתי סדרות אחרות שהדמיון של הסדרה הזאת אליהן הטריד אותי.
אני מדברת על "משחקי הרעב" ו"המועמדת".
כן, אני יודעת. שתי הסדרות האלה מתרחשות בעתיד של כדור הארץ וזאת בכלל בעולם אחר ובעבר, אבל בהחלט יש בין שלוש הסדרות האלה נקודות דמיון מטרידות:

1. שלוש הסדרות הן טרילוגיות; יש בכל אחת מהן שלושה ספרים (לא כולל שלושת ספרי הספין אוף של המועמדת וספר הספין אוף שככל הנראה עתיד לצאת למשחקי הרעב. הספר השלישי של נסיכת האפר כבר יצא באנגלית, אני חושבת).
2. שלוש הסדרות מתרחשות בעולם דיסטופי, שבו יש ממלכה\מדינה\פדרציה שעומד בראשה רודן מרושע שמתעלל בנתינים שלו. (בראש פאנם עומד הנשיא סנואו, באיליאה זה המלך קלארקסון ובאסטריאה זה הקייזר.)
3. שלוש הסדרות מסופרות מנקודת מבט של דמות נשית מרכזית שגילה הוא 16-17 (קטניס, אמריקה ותיאודוסיה), שבעזרת חבריה לספר היא מורדת בשלטון, כל אחת בדרכה שלה.
4. בשלוש הסדרות יש משולש אהבה שהגיבורה נכנסת לתוכו. ב"משחקי הרעב" זה קטניס+גייל+פיטה, ב"המועמדת" זה אמריקה+אספן+מקסון, ובנסיכת האפר זה תיאו+בלייז+סורן.
לסעיף 4 יש אפילו תת סעיפים, רק על משולשי האהבה המעצבנים האלה:
א. הבנים הראשונים (גייל, אספן ובלייז):
במשחקי הרעב, קטניס מכירה את גייל מילדות. במועמדת, אמריקה מכירה את אספן מילדות. בנסיכת האפר, תיאו מכירה את בלייז מילדות. לשלושתם יש שיער כהה\שחור, שלושתם בעלי עור כהה יחסית\שזוף ושלושתם במעמד חברתי\כלכלי זהה או נמוך מזה של הגיבורה. שלושתם מאוהבים\מתאהבים בגיבורה, כמובן.
ב. הבנים השניים (פיטה, מקסון וסורן):
במשחקי הרעב, קטניס מכירה את פיטה מבית הספר וכשהוא נותן לה אוכל, אבל בפועל היא לא דיברה איתו באמת עד המשחקים. לאט לאט היא מתאהבת בו. במועמדת, אמריקה מכירה את מקסון באופן שטחי ולא ממש מחבבת אותו, עד שהיא פוגשת אותו בארמון ומתאהבת בו. תיאו מכירה את סורן מהארמון, אבל כמו השאר, היא מתאהבת בו לאחר מכן. שלושת הבנים האלה בלונדיניים ובהירי עור, והמעמד הכלכלי\חברתי שלהם גבוה מזה של הגיבורה (גם אם באופן יחסי, כמו במקרה של משחקי הרעב). שלושתם מאוהבים בגיבורה והיא יודעת את זה, אבל לוקח לה זמן עד שהיא משיבה להם אהבה אמיתית בעצמה. בעיקר במקרה של משחקי הרעב ונסיכת האפר, ניתן לראות שבשניהם הגיבורה מעמידה פנים שהיא מתאהבת בבלונדיני מסיבות כאלה ואחרות, עד שהיא באמת מתאהבת בו.
ג. בשתי הסדרות הראשונות, הגיבורה מתחתנת עם הבלונדיני או פשוט בוחרת בו - הבלונדיני, הבהיר, מהמעמד הגבוה יותר. על סמך כל מה שנאמר כאן, אני לא אתפלא אם גם תיאו תתחתן עם סורן או סתם תבחר בו בסופו של דבר, בספר השלישי.
למה זה תמיד הבלונדיני? מה, לא חסר ג'ינג'יים? שטניים? ברונטיים? שחרחרים? לא שיש לי בעיה עם בלונדיניים, כן? פשוט... זה צפוי מידי.

המסקנה: סדרה נוסחתית ולא כל כך מקורית.
אבל אם עד עכשיו רק ירדתי על הספר הזה ועל העלילה שלו, למה נתתי לו ארבעה כוכבים?

בגלל היתרונות:
1. העובדה שדווקא הנסיכה - מישהי רמת מעלה - היא זאת שמתעללים בה, הייתה די מפתיעה.
2. אין כמו נשים חזקות בספרים, שמורדות בשלטון ובמוסכמות חברתיות וכל זה.
3. אחרי כל כך הרבה סיפורים על ממלכות שבהן הגבר שולט ויורש הכול והאישה... רק לעתים רחוקות - זה גם כן מפתיע לקרוא על אסטריאה, ממלכה שבה נשים בכלל לא צריכות להתחתן כדי לשלוט, והמלוכה תמיד עוברת מאם לבת.
4. ההומור של הספר הזה - היו קטעים שממש צחקקתי מהם, בעיקר הרמיזות המיניות. צחקקתי, פשוט כי אני לא צוחקת בקול מספרים.
5. כשהספרים האלה מדברים על נושאים רגישים (כמו אונס, בתולין וכדומה), הם לא מכבסים את המילים אבל גם לא משאירים אותן מלוכלכות מידי. כאילו... תיאו אומרת הכול בפרצוף של הקורא או של הדמויות האחרות, אבל גם לא דוחפת את זה לפרצוף שלהם בכוח. קשה להסביר.
6. הספר מותח, ומעניין דווקא. גיליתי שאני מאוד מחבבת את סורן, ובאמת מעניין אותי לדעת מה יקרה עם אסטריאה ובמי תיאו תבחר.

אז לסיכום: מרתק, מותח, מבדר ומעביר את הזמן. למרות הרעיון הכללי הלא ממש יצירתי, אין ספק שכמה מהאלמנטים היו מאוד מעניינים ומעוררי מחשבה.