אתם מצליחים לשמוע את הפרפרים בגשם, או רק את הגשם?
עצוב כזה הא, מה שקורה לפרפרים בגשם...
הספר לא מספק איזה מתח תהומי, ואפילו לא מתפתח לאן שהוא, רק מספר את ימי הדריכות, ההתלבטות והציפיה של אוריה, לשובהּ של אימו.
אוריה, שננטש 'כרונולוגית' ע"י אימו בהיותו בן 10, הופקר למעשה עוד קודם לכן מבחינה רגשית.
יום אחד, לא כל כך בהיר, מרעידה אימו את חוטי חייו השבריריים, ומודיעה לו שהיא חוזרת אחרי 25 שנות תוהו.
מאותו רגע, חייו חולפים כסרט(ת) במוחו ונפשו. הוא משקיף על העולם מנקודת הבדידות, על אף שגדל אצל סבתו האוהבת, וקיבל אצלה בין עצי הרימון והצפצפות, לא רק תפוחי אדמה חמים, גם ידיים חמות, לב רגיש וחכמת חיים.
אוריה נעשה רופא בעל רגישות אנושית למטופליו,
אך עם כליאוּת רגשית-אישית.
הוא אינו בוטח באהבה, ובאדם בכלל.
מגן אמנם לא דנה בשאלות, אך אלו מתעוררות וצפות:
איזו השלכה יש לִשְנות הילדות על הנפש? במיוחד השפעת הקשר בין הורים לילדיהם.
האם קיימת מחילה על נטישה רגשית או פיזית?
מה מקום האחריות של המבוגרים למעשיהם, למחויבות שלהם. מביאים ילדים לעולם, ו...
הכתיבה של מגן דימוּיִית ומטאפורית, גם אם לפעמים היא ניגרת כדבש. (קראתי כל ששת ספריה. ספרו לי כשיצא השביעי ;).
אני אוהבת את ההבעה הרגישה שלה. היא מתארת סיטואציות יומיומיות, מעוררת את דקוּת המחשבה והמודעות להתרחשויות הטריוויאליות שבחיים, ומאירה אותן באור חשוף, ישיר מדַי לפעמים, כמו מטיחה בפרצוף , הודפת מסכות...
החיבורים שעושה מגן בשפה הביתית מתובלים ברוטב פיוטי, עם נגיעות תנכיו"ת וציורי טבע.
כּנרת~~
~.~.~.~.~.~.~.~.~
