סיפור חיים קשה משתלב בסיפור חיים קשה מאוד, אבל מגעו של הרומן דווקא רך ומלטף כקטיפה. ככה זה כשאנושיות בוקעת מכל שורה ומכל מילה בו. לשתי הגיבורות שם זהה, ולא פופולרי במיוחד (נינה). ואם נראה לכם שזה גורע מאמינות הסיפור, תשאלו את גברת מקריות לדעתה. מה שכן, אני בספק אם היא תענה לכם. כשהיא הייתה קטנה אבא אלוהים ציווה עליה לא לדבר עם זרים. רק לחרוץ את גורלם.
חוץ מזה נמצא ברומן הקטן (גדול) הזה עוד כמה דמויות נוכחות נפקדות, שהימצאותן הערטילאית מקרינות על הסיפור. הראשונה היא העיר תל אביב. לא תל אביב של מעלה, של הצפון הזוהר ושל מגדלי היוקרה, אלא תל אביב של מטה, של הדרום, של משכנות העוני. גם כאן מאירה ניצן פינות חמד נסתרות בכרך המאובק, פיזית ומטפורית, באופן שמשווה לשכונות העוני האלה מראה אחר, ציורי משהו, חם ואנושי.
השנייה היא אתי הילסום, היהודייה שנספתה בשואה. להילסום השפעה מכרעת על הדמות הראשית בסיפורינו, כשקטעים מיומנה של הילסום, "חיים כרותים", מצוטטים על ידה לאורך כל הספר, במקומות המתאימים ביותר. "הכול מקרי, או שום דבר אינו מקרי", מתלבטת אתי. "אילו האמנתי בחלק הראשון של המשפט, לא הייתי מסוגלת להמשיך לחיות, אבל עדיין אינני משוכנעת לגמרי באמיתות החלק השני". ואני אומר: אילו האמנתי בחלק השני של המשפט, הייתי מסוגל להמשיך לחיות, אבל אני משוכנע לגמרי באמיתות החלק הראשון... שאלתי אפילו את גברת מקריות, אבל היא לא ענתה לי. רק צחקה צחוק מבשר רעות וחשפה טור שיניים צהובות. וחדות כתער.
"אלוהים, טוב ויפה לחיות בעולמך, למרות כל מה שאנחנו, בני האדם מעוללים זה לזה", מצוטטת הילסום. ויש מי שיאמר: אלוהים, טוב ויפה לחיות בעולמך למרות כל מה שאתה, הכול יכול, מעולל לנו.
השלישית היא הסופרת עצמה, שאחרי רומן ביכורים נפלא הצליחה להתעלות וללדת לו אח קטן ונפלא לא פחות. את הספר קיבלתי מהסופרת עצמה, עם הקדשה אישית מרגשת, אבל את צמד המילים הקר והמנוכר "גילוי נאות" אמיר ב"תגלית נעימה". אז אם תבטיחו לשמור סוד ולא לגלות לאף אחד, אלחש לכם באוזן שטל ניצן היא לא רק סופרת (ומשוררת ומתרגמת ועורכת, ועוד כמה דברים שבטח שכחתי) מוכשרת בטירוף. היא גם אדם נפלא. אז מה הפלא שהסיפור כאן משפריץ אנושיות?
אבל מי שבאמת גונב פה את ההצגה הוא חתול, חתול בשם אלביס. בדומה לספרה הקודם, שם כיכבה שרה, ספק חתולת רחוב ספק חתולת בית שאלכס הגיבור מאמץ אל חיקו, גם כאן החתול כבש אותי לגמרי. שהרי ידוע לכל שהחתול היא חיה אצילית, על אחת כמה וכמה כיש לה זנב כתום. גם אם היא נעלמת ונאלמת להרבה יותר מדי זמן וגורמת לי לאי אילו רגעים של דאגה. העיקר שהיא חוזרת בסוף ואני יכול לשחרר אנחת רווחה.