רומן מכתבים (בלועזית אפיסטולרי) הוא סוגה ספרותית שבה סדרה של מכתבים בדיונית – יוצרת ביחד מבנה עלילתי. סוגה זו למרות ייחודה, לא הצליחה להפוך לסוגה מובילה בספרות, אולי בשל הקושי והמורכבות שלה. סופרים עבריים מעטים בחרו בכתיבה זו, והבולטים מבינהם הם: עמוס עוז – "קופסה שחורה", "מכתבים מנסיעה מדומה"- של לאה גולדברג, "שלך סנדרו"- של צבי ינאי, "שתהי לי הסכין"- של גרוסמן, "הכי רחוק שאפשר"- של אלון חלו ועוד, ואחרים שתורגמו לעברית כמו "דרך צ'רינג קרוס 84"- של הלין האנף, "אנשים עלובים"- של דוסטוייבסקי, "מען לא ידוע"- של קרסמן טיילור, "להחליט להיפרד"- של פיליפ בסון וגם "מועדון גרנדיוזי לספרות" של מרי אן שייפר, ועוד ..

מודה, שסוגה זו דווקא אהובה עלי במיוחד, כי יש בה דינמיקה אחרת ועונג שונה שכמעט לא בנמצא, וזה מזכיר לנו שהדואר לא קיים רק עבור חבילות אבודות ותורים, אלא הוא מאז ומתמיד היה הדרך היחידה לתקשורת והיכרות אינטימית מיוחדת במינה דרך מכתבים, ובאמצעותם חיזק את כוחה של המילה הכתובה.

זכורה לי גם התקופה שבה הייתי מחכה בכיליון עיניים למכתב שנהג להביא אלינו הדוור אחת ל-10 ימים, מאחי הבכור, שעזב ועבר לגור בניכר לפני כ-55 שנים. קשה לתאר את הציפייה ושהיום בעידן הטכנולוגי היא לגמרי נעדרת, ציפייה שהייתה כרוכה בהמתנה והתרגשות יוצאת דופן, שאגרה בחובה רגשות של השתוקקות וכיסופים שכמעט ואינם מתעוררים בנו כיום... וזה היה מעבר לחילופי המכתבים בין אנשים שנמצאים במרחקים, נוסף לה גם הריח המיוחד של הדפים, והמסע שהם עברו בין ארצות, המראות והנופים המדומיינים שמהן הגיעו, ובאיזו חרדת קודש אחזנו כל מכתב שהיגיע, והטקסיות שנלוותה לפתיחתו. בקיצור היה בזה קסם אחר. הם עצרו בחובן עדות בדומה לצילום, שמקבע לעד מומנט מסוים, רגשי, וחווייתי. נהגנו גם לאסוף את הבולים המיוחדים, נו מה לומר... אלו היו זמנים אחרים (וזה כנראה סימן שאני מתבגרת...)

ו"אחכה לך במוזיאון" הוא רומן כזה של חליפת מכתבים, מרגש במידה, אבל לא כמו האחרים שקראתי, הוא מספק לעיתים רגעים מעוררי עניין. זו תכתובת בין שני אנשים בוגרים שמתפתחת לסוג של קרבה. בין טינה, אשת חקלאי, אנגליה, ופרופסור לארכיאולוגיה במוזיאון בדנמרק, שהלך לעולמו, ואת מקומו תפס לצורך התכתובת אוצר המוזיאון הנוכחי- אנדרס. לשני הדמויות האלו אין חיים מעניינים במיוחד זה בלשון המעטה, אבל בהדרגה ותוך כדי חליפת המכתבים ביניהם, כל אחד מצליח לגעת בשני בשאלות החשובות של חייו, ובבחירות שהוא עשה ואלו שלא נעשו, או בכאלה שנעשו ולא הבשילו לכלל תוצאה. פרדוקס הבחירה, הצורך והדילמה הקשה לבחור בין שתי דרכים ...

כתב מישהו על כך ש"אחכה לך במוזיאון" הוא "הדרך שלא נבחרה"- השיר המפורסם של רוברט פרוסט ,בגרסת המכתבים. מה היה קורה אילו בחרנו אחרת והכיוון שאליו יכלו חיינו לנטות.

זו לא יצירת מופת, אבל כן ספר קולח שנעים לקרוא, בבחינת גוון שונה או קול עדין בתוך הבלבלה הזו של מערכות היחסים המודרניות הסובבות אותנו.
והיות וציינתי את "הדרך שלא נבחרה" הרי הוא מוגש לכם.

