אתמול נסעתי עם נהג מונית קללן. במשך דקה אחת הוא קילל את הדובר בקשר בשלוש קללות עסיסיות והוסיף תנועה מזרחית להבהרת דעתו. בספרו החדש, ורדון זורע קללות למכביר. אם אקבל שקל אחד על כל הטייה של האות השביעית שזרועות בספר למכביר, אוכל לפרוש לגימלאות באיי קיימן, קרוב לחשבון הבנק השמן שלי, או לחילופין, לקנות בית בהרי הקטסקילס, קרוב (אבל לא קרוב מדי) לביתו של הבלש דייב גרני.

למי שלא קרא את ספרו הראשון של ורדון: "חשוב על מספר", אתן הקדמה קצרה אך הכרחית. כל השאר יוכלו לדלג לפסקה הבאה בהנחה שאתם כן מפסידים משהו חשוב. דייב גרני יצא לגימלאות (הוא בן 47 ושמור היטב, לכל המתעניינות, אבל גם נשוי) מתפקידו כבלש מבריק ומצליח במשטרת ניו יורק. גרני הוא ההיפוך הסטריאוטיפי של בלש N.Y.P.D., הוא לא אוכל דונאטס, הוא תרבותי, משכיל, חובב גורמה ויינות טובים, הוא מרוחק וקר, אבל רגיש, לא מצ'פח ולא מתבוסס במדמנת הפוליטיקה של המשטרה. אלא שאיתרע מזלו וזוגתו שתחייה, מדלן המעצבנת, חובבת של טבע, מיחזור, שתילות, אופניים, פקעות, זריחות, יערות ורכישות בעדן טבע מרקט. נדמה לי שאפילו ורדון שונא אותה, אחרת לא היה בורא דמות כה קוטבית. מצד אחד היא יורדת לחייו של דייב במאמץ להפוך אותו לנשמתה התאומה והמשעממת. מצד שני, כשנשקפת לו סכנה היא הופכת לאישה מתמרחת ואוהבת, כה דביקה, עד שדונאטס נדמים לנו עדיפים. בספר חשוב על מספר (להלן: "חשוב" היא מעצבנת, אבל תורמת חלק מבריק בפיענוח. בספר הנוכחי, היא ממשיכה להרגיז ללא תרומה ממשית.
בביקורת שכתבתי על "חשוב" הגדרתי אותו כגאוני. אם הייתי צריכה לתאר אותו במילה אחת הייתי מכנה אותו: אלגנטי, בשתי מילים: פסיאודו בריטי. התעלומה מקורית ומפתיעה (חוץ מאשר בשביל בלו-בלו, אשת המתמטיקה, שניחשה את הפתרון המדהים כבר באמצע) ואם היו לו מגרעות הן היו מינוריות. וזאת הצהרה של אמתכם הנאמנה, שקוראת מיליון ספרי מתח בשנה. בספר הזה, דייב גרני כבר מוכר וידוע, השטיקים מוכרים וידועים, אנשי הצוות אשר על החקירה מוכרים וידועים, הנופים מוכרים וידועים, ולצערי, אפילו אלמנטים מסויימים בתעלומה חוזרים על עצמם. אבל דייב גרני עובר מטאמורפוזה, מן הגבר האלגנטי והמקסים הוא נעשה דומה יותר ויותר לרעיו המנבלים את פיהם בכל מילה שנייה, וחבל.

בשלוש מאות וכמה העמודים הראשונים התעלומה מתרחשת ברמה אקדמית, מוות מזוויע, אומנם, אבל מוות שתפס בחורה שאביה, אמה ובעלה מעניקים לה סופרלאטיבים כדוגמת: פסיכופתית, נחש צפע, מרשעת, מכשפה, מופרעת, גאון מטורלל, חולת נפש, מכורה לסמים. כמה אמפתיה אתם יכולים להעניק לבלש שצריך למצוא את רוצחה של דמות כה חיובית וראוייה לחיקוי? לרגע אתם בטוחים שהיא הייתה ראוייה למוות הזה יותר מכל מי שאתם מכירים. ולכן, רק כשבעמוד שלוש מאות ומשהו, נשקפת סכנה גם לגיבורנו הבלש, העניינים מתחילים להתחמם וגל של מתח מתחיל להתהפך בבטניכם.
נכון שרצח הוא רצח, אבל לעניות דעתי, כדי לגרום לקורא לאהוד את החקירה יש לברוא נרצחת קצת יותר חיובית, או לכל הפחות, כזו שנדמית לפחות בהתחלה דמות נורמטיבית עד שנקרעות המסכות מעל פניה.
לצערי הרב, אין בספר הזה יותר מדי חשודים. גם ב"חשוב" לא היו, אבל שם המתח היה מהפך קרביים בגלל התעלומה המפתיעה. בספר הנוכחי המתח הוא מינורי כי ברוב הזמן לא נשקפת סכנה למישהו שאנחנו מכירים, אין מספיק חשודים והתעלומה מתנהלת בעצלתיים.

