פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו.
יש לו הכל - מרק ועצם.
זה טוב ויפה, אבל בעצם
נמאס לו לשבת כך לבדו.
קרע את החבל נבח הב הב,
קפץ חיש מהר ונשאר את רגליו.
הוא רץ בדרך, הוא רץ בשדות,
את מי הוא יפגוש?
מעניין מאוד.

רק נדמה לכם שפלוטו הוא כלבלב. למעשה הוא פעוט בן שנה וקצת שרק למד ללכת ומתחיל להסתובב ולחקור עצמאית את הסביבה הקרובה שלו. הוא חווה נזיפות מהסובבים שאומרים שהוא נמצא במקום לא מתאים ("כלבים במים? לא, זה לא טוב", כך אומר לו "דג") או שהוא אומר שטויות ("טיפש קטן, הפרה עונה, אני מייצרת חלב לגבינה") ובסוף חוזר לבסיס האם (הלוא הוא גדי) בשלום והולך לישון. הטריק עובד במבחן המציאות - פעוטות אוהבים את הספר, ולא בהכרח חושבים שהוא עליהם.

האנשה של בעלי חיים היא מוטיב ידוע בספרות, ולא רק בספרות הילדים. מ"הרוח בערבי הנחל" ועד "חוות החיות", סופרים תמיד הרגישו נוח לאפיין תכונות אנושיות דרך סטריאוטיפים על בעלי חיים, ולהשתמש בכאילו הסוואה הזאת לצורך אמירה חברתית ופוליטית. בספר חיי פאי מתאר יאן מרטל את הגיבור שלו הכלוא בספינה בלב האוקיינוס עם נמר תוקפני וזברה. כבר לפני סוף הספר ברור שאין מדובר בדברים כפשוטם אלא במטפורות, ומרטל אומר זאת בפירוש.

וירג'יל הוא חמור. ביאטריס היא קופה. הנרי הוא סופר מוכר למחצה ומתוסכל למחצה המשתמש בשם בדוי, עובר לעיר אחרת ומסווה עצמו כשחקן בתיאטרון חובבים. סיפורם של וירג'יל וביאטריס מביא אותו להיכרות עם מפחלץ חיות מיזנטרופ ומוזר, ולניסיונות לכתיבת מחזה העוסק בקורותיהם של החמור והקופה השרויים באפוקליפסה עלומה.

אז כן. חיות כמטפורה לבני אדם ולצרותיהם זו מוטיב ספרותי מוכר. מרטל מפתיע בשימוש ההפוך שבו בני האדם משמשים מטפורה ואנלוגיה לאסון קולוסאלי של בעלי חיים.

אני חייב להקדים ולסייג את דברי: אני מחווה דעה על הספר הזה אף ע"פ שדילגתי על כמה פסקאות בו, משום שלא יכלתי לעמוד באלימות האכזרית והגרפית ששוטפת אותן. אני לא עושה את זה לעולם, אבל במקרה זה נראה לי שדעתי יכולה עדיין לתפוס. בעיני זה ספר דוחה. לא בגלל האלימות והאכזריות- עם אלה התמודדתי ביתר הצלחה ב"האזור" של מתיאס אנאר וב-2666 של רוברטו בולניו- ספרים טובים בהרבה. וירג'יל וביאטריס מבוסס ללא ספק על רעיון מענין ואף מרשים, אבל המניפולטיביות וגם השטחיות שעומדות בבסיס הגישה של יאן מרטל לא מאפשרות לספר להמריא. הדמויות נותרות בסופו של דבר שטוחות, והמהלכים העלילתיים מזכירים בחלקם סרט אימה זול ולא אמין. כשמדובר בספר שמנסה להרשים ע"י פריסה של מגוון מקורות ספרותיים מקלאסיקות של פלובר, די-למפדוזה ודנטה, היומרנות הכושלת הזו מקוממת במיוחד.
התרגום מאנגלית נורא: תוכלו למצוא בדיאלוגים שבספר מגוון צירופים לשוניים שנשמעים היטב באנגלית, אבל לא בעברית מדוברת ("אני שומע את מה שאתה אומר", "רק מנסה לעזור לך למכור את הספר שלך", "הכלב הוא בעיה?"), ואפילו טעות כתיב אחת בוטה, שנעלמה מעין העורך/ת. לא מומלץ.