שתי דרכים נפרדו ביער עבות
לא שתיהן בשבילי, הצרתי על כך
נעצרתי מולן לזמן ממושך
לארכה של אחת הרחקתי ראות
עד לנקודת פיתולה שבסבך.

לשנייה אז פניתי, כמותה מפתה
ואולי במעט מצודדת יותר
רמוסה קצת פחות, כך לי נדמתה
עשביה שעליה פחות עבותה-
בעצם דמו הן כמעט בלי הכר.

בשתיהן כאחת ריצד שם האור
על מרבד בתולי של עלי השלכת
אז אמרתי, לזו יום אחד עוד אחזור!
אך לא: שכן דרך נמשכת
ידעתי. מכאן לא אשוב עוד לכת.

ברבות הימים, בשנים הבאות איאנח בחזרי לספר איך אי-שם
משתי הדרכים שביער עבות
בחרתי בזו שהלכו בה פחות
ופה הרי כל ההבדל בעולם.

ובסוף חשבתי לעצמי, שתמיד צריך לזכור, שהחיים זה לא פרויקט שצריך לממש, אלא רק לשאוף לחיות אותם כמה שיותר קרוב לעצמנו...

לקחתי אתי את הספר למיטה, נשארו לי חמישה עמודים לסוף. הרגשתי שהעיניים מתחילות להבהב ומודיעות לי: די, מספיק לנו. יכולתי למשוך עוד ולסיים את הספר, אבל אז החלטתי לסגור אותו, ואת המעט שנשאר לסיים מחר (היום) וככה לפתוח את השבוע. עם משהו טוב. וזו היתה החלטה נבונה.

אחכה לך במוזיאון הוא סיפור המסופר בחליפת מכתבים. צמד המילים ששמעתי לגבי הספר הזה ללא סוף היו : ספר איטי. ואותי זה הרתיע. אני אוהבת ספרים שסוחפים אותי בתשוקה למן ההתחלה ומסחררים אותי לתוך העלילה. קצב איטי יכול לעייף אותי. הספר הזה תפס אותי בעדינות שלו, והאיטיות שלו? זו שכל כך פחדתי ממנה? היא סוד קסמו של הספר. והיא נובעת מכמה סיבות. עצם צורת הסיפור שבחליפת מכתבים מכתיב טון אחר והקצב מוריד הילוך. המרחק, וזמן ההגעה של מכתב העושה דרכו מעבר לים עד הגיעו לתיבת הנמען מצריך את הקורא להמתין בסבלנות לבאות.

יש איזה קסם בהתקשרות ע"י מכתבים. המרחק והריחוק כמו גולשים גם אל תוך חילופי הדברים בין המתכתבים וההתכתבות מתמקדת בלב ליבם של הדברים, ומגדירה גבולות. אין הסחות דעת אחרות שהיו קיימים למשל בהתכתבות מקוונת. יש בה בהתכתבות המקוונת איזו מין אינטימיות מלאכותית שנובעת מצמצום המרחק ע"י טכנולוגיה, וזו זולגת גם אל תוך השיחה שמולידה שאלות חטטניות וחודרניות. המיידיות והמהירות מצמצמות פערים של זמנים, ובאופן כללי - מצמצמת ומאיצה בדברים שלעיתים צריכים את הזמן שלהם להבשיל.

טינה הופגוד החיה בחווה באנגליה עם בעלה וילדיה הבוגרים שולחת מכתב אל פרופסור גלוב במוזיאון סילקבורג שבדנמרק עם שאלה כלשהי. הפרופסור כבר אינו בין החיים, ועל המכתב עונה אנדרס לארסן - אוצר המוזיאון. וככה מתחילה ההתכתבות בין השניים. הוא אלמן ואב לשני ילדים בוגרים, בחיי שניהם קיימים חללים שההתכתבות כמו מוצאת את מקומה שם, והמילים ממלאות חללים אלו. התכתבות בין שני אנשים בוגרים, ובכלל כל סוג של קשר בגילאים מתקדמים יותר, מתאפיין בצורה וקצב שונים. זו כבר פחות תשוקה מאכלת, אלא יותר בישול על אש קטנה. יש משהו אחר בתשוקה בגילאים האלו. אתה יודע יותר איך לנתב אותה ולא נותן לה לנהל אותך. לאט לאט נפתחים השניים האחד כלפי השני, וחושפים פיסות מחייהם. המכתבים הם מראה אל חייהם, ודרך המילים המועלות על הנייר הם בוחנים את חייהם.