הגאוניות של אגתה כריסטי הייתה בבניית חברה שכל אחד ממרכיביה חשוד בפשע. לכן, למרות הדלות הסיפורית של ספריה, היעדר התובנות הפסיכולוגיות, הדמויות הקרטוניות והחד-מימדיות, הספרים שלה מותחים באופן יוצא מן הכלל.

היעדר החשודים עומד לרועץ גם בפתרון התעלומה. קל לנחש אותה גם אם קשה להסביר כל אלמנט בפתרון. אבל מצאתי עצמי די מהר חושדת ברוב חלקי הפתרון, אם כי לא ידעתי להסביר אותם באופן מושכל. (בכל זאת אני לא דייב גרני...)

ניתן לומר גם, שהנושא שבו עוסק הספר, לא ממש תרם לאהבתי אליו. כל נושא הביבים הזה קצת עלה לי על העצבים.

כמעט בכל הביקורות שקראתי על הספר ציינו הכותבים את נחיתותו היחסית ל"חשוב". הספר הראשון היה נפלא. הספר הזה, לא ממש. יכול להיות, שיחסית לרוב ספרי הבלשים, התעלומה עדיין מורכבת יותר, חכמה יותר ומפתיעה יותר. אבל יחסית לעצמו, ורדון הפסיד בגדול.

"חשוב" מרתק יותר, מפתיע יותר, כתוב יפה יותר, תרבותי יותר, מפחיד יותר, ובקיצור, ספר שלא אמכור לחנות ספרים משומשים.
עצמי עיניים חזק הוא לא הוראה בשבילכם, אתם בהחלט יכולים לקרוא את הספר בעיניים פקוחות, אבל ג'ון ורדון עשה משהו פלילי ממש. הוא ניסה להתחנף לקהל הקוראים שלו, אבל מישהו נתן לו כמה עיצות אחיתופל. החנפנות הזאת הפכה סופר איכותי ויוצא דופן לסופר הרבה הרבה פחות איכותי וכלל לא יוצא דופן.

ממליצה לקרוא!

את הספר הראשון של ג'ון ורדון, סיימתי בתחושה מעורבת, והפעם נהניתי על מלא!

העלילה בקצרה- הבלש המהולל בפנסיה מוקדמת, דייב גרני שוב נקרא לדגל להתערב בחקירת רצח שמעורבות בה נערות עם עבר מיני בעייתי,
סוכנות דוגמנות מאפיונרית, וביה"ס מפורסם לעבריינות מין צעירות.
ספר שגורם לי לחזור ולקרוא קטעים ספציפיים כדי לראות את הרמזים שנשתלו לגבי זהות הרוצח, הוא ספר טוב.
הדמות הראשית הבלש דייב גרני- פחות עצבנה אותי הפעם, הפגמים שלו היו יותר גלויים וגם הקשר המסובך משהו עם אשתו, קיבל זוויות מעניינות.
ממשיכה עכשיו לספר השלישי...

••••


מה אני אגיד לכם, אני מכור לביקורות. יש קבוצת תמיכה לזה? בשנה שנתיים האחרונות, כמעט לא היה ספר שקראתי שלא כתבתי עליו ביקורת כאן באתר, והיו ביקורות שכתבתי גם כשלא קראתי את הספר (סתאאם. בדיקת עירנות. אתם פה?). חלק גדול מהביקורות התחילו להתבשל עוד במהלך הקריאה, מה שהופך את הביקורת לחשובה עבורי כמעט כמו הקריאה עצמה.

