שמה של נעמה דעי מוכר לי כבר כמה שנים מאז שספר זה (הראשון שלה) יצא לאור. מסיבות שאינן רלוונטיות, יצא לי לשים עליו את ידי רק לאחרונה.

זהו סיפור מאוד ישראלי על אסון הפוקד את משפחת קהן, משפחה דתית לאומית המתגוררת בישוב קהילתי באיו"ש. אריאל, נער מתבגר בגיל תיכון נפצע בתאונה כאשר הוא מנסה להזעיק עזרה עבור בן דודו יותם אשר לגם כנראה יותר מדי אלכוהול. הפגיעה גורמת לאריאל נזק קוגנטיבי הפוגע ביכולתו לתקשר עם הסביבה. אריאל שעד אותה תאונה היה נער מבריק וטוב לב, המאור הגדול של המשפחה, הופך למרוחק ובלתי נגיש.

הסיפור מסופר לנו מנקודות מבט שונות של בני המשפחה, אם תרצו סוג של ראשומון מפי 10 דמויות שונות כאשר כל נקודת מבט כזו היא סיפור בפני עצמו עם עלילות משנה שונות. לדעתי (ולא בטוח שלכך התכוונה הסופרת) חלק מהדמויות האלו גם מייצגות סקטורים מסוימים בחברה שלנו. נגע לליבי במיוחד סיפורו של יותם אשר מסרב להמשיך ולהתגורר עם אימו לאחר שזו נישאה בשנית לאחר מות אביו, אך זה משהו הקשור לביוגרפיה האישית שלי. רק אריאל אשר כל הסיפור מתנהל סביבו, אינו מוסר את נקודת המבט שלו למעט שברי משפטים ולאורך כל הסיפור הוא סוג של נוכח נפקד.

הספר נוגע בתחומים רבים של חיינו: לא רק קשרי המשפחה והמחויבות הנובעת מהם אלא גם ענייני אמונה שונים, תהיות למיניהן הבאות לידי ביטוי בשאלתה של שי הבחורה החילונית ("אי אפשר לטעות אצלכם, נכון?") והיחס לדתיים לאומיים.

הכתיבה של נעמה דעי טובה מאוד אך אי אפשר בלי מעט ביקורת: לעיתים חשתי כי הכתיבה עמוסה ודחוסה מדי בתיאורים של פרטים שונים שממש מכבידים וספק האם הם נחוצים. העומס הזה גרם לי לעיתים ללכת לאיבוד ומדי פעם מצאתי את עצמי כשתוך כדי קריאה מחשבותיי נודדות לכוונים אחרים וחבל שכך. לא היה נגרע דבר מהספר לו הוא היה קצר בכמה עמודים ופחות עמוס. יש בעומס התיאורים הזה משהו שהזכיר לי את ספריה של יעל הדיה אותם קראתי לפני שנים וגם אז חשתי בעומס הרב של המילים. תרשו לייחס את זה לכך שזהו ספרה הראשון של נעמה דעי.

אני מתכוון לקרוא גם ספרה השני כי אין ספק שמדובר בכותבת מוכשרת ומעניינת.

4 כוכבים לאחר עיגול קל כלפי מעלה.

עד לפני חודש לא שמעתי מימיי את השם תיי הוהוף (Tay Hohoff). את נל הרפר לי הכרתי, כמובן, וגם את אַל תִּגַּע בַּזָּמִיר האלמותי. ב2016, נדמה לי, יצא לאור ספר אחר של לי, נִצָּב כָּל הַלֵּילוֹת, שלא היה בו כלום מהגאונות של אַל תִּגַּע בַּזָּמִיר: ספר סתמי למדי, כתוב לא מי יודע מה, עלילת התבגרות בנאלית ודמויות ילדותיות עם מניעים שטוחים. הספר עוסק בסקאוט הבוגרת, החוזרת אל מייקום מניו־יורק העיר הגדולה, ראשה עמוס ברעיונות ליברליים, שמתנגשים חזיתית בגזענות הסמויה של דמויות ילדותהּ. פה ושם צפים אצלה זכרונות עבר מהמשפט הגדול בו הגן אטיקוס על בחור שחור שהואשם באונס בחורה לבנה. מדורים ספרותיים סיפרו אז שנִצָּב כָּל הַלֵּילוֹת, או גרסה כלשהי שלו, היו מה שנל הרפר לי שלחה בתחילה להוצאות הספרים; תיי הוהוף קראה את הספר, זיהתה בו איזה ניצוץ, וביקשה מלי להרחיב ולשכתב את הפלשבקים־לעבר של סקאוט לכדי סיפור עצמאי. הוהוף נטלה לעצמה סמכות נרחבת, יחסית לעורכת, אבל העניקה לנו את אַל תִּגַּע בַּזָּמִיר.

