רציתי לחכות עם זה.
רציתי להתחיל בצורה אחרת.
אבל אני כבר לא מסוגלת.
קראתי (חלקית, אני מודה) את הביקורות של השאר, ואני לא מבינה משהו.
בשבילי, הספר היה רחוק ממעולה.
אבל חכו. אל תתנו לזה לעצור אתכם מלקרוא.
תנו לי להסביר.
גם אני, כמו כולכם, חיכיתי בכיליון עיניים לספר.
גם אני, כמו רובכם, ידעתי על הסוף.
כשקניתי אותו, החזקתי אותו בהתרגשות הזאת שייחודית רק לקניית ספרים.
אתם מכירים את זה, מנסתם.
אבל למרות שחיכיתי לספר חודשים, ושכבר ממש רציתי לדעת איך זה נגמר.. לא קראתי אותו מיד.
זה היה קשור חלקית לעבודה שהתכוונתי לנסוע לחברים לשבוע ומשו, ורציתי שיהיה לי זמן ושקט כדי להתרכז לגמרי בספר. גם את זה אתם בוודאי מכירים.
אז כשהגיעה שבת, ונסעתי עם סבא וסבתא שלי לבית ענק של אחות של סבא שלי [אתם עוקבים?] וראיתי את המיטה הענקית בחדר הענק, שתיתן לי את התנאים המתאימים של שקט, וזמן – התחלתי לקרוא.
ואז, הצרות הגיעו.
הספר התחיל טוב. באמת.
בסגנון המוכר שהתרגלתי אליו.
יכולתי לראות שטריס.. מתבגרת. וזה היה טוב.
הגעתי לפרק של פור, וזה היה נחמד.
רק שאני לא כל כך מתלהבת מזה שנותנים לדמות שהיא לא הראשית נק' מבט.
כי ברוב המקרים, זה משנה את הדמות.
וחברים, פור השתנה.
אני שונאת שינויים.
אני שונאת את ורוניקה.
[זו הפעם הראשונה שציינתי את זה בביקורת הזאת. נראה כמה יהיו עד הסוף]
הספר התקדם, ונהיה הזוי מרגע לרגע.
היא כאילו.. לקחה את הדמויות, וזרקה אותם לעלילה אחרת לגמרי.
אלים, כמה שזה מתסכל.
הייתי צריכה להתרגל למושגים חדשים, לדמויות אחרות, ולשינויים המעצבנים במצבי הרוח של פור.
הגעתי לאמצע הספר, והייתה לי בחילה.
בחילה של התרגשות [לאו דווקא חיובית] ורצון עצום ממש, לגמור עם הספר.
למה?
לא יודעת.
אבל זה שיגע אותי.
ספר לא אמור לגרום לי לרצות לגמור איתו.
לא ספר מעולה.
וכמה שאני רציתי שהוא יהיה כזה..
אכזבת אותי ורוניקה, בשיא הרצינות.
ציפיתי ממך ליותר.
אני שונאת אותך.
הגעתי לסוף,
וזה שבר אותי.
היא לא יכלה לגמור ככה!
מה היא חשבה לעצמה?
זה נראה כאילו הצרות בספר לא נגמרות.
כשאת בטוחה שהם סופסוף מגיעות לסיום, שכבר לא יכול להיות יותר גרוע – היא נותנת לך סטירה בפרצוף, ואומרת לך, 'יקירתי, טעית. ובגדול'
בכיתי, כעסתי. זה היה נורא.
כבר אמרנו שלספרים יש את הכוח לשנות אותנו. זה הרי ברור.
אבל מה קורה כשהספר לא טוב?
כשמישהו נפגע, זה פוגע בנו.
כשמישהו עצוב, אנחנו בוכים.
וכשמישהו מת, זה הורג אותנו.
פשוט ככה.
מעולם לא הסתדרתי עם מוות של דמויות, בדיוק מהסיבה הזאת.