בכל אופן, הנה אני כאן. סיימתי הבוקר לקרוא את ״עצמי עיניים חזק״, וזה קצת מביך לגלות שאין לי משהו מוצק או דרמטי להגיד. הספר היה מהנה מאוד וקל לקריאה, האיכויות שלו דומות מאוד לאלה מספרו הקודם של ורדון, ״חשוב על מספר״, אבל בשביל הכמה מילים השטוחות האלה לא קמים מהמיטה, לא? בכל זאת, בניתי לעצמי קצת מוניטין פה. אני לא יכול פתאום להביא איזו ביקורת סתמית כזאת. אין לי שום דבר להוסיף, נגיד, לביקורת המצויינת שכתבה פה אפרתי.  ואל תגידו לי שזה קורה לכולם בגיל הזה. זה פשוט מעליב.

אהמ.

מומלץ! רוצו לקרוא!


••••

למה נשארה לי תחושה חמצמצה של אי נחת אחרי קריאת הספר הזה? הוא ספר מותח ומעניין, כתוב באופן סביר, מקיף לא רק את התעלומה, אלא פרטי חיים של הגיבורים - כמו שאני בדרך כלל אוהבת. אז למה?

הסיבה הראשונה היא נסיונו (השני) של ורדון להתחכם. מסתבר שהוא שואף למצוא איזה גימיק שאף אחד לא ינחש, כדי שלבסוף יוכל לפתור אותו בתרועה רמה. אם הטכניקה הזו היתה עובדת ובאמת אי אפשר לנחש מי הפושע - אולי היתה לה הצדקה. אבל היא ממש לא עובדת אפילו אצלי, פתייה מאמינה לכל דבר שכמותי.

הסיבה השנייה היא הנושא אותו הוא בחר: אנחנו עדיין מגיבים לטאבו האוסר יחסי מין עם קטינים. בעוצמה רבה יותר מלאיסור לרצוח, למרות שאיסור על פדופיליה אינו מוזכר בעשרת הדיברות. אנחנו עדיין מתייחסים כטאבו למיניות של נשים. ורדון מחבר את הטאבויים והופ! יש לו סנסציה. אבל ההסברים שהוא שם בפי "אנשי המקצוע" בסיפור הם תערובת של פופוליזם ושטויות, בדרך כלל מה שכתב עיתון צהוב היה כותב על התופעה.

הסיבה השלישית ולא הפחות חשובה של הרגשת ההחמצה של הספר היא הזוגיות של הבלש לשעבר ואשתו. הוא נשוי לה כמה? עשרים שנה בערך? ומסתובב סביבה על קצות האצבעות, מנסה לנחש את הרמזים שהיא מפזרת. היא נשואה לו אותו זמן ומצפה שבעלה שהיה בלש מהולל בעיר הגדולה יפרוש בגיל 47 וייהנה מציוץ הציפרים. היא מטיילת חרישית בחוה שלהם (200 דונם עם יער, נחל וזאבים) נושאת סריגה (סריגה!) הוא מסתובב עם הרגשת אשמה קבועה שהוא לא באמת נהנה מפריחה (פריחה!) ולא זוכר מתי היא נפגשת עם חוג הסריגה...נראה לי שפרט לנזירים שמכירים חיי נישואים רק בתאוריה, אין מישהו שיקנה את התאור הזה.

אני כנראה מוטה: גם מספרו הראשון לא התפעלתי במיוחד. הספר כמו קודמו מותח וכמו קודמו עושה מניפולציות על הקורא. קראתי וכאמור התבאסתי.