צַעֲרוֹ הָעַתִּיק שֶׁל הַיָּרֵחַ הוא ספר ביכורים. מדויק ומהודק להדהים. 283 עמודים בסך הכל. מכוונן לצליל אלגי־מלנכולי מושלם. כל כך טוב, שהייתי מוכנה להתערב שאיזו תיי הוהוף הניחה עליו יד, עיצבה אותו, העניקה לו צורה. או שאולי הסופרת, נעמה דעי, היא איזה יצור פלא מיוחד - אולי הספר הזה חי בראש שלה כל כך הרבה זמן שהתלטש והתגבש והתעצב לכדי דיוק מוחלט. מי זאת? איך לא שמעתי עליה עד עכשיו? בוגרת סם שפיגל, נו שוין, למדה אצל סמי ברדוגו ושמעון אדף, אחת ממאה חמישים הצעירים המבטיחים של מקור ראשון, אומר לי שום־דבר, אוהבת את הקפות ביער, נו, זה משהו, אבל עדיין לא מסביר; איך נולד הספר הכל־כך בשל הזה?

צַעֲרוֹ הָעַתִּיק (איזה שם יפהפה) לא מושלם לגמרי. לא אהבתי את כל מה שהוא אומר על דת, ובפירוש לא אהבתי את המעט שהוא אומר על חילוניוּת. אבל מה שמאוד אהבתי בו הוא המבט הפנימי על חיי הקהילה - מה שתְּרִיס של אמילי עמרוסי ניסה (ולא הצליח, בעיני) לעשות - ההתבוננות השקטה, היודעת, האוהבת והפגועה גם יחד, על המרקם החברתי של התנחלות קטנה. לא טורחת להסביר הסברים לבאים מן החוץ. בלי הערות שוליים. as is.
וזה הספר הראשון שאני קוראת שמדבר, פחות או יותר, על הקהילה שאני גדלתי בה - ולא תפסתי אותו אפילו בזיוף קל.

גמעתי את הספר הזה בשבת קיצית אחת, ומיד קראתי אותו שוב. זה היה לפני חודש, אולי יותר, אבל בזמנו הרגשתי שהוא גדול מכדי לכתוב עליו. בינתיים כתבתי יותר מדי מטלות קריאה שמתייחסות ליותר מדי מאמרים, ולא כתבתי אפילו ביקורת אחת, והאבק שקע קצת, ונשארה רק גחלת עמומה של הכמיהה ההיא, הצער העתיק, שהרגשתי כשסיימתי אותו: מצפה נואשות לעוד עמוד, עוד פרק, עוד קצת - ובו זמנית יודעת שככה בדיוק זה צריך להיות, שלא צריך היה להוסיף אפילו עוד מילה אחת.

מה אתם בכלל עושים פה קוראים אותי במקום את נעמה דעי לכו כבר נו

בספר ביכורים, וכמו תאנה בשלה המתפקעת מרוב מתיקות ועסיס ככה הכתיבה של דעי. המילים נשפכות ממנה צפופות ונוגעות, וחדרו אל לבי, עטפו את כל כולי בסיפור היפה , המרגש, והכאוב הזה.

אריאל קהן, העומד במרכז הסיפור, הוא נער בן שש עשרה למשפחה דתית לאומית המתגוררת בהתנחלות. אביו שלום קהן הוא רב. אמו רות מורה. יש לו עוד שישה אחים ואחיות. אריאל ממש באמצע. בית שוקק חיים ופעילות. משפחת קהן מאמצת אל חיקה את כל מי שנקרה על דרכה. הבן דוד יותם, שאמו יעל היא אחותה של רות, שניער מעליו את הדת כי כעס על אלוהים או על החיים, לכו תדעו - בחר בביתם של משפחת קהן כביתו. ושי - הנערה החילונית הרוחנית עם קעקוע הפרפר על עורפה גם מצאה את מקומה ביניהם. כי ככה הם הקהנים. כל אחד ימצא את מקומו שם.

אריאל, נער יפה תואר , גבוה כמו כל אחיו, עם עיניים כחולות כשתי בריכות הוא נער שעושה הרבה כאב ראש למוריו. הוא נער וכחן, אבל לא לשם הווכחנות , כי אם לשם ההתפלפלות. הוא חודר לעומקן של סוגיות, שואל שאלות קשות ולא מפחד לעבוד קשה כדי למצוא את התשובות. והן בדרך כלל שם- בראשו. הוא חד מחשבה ומאוד ורבלי. לכן השבר כה גדול כשבערב שבת חורפי אריאל עולה על האופנוע של בן דודו יותם, נופל ממנו, ומתרסק על הכביש ונפצע קשה בראשו. הפציעה נוטלת מאריאל את יכולת הדיבור. הנער שהמילים היו לו כלי, שהילכו קסם על אנשים, צריך עכשיו לחפש אותן, וגם אם מחשבתו נשארה כשהיתה- המילים שתיווכו בינו לעולם - נעדרו. "כאילו המכונה המקולקלת ההיא גנבה אותו והשאירה רק צל". (עמ' 130)

הסיפור מתפרש על פרק זמן של שנה, ומסופר מפי כמה דמויות, כשכל דמות מספרת את הסיפור מנקודת מבט שונה, אבל תוך כדי מביאה גם את הסיפור שלה ביחס למשפחה, ובכלל.