אהבה זוגיות והורות,חרטה, ובחירות שנעשו בחיים - כל אלו מטופלים כל כך יפה בסיפור העדין והכל כך שברירי הזה.

ועוד קצת לאלו שמאחורי הקלעים : מילה טובה למתרגם הספר- שי סנדיק- אני מניחה שנדרשת ללכת בין הטיפות על מנת להעלות על הנייר בצורה כל כך יפה ומשכנעת את הלבטים וההיסוסים של אנדרס שהוא דני - ואנגלית היא לא שפת אם שלו - לגבי שימוש במילה זו או אחרת. אני מניחה שבחלקים האלו הבאת הרבה מעצמך.

ולמעצבת העטיפה- חן יאקה- שומרון: איזו בחירה חכמה עשית כשבחרת בתמונה המסוימת הזו! לפטל יש תפקיד נכבד בספר כמו לעלי השרך שברקע.

יופי של ספר! מי שהספר מחכה לו על המדף - אשריכם!

ספר מקסים שכולו חליפת מכתבים בין גבר לאישה, ז'אנר שאני מאד אוהבת.
הספר מאד נעים לקריאה ויש בו המון תובנות על החיים. זהו סיפור שמוכיח שאף פעם לא מאוחר מדי לזכות באהבה. החיים לא תמיד פשוטים ולכן תמיד צריך לתת הזדמנות נוספת ולא לוותר על הזכות לאושר, לחברות ולאהבה. במילה אהבה, הכוונה לאו דווקא לאהבה גופנית, אלא שבכל גיל אפשר למצוא חברי אמת, חברי נפש לשיחות, לשיתוף בבעיות, לקבלת עזרה ותמיכה.
בסיום הספר נותרתי אופטימית ועם חיוך גדול על הפנים. נהניתי מהקריאה ואני ממליצה בחום!
חברתה הטובה של טניה נפטרה לא מזמן מסרטן. שתיהן תמיד חלמו להגיע למוזיאון בדנמרק כדי לראות את שרידי גופתו של האיש מטולון שחי במאה הרביעית לפני הספירה.
טניה מחליטה שהגיע הזמן לממש את מה שתמיד חלמה והיא כותבת מכתב לפרופסור חוקר שכתב בעבר ספר על אנשי הביצות והקדיש אותו לה ולחברותיה.
מסתבר שמחבר הספר נפטר והמכתב שלה מגיע לאוצר המוזיאון שכותב לה מכתב תשובה. מאותו יום הם כותבים מכתבים ומיילים אחד לשני ולאט לאט נחשפים זה לזה ומשתפים זה את זה בבעיותיהם.
הוא מספר לה על הבעיות עם הילדים שלו, על אשתו שנפטרה. היא מספרת לו, בין היתר, גם על הבעיות בזוגיות עם בעלה. נרקמת ביניהם ידידות מקסימה ונדמה כי גם הרבה מעבר לכך.
שניהם אנשים בודדים. הוא בודד פיזית כי אשתו נפטרה והקשר עם ילדיו מרוחק. היא אמנם נשואה ויש לה ילדים ונכדים אך היא חיה חיים שגרתיים, עובדת קשה והיחסים עם בעלה לא קרובים כפי שצריכים להיות בין בני זוג, כך שהיא גם מרגישה בודדה.
דרך המכתבים כל אחד מהם לומד על עצמו דברים חשובים שיעזרו לו בעתיד לשפר את חייו.
ספר מקסים ומרגש שפשוט כיף לקרוא! ממליצה בחום!

אחכה לך במוזיאון – המלצת קריאה ראשונה וממש לא אחרונה לשבוע הספר המתקרב

אחכה לך במוזיאון, אן יאנגסון, תרגם מאנגלית: שי סנדיק, תמיר סנדיק, 2019

ז'אנר – רומן מכתבים. ז'אנר שנותן לקוראים תחושה של מציאות ממשית, כאילו אנו באמת קוראים את המכתבים בין הדמויות. נעה מנהיים כתבה עליו נהדר, כהרגלה, במאמר שפורסם בהארץ, רומן המכתבים, קן תפילותי הנידחות. ובו היא מזכירה קלאסיקות כ"ייסורי וורתר הצעיר" ועוד.

