לפני שלוש עשרה שנה לקתה אמי בהתקף לב בהיותה בנופש בעיר לוזאן שבשוויץ. לוזאן, עיר יפהפייה על גדות אגם ז'נבה, או לאק לימן בשמו המקומי, היא בשבילי עיר של זרות וכאב לב. כששמעתי מה המצב תפסתי את הטיסה הראשונה למילאנו ומשם לז'נבה, בורה ונטולת מידע, בימים של טרום סמארטפונים, אינטרנט, מפות גוגל, ימים של תעייה ומחסור באינפורמציה בסיסית. אפילו שם בית החולים האוניברסיטאי, שנמסר לי במבטא לא מבטא, היה שגוי לגמרי. אבל נסעתי מנמל התעופה בז'נבה עם נהג מונית מצרי נחמד, שהביא אותי בשלום אל בית החולים חמש דקות לפני שאמי נכנסה לחדר הצנתורים. בית החולים ההוא היה מתופעל על ידי צוות של רופאים צעירים ויפי תואר, אבל לא היינו בטוחים שניסיונם המקצועי, אכן תואם את הסימפטיות שלהם ואת נימוסיהם המשובחים (כשחזרנו לארץ פנינו למצנתר הכי-הכי, כמובן, אבל אצלו כבר מצאנו אפס נימוסים ובית חולים ישראלי מבולגן, שבו לא נותנים לך תפריט בבוקר כדי שתזמין את ארוחת הצהריים שלך).
זה היה שבוע מסוייט למדי, של ישיבה לצד מיטתה של אמי, ובנוסף לזה, איתרע מזלי ולקיתי בדלקת עיניים איומה, שנזקקה לטיפול של שנה שלמה כשחזרתי לארץ.
אבל השבת הייתה הגרועה ביותר.
אשה נחמדה מהקהילה היהודית הזמינה בשבילי חדר בבית מלון קטנטן לא רחוק מבית החולים, כדי שאשהה בו במהלך השבת. חברת הנופש, שארגנה את הטיול, שלחה אתי אוכל כשר למהדרין לשבת וכשוחחתי עם ילדי הרחוקים בארץ לאחל להם שבת שלום, לבי נחמץ על הסיטואציה והזרות ובכיתי בכי תמרורים. יום שישי ושבת הם הקשים ביותר לנפש מתגעגעת ובודדה, ובוודאי לנשמה היתרה שמוצאת עצמה ללא בדל של קודש. כשהגעתי ביום שישי לשבת לצד אמי התברר כי היא חשה ברע אחר הצהריים והחלטתי להישאר לידה כל הלילה.
גם הדלקת נרות שבת הייתה משימה קשה. בבית החולים אסור להדליק נרות מחשש לשרפה. רופא נחמד התיר לי להדליק נרות בגומחה קטנה, אבל כיבה אותם מיד אחרי שברכתי.
זה היה לילה רע, ישבתי על כיסא קשה, ראשי נשמט מעייפות, ואני מחכה ללילה שיתבהר קצת.
פתאום שמעתי משיכות אף מן המיטה שלצד אמי. שכבה שם אשה, חולה מאוד, שהפרוגנוזה שלה היתה גרועה. היא שכבה לבד והתייפחה, כי אצל השווייצים הצרפתים באים לבקר בשעות הביקור, לא סועדים אדם שהולך למות בשעה שאינה רשומה בספר. לא ידעתי מה להגיד לה, לא בצרפתית ולא באיטלקית ולא בגרמנית בדיאלקט מקומי, לרשותי עמדה רק שפה אחת, שפה של בני אדם. התיישבתי על שפת מיטתה וחיבקתי אותה. היא בכתה וגם אני דמעתי. אני לא זוכרת כמה זמן עבר, אבל היא נרגעה לבסוף ואני חזרתי אל הכיסא הקר שלי.
מוקדם בבוקר הלכתי אל חדר המלון שלי להתרענן ולישון. הדרך אל פתח המלון עברה דרך פאב של שיכורים. זאת הייתה השבת שלי, שבת של גלות.
בשבוע שעבר היינו בשוויץ בנופש, חלפנו דרך לוזאן, העיר ההיא, היפה והזכורה לרע. במשך כל השבוע קראתי את הספר רופאים ולא יכולתי שלא להיזכר במסע שעשינו בני המשפחה מאותו אירוע לבבי, דרך כמה אישפוזים וחגים לא חגים ודאגה עד אין קץ, ועד שהתיישבו הדברים ונכנסנו לרוטינה, והנה, ברוך השם, אמא פה, יפה וחכמה ואינטליגנטית ומפתיעה לגילה.
