מאז שקראתי את הספר הזה, אני קצת מפחדת לכתוב עליו ביקורת.
אני מפחדת קודם כל כי אני מפחדת מהאופה בתלתלים שהמליצה עליו בחום.
אני מפחדת כי הוא קלאסיקה ומי אני שאערער.
אני גם מתבאסת לכתוב עליו.
כי את "הקרקס מגיע" של נואל סטריטפילד, שהיה הספר היחיד שלה שתורגם לעברית בילדותי, מאוד אהבתי וקראתי שוב ושוב.
כשהבאתי אותו לילדים, לעומת זאת, הם לא הצליחו לסיים.
משעמם, הם אמרו, ואני לא הבנתי איך אפשר להשתעמם מהספר שהילך עלי קסם בילדותי.
ורק כשקראתי את נעלי בלט, חשבתי שאולי אני מבינה איך הם הרגישו.
פאולין, פטרובה ופוזי פוסיל הן אחיות מאומצות הגדלות בלונדון בביתו של דג"ם (דוד גדול מתיו), שנעלם ואיננו ועל כן הן נקלעות למצוקה כלכלית.
הפתרון הוא פשוט: הרשמה לבית ספר למשחק ולריקוד כדי שיוכלו להרוויח כסף למחייתן.
הרקע הרומנטי לכאורה, יתמות, עוני, הורים לא ידועים - הם החומרים שמהם רקחו סופרים אחרים של התקופה מלודרמות מרגשות מלאות צירופי מקרים וסוף טוב שכולל כמובן שמלה לבנה ונסיך חלומות.
נואל סטריטפילד היא כמעט האנטי-תזה.
לא צפויים לקורא גילויים מרגשים, גם לא אבירים על סוסים לבנים.
הספר כולו הוא שיר הלל לעבודה קשה והשקעה.
הדוד המאמץ אמנם יחזור בסוף הספר, אבל זה יהיה פרט כמעט שולי. עד אז הבנות יסתדרו בחיים ויבחרו כל אחת את נתיבה.
ואני בעד, באמת.
אני מוכנה למחוא כפיים לערכים של הספר, בפרט כשזוכרים שהוא נכתב במחצית הראשונה של המאה ה-20, והכיוון השמאלצי-רומנטי-קיטשי היה הרבה יותר מתבקש.
רק בעיה אחת קטנה, קטנטנה, מעיבה על כל זה והיא העובדה שהספר היה פשוט... משעמם.
אז הבנות לומדות להציג ולרקוד, והספר מפרט ללא לאות כל שמלה שהן קנו עבור כל ראיון עבודה, כמה היא עלתה, כמה קיבלו עבור ההשתתפות בהצגה, מה המאזן אחרי השמלות וההצגה...
תשמעו. חינוך כלכלי זה גם חשוב. לחיות ע"פ האמצעים שלך, לבחור מקצוע פרקטי לחיים. הכל נכון... רק לא מאוד מעניין כספר ילדים.
אולי מה שחסר לי כדי להנות מהספר הוא עניין בעולם התיאטרון והמחול. כנראה שאני לא מספיק מתעניינת כדי שחשיפת מאחורי הקלעים של העולם הזה בראשית המאה ה-20 תקסום לי מספיק.
אז לא הרמתי ידיים ומתישהו אחרי הקורונה כשהספריה תחזור אני מתכננת לקרוא את ספרי ההמשך, בתקווה שאיפשהו אמצא את הקסם שאני זוכרת מהילדות.
אבל מהספר הזה, די התאכזבתי.


