אם אני הייתי בפנסיה, הייתי מעביר את זמני בלצחוק על כל עמיתי לעבודה שעוד לא יצאו לפנסיה. משום מה דייב גרני לא עושה את זה. מוזר.
אם אני הייתי בפנסיה, הייתי מבלה כמה שיותר זמן בתחביבים. משום מה שייב גרני לא עושה את זה. מוזר.
בקיצור, הפנסיה שלי הרבה יותר עדיפה על זו של דייב גרני, במיוחד כי אני לא יוצא לתפוס עוד רוצח סידרתי (דגש על העוד).
אבל אם הייתי בפנסיה, הייתי שמח לקרוא בלי הפסקה ספרים על דייב גרני, כי הוא לגמרי כל מה שזה לא אני.
נ.ב
לצערי יש עוד הרבה זמן עד לפנסיה שלי

אחיזת עיניים זה שם המשחק של הרוצח בספרו של ג'ון וורדון ( מחבר "חשוב על מספר").
גם הפעם נקרא הבלש דייב גרני לפצח תעלומה למרות שהוא כבר פרש לחיים רגועים לכאורה בכפר.
הנתון הזה בתחילת העלילה קצת לעוס בעיני שכן גם בחקירה הקודמת הוא נקרא לדגל למרות הפרישה.בהנחה וזאת הולכת להיות סדרת ספרים האם כל פעם הוא ייקרא לחקירה אחרת מערוגת האספרגוס ? קצת פטאט.
אגב יש בספר עוד כמה פרטים שחוזרים על עצמם מהספר הקודם כמו למשל אשתו מדלן שמצפה שאחרי קריירה מפוארת כבלש הוא יסתפק בלהסתכל על הנוף.
מילא, בשלב כלשהו למדתי לדלג על הפסקאות הממוחזרות.

ועכשיו לעלילה- אכן מותחת ומסקרנת. אפרופו דברים ממוחזרים- ורדון הצליח למחזר ( הפעם לחיוב! ) את המתח והסקרנות מהעלילה הקודמת.יש בספר הרבה תהפוכות והפתעות שהופכות אותו לספר מתח ראוי לשמו.

בקצרה- דייב גרני נקרא לחקור פרשה בה כלתו של פסיכיאטר מפורסם נרצחת באופן ביזארי במהלך קבלת הפנים של חתונתם.
במהלך החקירה מתברר שמעגל הרצח מתרחב למעגלים רחבים וכבר לא מדובר על רצח אחד ובטח לא על סכסוך מקומי. גרני בחקירתו מתמודד עם תעשית מין שבה המנוצל הופך לנצלן וקורבן למתעלל אכזרי.
אני מודה שאם הייתי יודעת מראש שזה הרקע של העלילה אז לא הייתי טורחת לגנוב את הספר מאחותי אבל הרקע הבעייתי תפס אותי שכבר הייתי עמוק בעלילה.אולי גם תרמה העובדה שורדון אמנם מפגיש את הקורא עם התעשייה האכזרית הזאת אבל בחסדו חוסך ממנו תיאורים ממשיים.

לגבי זהות הרוצח- בתור בוגרת "אקדמיית אגתה כריסטי" עליתי עליו די מהר. הזיהוי המוצלח שלי לא גרע מהמתח של הסיפור כי עדיין היו הרבה שאלות מסקרנות שציפו לקבל מענה.
בכל אופן, למרות שהספר כאמור לא מושלם מבחינתי הוא עדיין הצליח למתוח ולסקרן כמו שספר מתח אמור לעשות.

ועכשיו לחלק שהכי מצא חן בעיני ( קצת ספוילר)-בספר מופיעה דמותו של החשוד ברצח הגנן הספרדי הקטור פלורס. מאוחר יותר מתברר שזה בכלל לא שמו ואם נתקדם עוד איזה חצי ספר יתברר שהאדם הזה לא משנה מה שמו- לא קיים בכלל.
כאן לפי דעתי נכנס המימד הכי מעניין בסיפור וזה המימד הפסיכולוגי של אחיזת עיניים. הרוצח הצליח להקים לתחיה דמות פיקטיבית לגמרי שכולם מדברים עליה ויודעים עליה פרטים בעוד שהיא אינה קיימת. תרגיל פסיכולוגי מושלם.
איכשהו זה הדבר שנשאר אצלי מהספר-הקלות שבה ניתן לבצע מיניפולציות גם על אנשים חכמים. מפחיד עד כמה זה קל.