כדי לקרוא 743 עמודים צריכים צידוק מסויים, או איזו מופתיות ספרותית או עניין ומתח שאינם ניתנים לעצירה. האמת היא שעמדתי לנטוש אותו בעמוד ארבע מאות ומשהו, אבל חשבתי על ההתמדה שלה נזקקו הרופאים כדי להפוך מתלמידים טרוטי עיניים בבית ספר לרפואה של הרווארד, לפרופסורים מפורסמים לרפואה, והחלטתי שעלי ללמוד מוסר השכל.
האמת ניתנת להאמר, הספר כתוב בסגנון שנות השמונים של המאה שעברה וסגנונו בהחלט לא השתנה עם הוצאתו המחודשת לאור. הוא משובץ חידודים והומור דק. כל הרפליקות נאמרות בהומור דק, כל כך דק, עד שלא צחקתי אפילו פעם אחת. גם הקטעים המרגשים הם מעטים, ובהתחשב בעובדה, שצרות רפואיות גורמות בדרך כלל ללב להתכווץ ולעיניים לדמוע, מדובר בסוג של הישג: הספר קר כאזמל מנתחים.
זהו סיפורם של ברני ליווינגסטון, לורה קסטליאנו, בנט לנדסמן, פיטר ויימן, לאנס מורטימר, סת לזארוס, גרטי אנדרסון, האנק דווייאר ומורי איסטמן, תלמידי הרפואה של הארווארד בשנת 1962. הבעייה היא, שהספר מאזכר עוד מאה שמות לפחות, של שחקני המשנה של הספר, וצריך באמת זיכרון לא רע כדי ששם שהופיע בעמוד 35 יהיה מוכר גם כשיגיח בעמוד 350.
מן הפרק הראשון, שבו נפגשים ברני ולורה, ברור יהיה לכם כי הם יתחתנו לבסוף, למרות כל בני הזוג שיתפסו את המקום הנחשק, עד שיגיעו השניים להבנה כי הם אוהבים זה את זה והם לא רק ידידי נפש אפלטוניים. המסקנה, אתה יכול להיות רופא מבריק ואפילו פסיכיאטר, ועדיין טירון בענייני הלב.
הספר מתאר את התמורות החברתיות שעברו על ארצות הברית במשך כעשרים שנה, שינויים שהשפיעו על יחסי שחורים ולבנים, יחסי גברים ונשים ויחסי רופאים וחולים.
אין ספק שהספר מעניין בדרכו וגם שופך אור על התפתחויות רפואיות שנדמה לנו שאירעו שנים רבות אחר כך, כמו השתלת איברים וקביעת משרד הבריאות כי העישון מזיק לבריאות.
לאחר קריאת הספר נדמה כי הרופאים יודעים הרבה פחות מכפי שאנחנו חושבים, וכשאנו מטילים את יהבנו עליהם, מוטב שנזכור כי הביטחון העצמי שלהם מסתיר פעמים כה רבות חרדה, וכי גם הם חשים לא פעם כי הם תועים בחושך כשידיהם קשורות. אריך סגל אינו חוסך שבטו מן הפציינטים שלו, קרי הרופאים. הוא חושף את האטימות והשקרים, ההסתרה והזלזול, הבורות וההשתקה, הכיסוי והעיוות, הגאווה והיוהרה ואת כל הרעות החולות שמביאות את המוות ואת האיבחון השגוי פעמים כה רבות.
וביחד עם זה, הוא מתאר את המסירות והאהבה ואת הלמידה האינסופית ואת האכפתיות, את ההקרבה ואת הענווה, את כל השנים הקשות, המעייפות, הבלתי נסבלות, המגעילות, הנגועות בפוליטיקה וברוע לב, שסובלים הרופאים עד שהם מתבססים ומתפרסמים.
הספר הוא הרבה יותר מסך כל העמודים שבו וגם הרבה יותר מסך כל העובדות שנשארו במוחי לאחר הקריאה. ואין ספק, כי אריך סגל היה אדם הרבה יותר משובח ואיכותי מאשר סופר מופלא. אבל כל מי שעושה תחקיר כל כך נרחב ועמוק על רפואה, זכאי לארבעה כוכבים.