אני כל כך אוהבת ספרים שהם רומן מכתבים. נדמה לי שהתאהבתי לראשונה בז'אנר באבא ארך רגליים, שקראתי שוב ושוב בילדותי. אהבתי את ג'רושה אבוט המקסימה, היתומה שנאלצת לקבל תמיד תרומות שאיש לא רוצה יותר. לאחר ביקור של תורמים היא מתבשרת כי היא זוכה במלגה ללימודים בקולג' ולדמי מחייה נדיבים, וכל מה שעליה לעשות הוא לכתוב מכתב פעם בחודש למיטיבה הסודי. המכתבים הופכים בסופו של דבר לסיפור אהבה, שכילדה מתבגרת ריגש אותי מאוד.

פוסט נפלא של עופרה עופר אורן המרחיב על הספר ועל הסופרת. ג'יין ובסטר, אבא ארך רגליים, ושתי היתומות שלה.

עוד רומן מכתבים מצוין הוא שתהיי לי הסכין, הפעם רומן למבוגרים של דוד גרוסמן, ובו גבר שהתאהב בפתאומיות באישה שראה, ושולח לה מכתבי אהבה יפיפיים. בספר אנו קוראים רק את מכתביו של יאיר, ואת מכתביה של מרים אנחנו רק יכולים לדמיין. תוך כדי ההתאהבות בוראים שניהם עולם פרטי ואינטימי, שהקורא שותף לו.

והשלישי, כן יש לי עניין עם שלשות בפוסט הזה, והאחרון הוא – מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים מאת מרי אן שייפר ואנני בארוז, יצא בזב"מ.

ינואר 1946: לונדון מגיחה מתחת לצל מלחמת העולם השנייה, והסופרת ג'ולייט אשטון מחפשת נושא לספר חדש. מי חשב שתמצא אותו במכתב מגבר אלמוני, תושב האי גרנזי, מאיי התעלה הבריטית שכבשו הנאצים? הוא נתקל בשמה בעטיפה של ספר מאת צ'ארלס לאמב – אולי היא תסכים להדריך אותו היכן יוכל למצוא ספרים נוספים של אותו מחבר?

בעודה מתכתבת עם החבר-לעט החדש נשאבת ג'ולייט אל עולמם של האיש וידידיו, החברים כולם ב"מועדון גרנזי לספרות ולפאי תפודים" – מועדון ספרותי ייחודי שהתגבש בהברקה של רגע, כאליבי להגן על חבריו ממעצר בידי הגרמנים. ג'ולייט נחשפת לחברי המועדון הנעימים, אוהבי החיים והספרות, ודרך מכתביהם היא לומדת על האי שלהם, על טעמם הספרותי ועל השפעתו של הכיבוש הגרמני על חייהם. לבה נשבה בסיפוריהם, והיא יוצאת לגרנזי – ומה שתגלה שם ישנה את חייה לעד.
ספר מקסים ומלא חום וחיים, על כוחן של מילים ושל ספרים.

גם אחכה לך במוזיאון הוא רומן מכתבים, אך פה אנו זוכים לקבל גם את המענה למכתבים ששולחת טינה הופגוד. בעקבות מותה של חברתה הטובה, היא שולחת מכתב אל פרופסור גלוב, חוקר מפורסם של אנשי הביצות, שהקדיש לה ולחברותיה ספר.


החוקר כבר אינו בין החיים ולמכתב עונה אנדרס לאסן, אוצר המוזיאון. הוא עונה לה במכתב לקוני, שמוביל לחליפת מכתבים שתשנה את חייהם.

גם אני כמותם שייכת לעידן שבו אנשים כתבו מכתבים, ואני עדיין שומרת בקופסאות קרטון מאיקאה את המכתבים שקיבלתי. החשובים שבהם שנשמרים בתיקייה כחולה מיוחדת, עליה מצויר הליצן פיירו, הם אלו שקיבלתי מהחבר שלי בצבא.

מדי יום במהלך השנתיים שבהן הייתי בצבא כתבתי לו מכתב, לפעמים עם פנס כי חברותיי לאוהל, או לחדר כבר רצו לישון. מאות מכתבים שעזרו לי לעבור את השירות הצבאי ולהפוך את האהבה והגעגועים למילים. מדי פעם קיבלתי ממנו מכתבים, מקורס טיס, מבסיס בגולן, מקורס קצינים והם תמיד שמחו אותי והאירו את ימי הצבא שלי.

