זו תקופה מעניינת עבורי. קרוב לחודשיים שאני גר בקומה השניה של הבר בו אני עובד. סידרתי לעצמי פינה בקומה השניה והבאתי ציוד הכרחי כדי להפוך את החוויה להכי ביתית ונוחה שאפשר. ותתפלאו, אני לא מתלונן. אני גר במרכזה של שדרה יפה, שרק ממשיכה להתפתח, לא משלם שכירות, מוקף בבתי קפה, ברים וחנויות בדים. חופשי לעשות מה שבאלי במהלך היום, מוקף נשים יפות וקרוב לשווקים לים ולכל השאר, וכמובן עובד בבר בלילה. לא ברור מה היה כאן לפני 20 ו-30 שנה, ואולי גם יותר, אבל כנראה שהביקוש לבדים היה גבוה במיוחד מאחר ולאורך השדרה תמצאו חנות בדים כל 2 מטרים.
חמישי, שעות צהריים מוקדמות. דלת הבר פתוחה, אני יושב על כיסא הבר, מולי לפטופ, מוסיקה, ותקווה קטנה בלב שאולי אצליח לכתוב משהו. כל דבר. ואז החבר מופיע במפתן הדלת ומעשן סיגריה.
"אני הולך לשתות סמודי, בשביל הבריאות... אתה מצטרף?"
עצרנו בדוכן קטן וצבעוני בקינג ג'ורג' בדרך לדיזנגוף סנטר. שילמנו למוכר הנחמד והמשכנו הלאה.
נכנסנו אל הסנטר והתחלנו להסתובב,
"אני צריך לקנות כמה דברים" אמר, "אבל אני לא בטוח איפה החנות"
"אתה רוצה לספר לי לאן הולכים?"
הוא התעלם והמשיך לדבר על דן בראון ועל כמה הוא לא מסכים עם המשפט שאמרתי כמה דק' קודם לכן.
"אני לא מבין איך אפשר להסתדר בקניון המחורבן הזה?!"
"אולי תגיד לי איזו חנות אנחנו מחפשים???" שאלתי פעם נוספת.
"בוא נעלה קומה" הוא המשיך להתעלם,
אנחנו עולים במדרגות הנעות,
"ותפסיק לרדת עליו, לא כל הספרים שלו אותו הדבר, אני דווקא נהנה לקרוא אותו."
"אף אחד לא אמר לך לא לקרוא אותו, ואני שמח שאתה נהנה, אבל-..."
"אבל מה?"
ירדנו מהמדרגות הנעות ובלי לומר מילה הגברתי קצב, השארתי את החבר מאחור, ורצתי אל החנות. קשה לפספס את חנות הבגדים הזאת, ולא רק בגלל הגודל שלה, בעיקר בגלל האור הלבן המוגזם שהכאיב בעיניים. הדבר הראשון שתפס את תשומת ליבי היו מדפי הספרים לאורך הקיר.
על המדפים שלט – ספר 1 ב-15 שח. 5 ספרים ב-50. מדפים גבוהים מדי. 4 מטרים לפחות. לא ברור למה ומי בדיוק אמור להצליח להגיע לספרים למעלה. החבר נכנס כמה שניות לאחר מכן.
"יש פעם שנראה ספרים ולא תתחיל לרוץ כמו אחוז דיבוק?"
את המדפים בגובה שלי סרקתי קודם כל, החבר חיפש ספרים באנגלית. אחרי זמן מה מצאתי שני הספרים, שאותם גם קניתי, "הקונטרבס" של זיסקינד ו"שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה. עובדת חמודה הסתובבה לנו בין הרגליים כשהיא פורקת ספרים מארגז קרטון, מדי פעם עוצרת לעיין באחד מהם, ומסדרת אותם על המדפים. אחרות עזרו לנשים למצוא בגדים.
"תגידי," פניתי אליה, "אם אנחנו רוצים לבדוק את הספרים למעלה, איך מגיעים לשם?"
"אני בדיוק הולכת להביא סולם." היא נעלמה בחלק האחורי של החנות הגדולה.
10 דק חלפו להן והסולם טרם הגיע.
"איפה החמודה שהבטיחה לנו סולם?!" קראתי בקול.
ואז היא הגיעה איתו. שני שלבים של סולם, לא פרקטי במיוחד, אבל עדיף על כלום. נשארתי בחנות עוד רבע שעה כשאני אוחז בשני הספרים שכבר מצאתי ומזיז את התירוץ לסולם, שיותר מזכיר שרפרף כפול, ממקום למקום בחיפוש אחרי מציאות נוספות.
