באחד המערכונים של 'היהודים באים' נערך טקס חלוקת פרס ישראל לסופר ס. יזהר על ספרו 'ימי צקלג'. כשעולים חברי ועדת הפרס לתת את נימוקיהם לבחירה מסתבר שאיש לא קרא את היצירה המונומנטלית הזאת " מרוב שאהבנו את הספר" אומר אחד השופטים "קנינו שניים ממנו". קטע משעשע במיוחד מגיע כשעולה הסופר, בגילומו של מוני מושונוב הנהדר, ומסתבר שאפילו הוא לא קרא את הספר פרי עטו " הספר הזה על...אה...אחח...צקלג עם השטויות שלו".
חודשיים וחצי לקח לי לסיים לקרוא את הספר. הקושי שהוא מציב בפני הקורא איננו קושי רעיוני או הגותי, הוא אינו ספר מסועף או מורכב במיוחד, אין בו אדיומים וכפלי משמעויות וחלקים הדורשים פרשנות כמו ב'יוליסס' למשל. הקושי הוא טכני בעיקרו: 1156 עמודים הכתובים בכתב קטן ודחוס מאוד, השפה היא כמו מקראית ולוקח קצת זמן להתרגל אליה. בנוסף משתמש יזהר במילים עבריות נדירות רבות אשר הביאו אותי לבדוק את פירושן במילון רק כדי לגלות שהמקור לחלקן הוא 'ימי צקלג' של ס. יזהר, הספר שהביא אותי אל המילון מלכתחילה.
הסיפור מתאר קרבות בין שבוע ימים בנגב במהלך מלחמת העצמאות סביב גבעה 244 המזוהה על ידי אחת הדמויות, כנראה בטעות, כצקלג המקראית. במלאכת מחשבת של אריגת פרוזה בה עשרות דמויות תוהות ומתחבטות על מקומן בעולם מצליח ס. יזהר ליצור מעין תנ"ך של ישראליות. לכל אורכו של הספר אנו עדים לרחשי ליבם, לבטיהם, מחשבותיהם של דור הפלמ"ח במדינה שזה עתה נולדה. חלק ניכר מאותם מחשבות מובא בזרם מונולוגים פנימיים המציג את עולמם של החיילים העורגים כולם לאהבה רומנטית ומודעים לכך שחייהם בסכנה מוחשית. לכל חייל יש דמות נשית המחכה בבית או במשלט: אורה של אורי, תמר של רפי, רינה של צ'יבי, גליה של נחום. הצורך באהבה או בכמיהה אליה מבוטא בצורה מרגשת במיוחד אצל אחת הדמויות הנפלאות ביותר שקראתי בספרות העברית, המ"כ גידי. גידי המתולתל והמהורהר הוא אחד החיילים היחידים שאין לו בת זוג, מחשבותיו עורגות אל לילך הג'ינג'ית חברתו של עמיחי החובש, אף שמעולם הוא לא פגש בה:
'עמיחי?' חזר הקול הצרוד וריטן. 'מה?' - 'תגיד מה שמה ההיא, הג'ינג'ית שלך?' ובחטף, שכבר יאמר. 'מה?' נבעת עמיחי כנכוה. 'סתם, תגיד. מה שמה?' – 'מה זה עסקך!' נסגר עמיחי קיפודית באיבה לא מובלגת. – מ'כפת לך אם תאמר? זה סוד?' – דיבר גידי עמומות מרבצו בעפר. מה פתאום? מה הוא לי כאן? מה הוא חושב לו? (עמוד 451).
אחת המעלות המוחלטות של הספר הזה הוא עמידתו במבחן הזמן. על אף שמדובר בספר שנכתב לפני שנים רבות (פורסם ב- 1958) הוא רלוונטי לימינו. את ענייני הפוליטיקה ופילוסופית המלחמה אשאיר לכם, מה שאותי עניין היא המורכבות האנושית לפרטי פרטיה כפי שבא במונולוגים הפנימיים של הדמויות. אותם לבטים, כמיהות, רחשי לב והרהורים שיש לכולנו עד לימים אלה.
רבות דובר על תפיסת המרחב של יזהר אך אין טעם להכביר מילים, אלא לתת דוגמא:
"וכבר מתקרב לחמש ורבע, כשנחלצה פתאום השמש, והתערטלה מכל אותם בלויי הסחבות הממורטטים שנותרו תלויים מעליה אין–חפץ באותה קהות אילמת שלהן, ובטרם תטבול סנדלה בדחס הערפל הסגול–תותי, הממתין כטפח מתחתיה, מחגורת כבדה על כל אופק מערב, ניתן לה רגע גדול ופנוי כולו לה, ונתלהטה מיד בחישופה, דיסקוס–סנוורים מרשיף, מתהפך ומדליק סביבו התלקחויות, עמומות ומבליחות. וחלקת– בוהר עצומה היתה קורנת, מהבהבת ומרקיעה עד עצם צהרי מרום, שנעשו שם אפורי תכלת מרצדת, ומשורטטים פספוסי חיורת אוכרה לימונית, ומלוא דממת–עולם נתנה קולה, פיכתה זמזומית, בטנונית ופעמונית, התעוררה, הבהירה, ענתה בזיו צהבוני, והיה כאילו דרור קורא, שבת נוגש שבתה מדהבה, וכאילו משא–אבנים פורק מעל הכתפיים, וצפור עלמונית צייצה גם היא מאד, הללויה ובכל נפש, ובצלילות ובטוהר של נפש תמה, כאילו באמת הנה לבסוף חוף–מבטחים מתקרב עד תום הרגע הזה, הדולק בחשוף, והחישוק הדלוח החוגר את האופק, שקצרה רוחו כבר לסגור, סופן במעיו את כבשן היום הזה ואת זלעפו המקופל של מחר, השיג כבר נוגה אחר, מתחת הגלגל הזוהר, משהו נעתם שבחלודה, שנתאחז בשפתו התחתונה, המתקרבת, כבתחילת ליקוי, והיה ברור כי אין שום מנוס, והשמש תכבה עוד בטרם תשקע, טבוע תטבע ביון הערפל הזה." (עמ' 512)
נהניתי מאוד מהמסע המפרך של קריאת הספר הזה. קראתי פרק, שניים ביום. הזדהיתי והתחבטתי עם הדמויות, כעסתי על דעות שונות משלי, צחקתי מהבדיחות המלוכלכות של יעקובסון, התדיינתי פילוסופית עם בני ורפי, האזנתי לסוויטה לחליל של באך ששרק עמיחי החובש, התאהבתי בקובי החבלן-המשורר וברות חברתו של דוד, דמעתי כשאחדים מהם נהרגו. למשך חודשיים וחצי הייתי חייל פלמ"ח בקרבות מלחמת השחרור.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![יער נורווגי [מהדורת 2015]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers98/980977.jpg)
