האמת? ציפיתי ליותר. אולי כי אני כבר כמה שנים אחרי שסיימתי לקרוא את "ימים יגידו אנה" ומאז אני רק מחכה לספר הבא של מירה מגן שייצא לי לקרוא. ב"ימים יגידו אנה" בעיקר אהבתי את השילוב המדהים של כתיבה יפהפיה וסיפור מרגש.
ב"פרפרים בגשם" הרגשתי שקיבלתי רק חצי מהעוגה. יש פה כתיבה יפה זה כן אבל אלוהים מבחינת עלילה לא קורה פה כלום!
רופא משפחה מתמודד דרך העלאת זיכרונות עם העובדה שאימו אשר נטשה אותו בתור ילד חוזרת לחייו.
כל הספר זה בעצם חיטוט עצמי בזכרונות ותובנות שיש לו מילדותו עם סבתו ועם אימו לפני ואחרי שהיא נעלמת מחייו.
אני לא אומרת שאיו שם תובנות מרגשות או משפטים יפים אבל כל זה לא מחזיק ספר שלם!
המון פעמים פשוט חיכיתי שיקרה משהו, הכי קטן, רק כדי לתת טיפה גז.
אז הכתיבה היפה אכן גרמה להגיע אל סוף הספר די במהירות אבל אני די מאוכזבת שלא קרה בספר הזה יותר.
שורה תחתונה: לא מתאים לכולם















