פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו.
יש לו הכל - מרק ועצם.
זה טוב ויפה, אבל בעצם
נמאס לו לשבת כך לבדו.
קרע את החבל נבח הב הב,
קפץ חיש מהר ונשאר את רגליו.
הוא רץ בדרך, הוא רץ בשדות,
את מי הוא יפגוש?
מעניין מאוד.
רק נדמה לכם שפלוטו הוא כלבלב. למעשה הוא פעוט בן שנה וקצת שרק למד ללכת ומתחיל להסתובב ולחקור עצמאית את הסביבה הקרובה שלו. הוא חווה נזיפות מהסובבים שאומרים שהוא נמצא במקום לא מתאים ("כלבים במים? לא, זה לא טוב", כך אומר לו "דג") או שהוא אומר שטויות ("טיפש קטן, הפרה עונה, אני מייצרת חלב לגבינה") ובסוף חוזר לבסיס האם (הלוא הוא גדי) בשלום והולך לישון. הטריק עובד במבחן המציאות - פעוטות אוהבים את הספר, ולא בהכרח חושבים שהוא עליהם.
האנשה של בעלי חיים היא מוטיב ידוע בספרות, ולא רק בספרות הילדים. מ"הרוח בערבי הנחל" ועד "חוות החיות", סופרים תמיד הרגישו נוח לאפיין תכונות אנושיות דרך סטריאוטיפים על בעלי חיים, ולהשתמש בכאילו הסוואה הזאת לצורך אמירה חברתית ופוליטית. בספר חיי פאי מתאר יאן מרטל את הגיבור שלו הכלוא בספינה בלב האוקיינוס עם נמר תוקפני וזברה. כבר לפני סוף הספר ברור שאין מדובר בדברים כפשוטם אלא במטפורות, ומרטל אומר זאת בפירוש.
וירג'יל הוא חמור. ביאטריס היא קופה. הנרי הוא סופר מוכר למחצה ומתוסכל למחצה המשתמש בשם בדוי, עובר לעיר אחרת ומסווה עצמו כשחקן בתיאטרון חובבים. סיפורם של וירג'יל וביאטריס מביא אותו להיכרות עם מפחלץ חיות מיזנטרופ ומוזר, ולניסיונות לכתיבת מחזה העוסק בקורותיהם של החמור והקופה השרויים באפוקליפסה עלומה.
אז כן. חיות כמטפורה לבני אדם ולצרותיהם זו מוטיב ספרותי מוכר. מרטל מפתיע בשימוש ההפוך שבו בני האדם משמשים מטפורה ואנלוגיה לאסון קולוסאלי של בעלי חיים.


