שמתי לב שהרבה קוראים וותיקים ממני בצורה מפתיעה מתרכזים ב״מה״ ופחות ב״איך״.
זוהי דוגמה מצויינת׳ לספר שכתוב בצורה נהדרת! ומציג גיבור אצילי וחכם בצורה שעדיין לא חוויתי.
הסיפור מספיק חזק על מנת מנת שנפסיק לעסוק במה יהיה הלאה (ובמיוחד במה יהיה הפאנץ׳ בסוף) ויותר להתרכז בצורה החדשנית שהוא כתוב. ספר מעולה! מקנא במי שטרם קרא אותו! וללא ספק מחכה לעוד יצירת ״ג׳ון ורדון״ חדשה ורעננה.

ספר ההמשך לספר:"חשוב על מספר"
ספר מותח, חזק ומעניין, סוחף ומאתגר,
לא פחות טוב מהספר הקודם.
ספר גאוני, מומלץ בחום.

אל תספרו לג'ון ורדון, אבל אני שונאת ספרי מתח.
למסקנה הזאת אני מגיעה בכל פעם שאני מסיימת ספר מתח. לא כי אני לא נהנית מהם, חלילה. אני מאוד נהנית מהם במינון הנכון - שהוא משהו כמו 2-3 ספרי מתח "כבדים" בשנה (כלומר, כאלו שמרוב שהם מותחים אי אפשר להניח אותם - "נערה עם קעקוע דרקון", "אותי אתם מחפשים", "חשוב על מספר"), ואולי גם 5-6 ספרי מתח "קלילים" בנוסף (כלומר, כאלו שהמתח בהם פחות רציף ושהוא רק ז'אנר משני ביחד עם עוד ז'אנרים אחרים שנותנים הפוגות - "צופן דה וינצ'י", "שרלוק הולמס"). אם אקרא יותר מידי מתח בבת אחת זה כנראה יהרוס לי את ההנאה מהספר, לא משנה כמה טוב הוא, פשוט כי זה נמאס עליי די מהר.
ובכל זאת, אני נהנית מספרי מתח כשהם מתאימים לי למצב הרוח ולנסיבות. אני קוראת אותם מהר - ממש "בולעת" אותם - כך שהם יכולים לתת לי הפוגה מספרים אחרים בהם אני תקועה ולשחרר אותי מתחושת המועקה של קריאה איטית. אני נהנית ממשחקי הניחושים ומהרמיזות לאורך העלילה, ותמיד מתענגת על הדילמה בין לעצור רגע כדי לחשוב מה אני מנחשת שיקרה ובין להמשיך לקרוא כדי לגלות את הפיתרון כמה שיותר מהר. אני אוהבת את העלילה הקצבית, את הדמויות בעלות המוח החריף, את הסיטואציות המורכבות והרגישות, את האיום על חייהן של הדמויות שחודר לי עמוק לנשמה ואת הסופים המפתיעים ועוצרי הנשימה.
ובכל זאת, אני שונאת ספרי מתח.
תופעות הלוואי של הקריאה שלהם הן מורטות עצבים - מזכירות לי את הציפייה בתור לרכבת הרים כשהיית קטנה. אני יכולה להרגיש את התנופות של המתקן, לשמוע את הצרחות, ולדעת שאני עומדת לעבור את זה בעוד דקות ספורות, ובכל זאת, אני עדיין לא שם. אני עדיין לא על המתקן. אני רק מחייכת לעצמי כמו מטומטמת בתור הענקי בתוך החממה המיוזעת של כור ההיתוך הישראלי, מנסה לשלוט בהתרגשות הילדותית שלי.
זה בערך מסכם את מה שאני עוברת כשאני קוראת ספרי מתח. אני לא שם, לא משנה כמה אנסה לטעון שכשאני קוראת אני מרגישה את עצמי בתור הדמות הראשית. אני יכולה לשמוע את זה ולהרגיש את זה, אבל אני לא שם. אין לי שום שליטה במה שקורה. אני חסרת אונים אל מול המתח והלחץ והחרדה. לכן אני אף פעם לא קוראת ספרי מתח לפני השינה. קשה להירדם כשהראש שלי עדיין בספר ואני מנסה להבין איך משהו מכל העלילה שהציגו לי הוא הגיוני.
ספרי מתח הם מעצבנים. הם מורטי עצבים. ובכל זאת, כמו כדי להוסיף חטא על פשע, הם גם מהנים - מענגים במורכבותם הנפלאה ובעושר העלילתי שלהם.