הבעיה היא, שהפעם זה השפיע עליי קצת יותר מידי..
ספויילר, חברים יקרים, אם לא קראתם, ואם אתם עד כדי כך ברי מזל שאין להם מושג לגבי הסוף
ירדתי למטבח הגדול מידי, בבית הגדול מידי. בדיוק סיימתי את הספר. חיפשתי משהו שיסיח את דעתי ממנו. הסוף היה נוראי.
ראיתי שנשארה קערה קטנה עם פיצוחים.
אני שונאת פיצוחים. אבל היה שם קשיו.
אז אמרתי לעצמי, למה לא.
מול המעבר הגדול שמהווה את הכניסה למטבח, רואים את המדרגות.
הן לולייניות כאלו, ובאמצע יש חור. למעלית, כנראה. אם עומדים בקומה הרביעית, אפשר לראות עד המרתף.
המשכתי לנשנש קשיו, כשהבזק של צבע משך את תשומת ליבי.
הפניתי את מבטי למדרגות, ו.. כן. הדימוי המפורסם. כאב פילח את חזי. משו כזה.
עמדה שם מישהי.
מישהי שהיא בבירור לא סבתא שלי.
היה לה שיער בלונדיני קצר, והיא לבשה בגדים שחורים.
הלכתי אליה.
ראיתי שהיא מביטה לחור שבמדרגות, פורשת את ידיה לצדדים.
עצוב לי לומר, שאת השיחה ביננו אני כבר לא ממש זוכרת.
היא הלכה בערך כך:
אני: טריס? קול חנוק
היא הפנתה אלי את מבטה, ממשיכה לפרוש את ידיה לצדדים. המבט שלה היה כמו אישור כזה, שהיא מודעת לנוכחותי.
אני: למה את עושה את זה?
טריס: חיוך עצוב אני מנסה לגרום לעצמי להרגיש.. פחד גבהים.
אני: אה. באותו קול חנוק למה?
טריס: זה.. מזכיר לי אותו.
אני: דמעות מעקצצות למה עזבת?
טריס: הייתי חייבת.
היא הלכה, ואני הרגשתי די מטומטמת לעמוד מול החור הזה, כשהדמעות כמעט יוצאות לי מהעיניים.
לצערי, ראיתי אותה שוב.
זה היה על הגג, כשיצאתי כדי להסתכל על הכוכבים. הם היו יפים.
היא עמדה שם, והביטה בהם גם. היא אמרה לי להיות אמיצה, והלכה שוב.
אחר כך, ראיתי אותה על הגג ממול. היא פרשה את ידיה לצדדים, וקפצה לגג של הבניין ליד.
הוא היה קצת יותר נמוך, וזה נראה כאילו היא עפה.
למרות המרחק הלא קטן, ראיתי שהיא מחייכת.
נכנסתי לבית הגדול.
כשהתארגנתי לעזיבה במוצ''ש, ולחזרה לחברים שאצלם שהיתי במשך שבוע, ראיתי אותה על המדרגות שוב.
השארתי אותה שם, מסתכלת למטה.
והבטחתי לעצמי שאין מצב שאני אראה אותה שוב.
סוף ספויילר
הביקורת הזאת ארוכה, ומוזרה, והיא עושה לי בלגאן בראש.
אני שונאת את ורוניקה על מה שהיא גרמה לי.
אני הולכת לעזוב את הספר הזה על המדף, ולשכוח ממנו.
אני בוודאי אקרא שוב את מפוצלים ואת מורדים, אבל לא נראלי שאל נאמנים אני אגש שוב.
אבל כן. למרות כל זה, הספר טוב.
לא מעולה, אבל טוב.
היו בו חלקים טובים, ואני לא יכולה להתעלם מהם.
מה שהוריד את הכוכב האחרון היה ההשפעה שלו עליי.
ספר לא אמור לעשות את מה שנאמנים עשה לי.
וזהו.