"היי! תסלח לי אבל אתה לא יכל לעמוד על הסולם."
הסתובבתי. מאחורי עמדה עובדת נוספת, הסתכלתי עליה בפליאה, מבולבל מעט.
"ואיך אני אמור להגיע לספרים שתקעתם למעלה?"
"הם ליופי, ואם ממש תרצה ננסה לעזור"
"אתן כולכן נמוכות ממני, אני בקושי מצליח להגיע, איך אתן רוצות לעזור לי?"
"אולי תרד מהסולם קודם?"
"אולי תתקינו סולם גבוה עם גלגלים, מכירה?"
"אדוני, תרד בבקשה."
"אני אדם מבוגר ואחראי, אני מבטיח לך שלא אפול."
"תרד בבקשה מהסולם, אתה יכל לחפש רק במדפים הנמוכים"
"את יודעת שזו התעללות, נכון?"
ירדתי מהסולם, המשכתי לקופה ושילמתי על הספרים. אחרי שמצאנו את החנות שחיפש יצאנו מהסנטר והמשכנו חזרה אל הבר.
את הספר קראתי אתמול לפני שעליתי למשמרת. סיימתי אותו 10 דק לפני, אחרי קצת יותר משעת קריאה, עם הפסקה או שתיים בין לבין. שתיתי יין, עישנתי סיגריה, בחוץ כבר ערב וחשוך. השקט שלפני הסערה.
הרביעי במספר של זיסקינד שאני קורא ו-, גבירותי ורבותיי הנכבדים, גם אתה פרפר, שבטוח יהיה לך מה להגיד על הסקירה הזאת, ומורי היי מורי, ויעל שחולקת איתי את האהבה והערכה אל הגרמני החביב, הספר הטוב ביותר שכתב. כל אחד צריך לקרוא את האוצר הקטן הזה.
המספר הוא פקיד אבל קודם כל נגן קונטרבס, בן 36, רווק, מתבודד, והוא כבר שנים ארוכות מנגן בתזמורת הממלכתית. דרך המוסיקה, ובעזרת הקונטרבס הוא משתף מכר למשרד ומספר על חייו כנגן, וכקונטרבסיסט בפרט. הוא גם מנתח את נפש האדם, בעזרת הכלי, ועל הדרך חולק איתנו אנקדוטות מעניינות על עולם המוסיקה ועל מוסיקה קלאסית בפרט, לכן תהיו מוכנים לחפש אחרי שמות של מלחינים רבים ויצירות מוסיקליות שמוזכרות לאורך כל הטקסט.
הקונטרבס הוא כלי מגושם וכבד שאת הצלילים שלו, אם אפשר בכלל לקרוא להם כך, בקושי אפשר לשמוע, אחרים בכלל לא. אך אין זה הופך אותו למיותר, להפך, הכלי הוא הבסיס, המעטפת, שמחזיקה את התזמורת יחד, הוא נמצא מאחור, הרחק מעיניהם של אנשים, נשכח ואף אחד כאילו ולא מודע לקיום שלו, בטח כשיש מנצח או סופרן, ובטח כשהסופרן היא אשה מושכת עם קול מלאכים, והוא שיוצר את התשתית המשותפת שעליה יכולים שאר מרכיבי התזמורת להתבסס.
המספר גאה מאד בידע התיאורטי שלו, גאה מאד בתפקיד שלו ובטכניקה שלו ומודע לאיכויות שלו ושל הכלי וגם למגרעות, ולא חסר, של הכלי ושל התקופה בה הוא חי. הוא גם מספר על ההיררכיה שבתזמורת ואיך היא משקיפה על החברה בה הם חיים. הוא מדבר עם החבר שאיתו ולא מפסיק לשתות וגם מתנצל בכל פעם שעוצר את דבריו כדי ללגום מהבירה.
זה ספר על מוסיקה וכשמדברים על מוסיקה מדברים על משהו גדול, כלל-אנושי, יסוד מובנה בנפש האדם. המוסיקה היא מטאפיזית, מעבר לקיום הגשמי שלנו, היא ניצחית.
זה גם ספר על התרפקות לעבר, לימים טובים יותר, למוכר ולישן ולטוב. זה ספר על אהבה ועל אחת שהתאהב בה, וכמו בספרים אחרים של זיסקינד גם על בדידות, כאב וסלידה מבני אדם, מהקדמה והחדש.
נפלא.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