"עצמי עיניים חזק" גרם לי לאותן תגובות חיוביות ושליליות שתארתי למעלה, וגם אותו שנאתי, בתור ספר מתח, ויותר מכך - ספר מתח "כבד", ואפילו יותר מכך! - ספר מתח שגרם לי לזרוק אחר צהריים שלם בקריאה במקום בהכנת ערימות שיעורי הבית שניתנו לי לחופש. ובכל זאת, סיימתי אותו עם חיוך על הפנים.
במובנים מסוימים אני מרגישה שהספר הזה יותר טוב מהספר הקודם לו. אולי כי הנושאים שהוא עסק בהם היו קשים יותר וכל החקירה הזאת הייתה מורכבת יותר, כוללנית ומקיפה יותר, ולא תלויה רק באדם אחד ובטראומות הילדות שלו, בניגוד ל - "חשוב על מספר" (למרות שגם ב - "עצמי עיניים חזק" נתנו לזה חלק, כמובן - זה היה החלק העסיסי יותר בחקירה). אני מניחה שזה פשוט העצים את הסכנה בכל העניין, ובנוסף הבהיר כמה הפשע כמעט ממוסד במקומות מסוימים.
אולי אני מאמינה שהספר הזה יותר טוב מהקודם לו דווקא משום שקראתי את "חשוב על מספר" לפני המון זמן בגלל המינון שהקצבתי לעצמי בנוגע לספרי מתח. אבל אני לא בטוחה. משום מה, "עצמי עיניים חזק" הצליח לסחוף אותי יותר. לא ציפיתי לכך. את "חשוב על מספר" גמרתי לאחר שבוע של קריאה, בעוד שאת "עצמי עיניים חזק" חיסלתי ביומיים.
מה שברור לי יותר מהכל הוא שג'ון ורדון משביח עם הזמן. הוא מסוג הסופרים הללו שנדמה שהם ממשיכים ספרים לסדרות פשוט כדי לעשות את אותו הדבר שהם עשו קודם, רק טוב יותר. כן ניכר שהוא קצת חוזר על עצמו - רואים את זה בקווי העלילה הכלליים - אבל, בעצם, אז מה? הוא עושה את זה טוב יותר. הוא משתפר. הוא בוחר לעסוק בחקירות מורכבות יותר. הוא מציג מציאות הרבה פחות חד משמעית. הוא משתכלל. אני יכולה להבין למה אנשים שציפו לספר שהדבר היחיד שמחבר בינו ובין הקודם שלו הוא הדמות הראשית התאכזבו, אבל אני לא הרגשתי דומה. האמת היא שהרגשתי קצת כמו אימא גאה. אבל אולי אין לי זכות לחוש כך כל עוד לא קראתי את הספרים הבאים בסדרה, ולכן אשאיר את התחושה הזאת בצד בינתיים.
כמו בספר הקודם לו, גם בספר הזה יכולתי ליהנות מהדיאלוגים הקצביים והעצבניים, מהסופים המותחים של הפרקים שלא נתנו ברירה אלא להמשיך לפרק הבא, מתהפוכות העלילה שרודפות זו את זו בזריזות נהדרת, מהחיים האישיים של גרני שהולכים ונמהלים בעלילה המרכזית ככל שהספר מתקדם, מרגעי ה - "אאוריקה" של דייב והמוח החריף שלו (הסופר לא חוסך מהקוראים את ההרהורים האינסופיים, לא משנה כמה חוזרים על עצמם או טיפשיים הם - וטוב שכך. זה הופך את דייב למישהו שאפשר לעקוב אחרי חוט המחשבה שלו ולא ללכת לאיבוד בגאונות של המוח שלו), עמיתי העבודה של דייב עם כל החולשות והפאקים שלהם (שהיו לעיתים נוגעים ללב ולעיתים משעשעים), וכמובן, החקירה המרתקת מתחילתה ועד סופה הנהדר.
נקודת ההבדל המשמעותית ביותר שראיתי בין הספר הזה לקודם לו, מלבד כמובן החקירה עצמה עליה פירטתי למעלה, היא העובדה שהפעם ורדון עשה חיים קצת פחות קלים לדמות הראשית שלו ולא פחד לפגוע בה. אבל לא אפרט בנושא, כי משם אפשר להתדרדר בקלות לספוילרים.