כך שאני יודעת משהו על מכתבים ועל כוחן של מילים הנכתבות על נייר בחשכה, נכנסות למעטפה ונשלחות הרחק.

באחכה לך במוזיאון נרקמת בין הגיבורים תחילה ידידות, המתפתחת לאהבה מאוחרת, פרק ב'. שהוא כמו שאומרת חברתי האהובה והמוכשרת יעל כרמי, הפרק היפה בספר.

בזכות יעל היכרתי את שירה היפה של אביבית משמרי

לא אהיה אהבת נעוריך – אביבית משמרי

לא אהיה אהבת נעוריך. גם לא תהיה אהבת נעוריי.

מה שנלחש זה לזה בשוכבינו כבר הדהד מתחת המון שמיכות.

האריג המשותף יילך ויתמתח ואנחנו נמלא אותו נגד הזמן, בפירות חתוכים,

בספלים, בנעליים, במכשירי חשמל ישנים.

צרור נגדש והולך שהיה כבר מלא בחציו.

בכף היד הסגורה מפה מקומטת.

וככה נלך ונשב וניסע.

אתה תבוא עשוי ואני אבוא עשויה.

להשלים מגרעות ובליטות יד שנייה.

אני לא מפחדת מזיקנה, אולי רק מדהייה.

ובכל זאת להיות שם איתך לפחות.

אם לא כמו ילדים קטנים, בכל זאת בפליאה.

בלי להזכיר נשכחות.

כבר לא תהיה אהבת נעוריי ולא אהיה אהבת נעוריך.

אלא האיש של אחרית שנותיי.

האישה של אחרית שנותיך.

מתוך המציאות הלא פשוטה של טינה, החיה בחווה עם בעל שאיתו התחתנה כפי שהיא מודה באחד ממכתביה המוקדמים – "ואז ממש לפני שהגיע הזמן המתאים, שתינו טעינו והתחתנו צעירות מדי. אני נישאתי לאביו של הילד שנשאתי ברחמי, ובוססתי, פשוטו כמשמעו כמעט, בחייה של אשת איכר." עמוד 19. כתוצאה מכך היא מרגישה כמו האיש מטולון בכבול, "חיי היו קבורים." עמוד 20.

המכתבים מאפשרים לה פתח יציאה, מהבוץ בו מתבוססים חייה. חברתה הטובה, עשתה טעות אחרת ונישאה לאיטלקי. במהלך חייהן רצו לנסוע למוזיאון אך כשניסו סוף סוף לתכנן נסיעה כזאת, בלה חלתה ומתה, וטינה מעולם לא תכננה לנסוע לבדה.

משהו בכנות של טינה נוגע באנדרס, איש המדעים, האלמן, והוא מציע לה שתבוא לבקר אולי עם אחד מילדיה.

המכתבים שלהם נוגעים בנושאים כמו היסטוריה, מוות, אלימות ועוד נושאים שברומו של עולם, ומדי פעם עוברים גם לפרטים הקטנים של חייהם.

זהו ספר נפלא, על החמצות, בחירות ובעיקר על כך שבכל גיל יש אפשרות לבחירה באושר.

ממליצה מאוד.

ספר מאוד יפה ונעים לקריאה.
אני מתוודה שאני מאוד אוהבת ספרי מכתבים, כל צד שכותב חושף את דמותו וככה מתפתחת העלילה.
טינה מכפר באנגליה, מתכתבת עם אנדרוס אוצר במוזיאון בדנמרק, התכתבות שהחלה עקב מכתב ראשוני שטינה כתבה לחוקר במוזיאון בעקבות חווית ילדות וחלום שהיה ולחברתה לטוס לדנמרק, החברה כבר לא בחיים.
ממכתב למכתב לומדים על החיים של טינה ועל החיים של אנדרס. על מה היה יכול להיות אילו, על חרטות, חלומות ושאיפות. שני אנשים לכאורה שונים מאוד (נתוני פתיחה שונים), אבל כנראה שיש דברים אוניברסליים שלא משנה מאיפה הבן אדם..
ספר מרגש ויפה.
הזכיר לי כמה תמיד אהבתי לקבל מכתבים כתובים בכתב יד, בתוך מעטפה עם בול, ששמי ממוען על המעטפה. ההתרגשות שבקבלת מכתב בכתב יד.