הספר הזה הוא ספר טוב, באופן האבסולוטי של המילה.
ניתן לומר כי הסגנון לא לטעם מי שקורא בו, אך אי אפשר להתכחש לטיבו.
האופן הסיפורי של מרטל, הפילוסופי והלא ישיר, מביא אותנו הפעם לעיירה, אליה הגיע הסופר לאחר שסירבו לפרסם את ספרו.
העיירה כביכול שקטה ככל העיירות, אך המכתב שמגיע להנרי, הסופר מקבל מכתב משונה מאחד מהמעריצים כביכול. המכתב מביא למפגש יוצא דופן ודינמיקה ספרותית שהיא לעיתים משעשעת ופעמים אחרות מטרידה.
עוד סיפור בו החיות מהוות השלכה על הטבע האנושי-חייתי.
חשוב! חשוב! חשוב!
המלצה חמה ממני אליכם, את הנספח המוזר בסוף הספר "משחקים לגוסטב", תעשו לעצמכם טובה ותוותרו.

עבור הספר הזה הייתי ממציא אינדקס דרוג חדש. משהו שדומה ל quality price ועד כמה מה שקיבלת הוא איכותיבעבור כמה ששילמת , אם תרצו איכות יחסית.
על אותו משקל הייתי ממציא אינדקס quality reading efort
ביחס להשקעה בקריאת הספר עד כמה נהניתי. באינדקס מסוג זה הספר יקבל ציון די גבוה, מכיוון שהוא מאוד קריא, ולוקח מעט זמן ומאמץ לקרוא אותו, ובסוף נהנים מספר סביר.
בפני עצמו באופן אבסולוטי, הספר לא להיט.
העלילה צפויה, מלבד כמה קטעים חזקים בניהם הקטע האחרון העונה לשם "משחקים לגוסטב" מדובר בספר חביב וזהו.
הרעיון חביב, אך מיחזור השימוש בבעלי חיים כאלגוריה (בדומה לחיי פי) קצת מטריד ומאכזב (גורם לך לשאול את עצמך "זה כל מה שאתה יודע לכתוב?" ).
אבל בשורה תחתונה, אפשר לקרוא, שכן ההשקעה היא לא רבה והספר חביב.

מעולם לא חשבתי שסיפור כזה פשוט על חמור וקוף יכול להיות כל כך עצוב. אף פעם לא חשבתי שפחלוץ יכול להשמע כמו אומנות נעלה. אף פעם לא חשבתי שהשואה יכולה להיות כל כך חזקה כשהיא נמצאת בפרטים הקטנים. אף פעם לא חשבתי שיבוא סיפור שואה כזה, כשבכלל לא ציפיתי לזה.

אבל שוב, אף פעם לא חשבתי שאפגוש בספר כמו וירג'יל וביאטריס, שעם כמה שהוא מתחיל איטי והכתיבה מייגעת לפרקים... הוא טוב, ועצוב. ומשחקים לגוסטב היה מבריק. כך גם השמיכה האדומה, וביאטריס, ווירג'יל... הכל. מומלץ מאוד.

אני חושב שיש ליאן מרטל כישרון מיוחד לזרוע לך במוח דרך הסיפור רעיון מחשבתי שצומח וגדל תוך כדי הסיפור וגם לאחריו. אני לא מהחסידים הגדולים של חיי פי, אלו שהתחברו אליו ברמה הרוחנית, אך גם בספר הזה בדומה לשני יש טעם אחר, חדש. טעם שלא טעמתי בשום מקום אחר.
הוא גרם לי לצחוק ולכעוס על הדמות והסופר כאחד. ובסופו אי שם בתוך הלילה הוא גרם לי לחשוב על סליחה על נחמה ועל שני החתולים שלי. המחשבה הזו שיאן בחר לנטוע בראשי לא עוזבת.

ספר מקסים

זהו הספר השני שאני קוראת את מרטל, הראשון היה חיי פיי. החיי פיי היה ספר שממש התחברתי אליו, וברור לי שמתישהו אחזור לקרוא אותו שוב. הספר הנוכחי וירג'יל וביאטריס, היה פחות עם טוויסטים מפתיעים אבל גם השאיר עלי חותם. יש משהו בסופר הזה, שגורם לי כל פעם לחשוב שהסיפור הוא מאוד אישי, שהוא בעצמו אחד מהדמויות, וזה ממש מחבר לעלילה. יש משהו אפל וציני בספר הזה, מעין השבת מלחמה למוציאים לאור. ומצד שני ספר מרגש ועדין מאוד. בעיני מומלץ.