קצת על הדמויות? (לא אפרט על הדמויות היותר משניות כי אין לי יותר מידי מה להגיד עליהן - בסופו של דבר הספר הזה התרכז הרבה יותר בעלילה מאשר בדמויות, ואולי טוב שכך)
דייב הוא בחור מורכב ורב-פנים כמעט כמו החקירות שהוא לוקח תחת חסותו - אולי בגלל זה הוא דמות טובה כל כך. אני מודה, אני לא יכולה להגיד שאני אוהבת אותו ממש בתור דמות. תמיד יש מין ריחוק ממנו, קיר של זכוכית, אולי דווקא בגלל העובדה שגרני הוא פשוט אדם די מרוחק, ולכן זה יכול בכל זאת להיחשב להצלחה של הסופר. ובכל זאת, הייתי רוצה לראות יותר פירוט על הרקע שלו, יותר מהחיים האישיים שלו, מהילדות שלו. זה נגיד משהו שהרגשתי שהיה בספר הקודם יותר. אבל למרות שלא ממש התחברתי אליו באופן אישי, אין ספק שהוא דמות מופתית... הוא מאופין עד כדי כאב, הוא בעל חלקי אישיות שונים שלעיתים מתנגשים זה בזה, הוא מורכב ובנוי היטב, הוא... אנושי. אני מניחה שזה מה שעושה אותו למצוין במיוחד בסופו של דבר.
מדלן תמוהה בעיני - גם היא בעלת סתירות פנימיות, אבל באופן פחות חינני מדייב, כאילו היא מתקשה מאוד להבין מה היא רוצה מהעולם. אני בדרך כלל לא נוטה לאהוב את זה כשגברים כותבים דמויות נשיות כאילו רוב החיים שלהן סובבות סביב בן הזוג שלהן, וזה בערך מה שמדלן הייתה בספר הזה - וחבל, כי הייתה יכולה להיות לה תרומה אדירה בספר הזה, תרומה שבוזבזה בצורה מצערת מאוד. (בכללי שמתי לב לפלקטיות שבה ג'ון ורדון מתאר נשים. חלק מהדמויות הנשיות היו טובות יותר וחלקן פחות, אבל בכללי הוא לוקה בשטחיות מסוימת כשזה מגיע לכך. אולי לא הייתי צריכה לצפות למשהו אחר)
ג'ק היה די מצוין. הוא כמו משלים את דייב מבחינות רבות, מוסיף פלפל שלדייב אין כל כך, ועם זאת הוספת ההומור היא לא התפקיד היחיד שלו בעלילה - בעיקר לקראת סוף הספר הוא לוקח תפקיד חשוב יותר ויותר. שנאתי אותו ואהבתי אותו לסירוגין, ובעיקר נהניתי מאוד מהאופן שבו הוא הוסיף לספר את כל מה שלגרני אין. אני מרגישה שורדון ממש השתמש בו בתור ראי כלשהו לדייב, וניתן היה לראות את זה באופן הכי ברור שבעיקר כשהחקירה הגיעה לשיאה.

הייתי מפרטת יותר לגבי העלילה עצמה ולגבי התהפוכות בה, אבל אני לא רוצה לעשות ספוילרים. רק אגיד שאני באופן אישי אומנם לא הייתי לגמרי מופתעת מהסוף, אבל כן הוקסמתי לחלוטין מהקונספט העיקרי של כל החקירה הזאת - עניין הסיפורים שהופכים למציאות. זה היה מרתק, והייתי מציעה לאלו שעוד לא קראו את הספר לקרוא אותו רק בעבור זה, רק כדי לחשוב באופן עמוק על הנקודה מעוררת המחשבה הזאת... זה חזר על עצמו לאורך כל הספר - העובדה שאנשים רוצים להאמין לדברים מסוימים, שבני אדם אוהבים להפוך סיפורים למציאות, ושאגדות הן לא יותר מעובדות שעדיין לא חזרו עליהן מספיק פעמים.
זה, יותר מכל דבר אחר, היה הדבר שהכי אהבתי בספר הזה.

מומלץ בחום.