צער מול שמחה, דתיות מול חילוניות, שפה תנכית אל מול שפה ארצית, ועוד ניגודים שמסתובבים בסיפור בהרמוניה מושלמת, ומראים לקורא שלפעמים ניגודים כאלו מתגבשים ליצירה אחת עגולה, מלאה, ומושלמת.
אהבתי את הכתיבה של דעי, שנגעה בנושאים לא קלים, אבל ידעה לשמור על מינון מדויק מבלי לגלוש . ואיך אפשר שלא להתאהב כשקוראים מילים כמו אלו:
"מה הגלים רוצים? רק לנוח, לשים ראש על החול... ותראי, כל הזמן מושכים אותם חזרה פנימה לים, מסכנים." ( עמ' 258 )

נעמה דעי, אני בטוחה שעוד נשמע את השם הזה.
רוצו לקרוא, כדאי לכם.

אני מאוד לא אוהבת לנטוש ספרים באמצע הדרך, גם אם פחות מתחברת אליו. אבל לאחרונה אימצתי לעצמי "כלל השליש" - אני קוראת, לא משנה איך, עד שליש של הספר. אם עדיין לא הצלחתי להתחבר אני עוברת לספר הבא. יש כל כך הרבה ספרים טובים, יש כל כך מעט ספרים שנספיק לקרוא גם אם נקרא כל שבוע ספר אחד שהגעתי למסקנה שחבל לבזבז את הזמן והאנרגיות. אני לא קוראת להם חלילה ספרים לא טובים. כל ספר הוא עולם ומלואו של המחבר, פשוט לדעתי חבל לבזבז את הזמן על משהו שאנחנו פחות מתחברים אליו.
ספציפית כאן הסיפור לא המריא לי. ריבוי הדמויות כבר על ההתחלה היווה אתגר לא פשוט על הקשב שלי, כשאני בכלל לא סובלת מבעיות קשב וריכוז. ראיה של אותה בעיה פרק אחרי פרק על ידי דמות שונה הכבידה עליי מאוד, אם כי הכתיבה מאוד יפה, הסגנון מיוחד והצלחתי לחוש את אופיה של כל דמות.
אולי אחזור לספר כשיהיה לי יותר זמן פנוי וארצה לקרוא משהו קליל ומשעמם.

בליל שבת בישוב דתי בשומרון נפגע קשה בראשו בן 16 בתאונה.
ספר ישראלי ריאליסטי על התמודדות עם אסון זה פחות או יותר הדבר האחרון שהייתי צריך בסוף שנת 2020. תנו לי לברוח ולו לדקה מכאן – לטייל בעולם או בעולמות בדויים, אבל רציתי להוסיף ספר ישראלי לרפרטואר השנתי ובעדיפות של כותבת והשם היפה עם העטיפה המושכת וכנראה המלצה שראיתי איכשהו עשו את שלהם.


הספר מתעסק בעולם שכמעט ולא רואים – אנו שומעים על ההרוגים אבל כמעט ולא על ההדף שנוצר מהפצועים על מה שקורה להם , למשפחותיהם לחברים.
הספר כתוב בפרקים קצרים כל אחד במבע מתחלף – רובם בגוף שלישי. כל מבע מאיר זווית אחרת של המשפחה וסובביה , מאיר מעט את הנער שהיה ואת הנער שישנו.
זה נשמע ספר כבד אבל הוא לא . הוא מלא בחיים ובניצוצות של תקווה.
נעמה דעי כתבה רומן ביכורים יפיפה נטול קישוטים כמעט . כתיבה נקייה עדינה שנוגעת בלב בלי לנסות לייפות בלי לסחוט את בלוטות הדמע . אלו החיים תתמודדו.

הקורונה אפשרה לי לקרוא יותר בשנה האחרונה , זה אחד הספרים הטובים שקראתי שנה שעברה ( בשלישיה ) בטוח אחד הטובים בישראלים בשנים האחרונות ובמיוחד כשמדובר בספר ביכורים.
אני מצפה לראות אילו עוד ספרים יצאו מבין ידיה.

תחיל מכך שאני מאד אוהב ספרות ישראלית. אני קורא לא מעט ספרים וסוגר לא מעט ספרים לאחר כמה דפים מחוסר עניין ולא פעם מוותר מראש על לא מעט ספרים אופנתיים, לא מתמסר למה שלא מרגיש שאני צריך להתמסר (הכול בעיני כמובן).

השבוע הייתי ביון, חגגנו לאבי שמונים ומצאתי את עצמי בין גלי הים לארוחות לא נגמרות וכמות אוזו נהדר שלעולם לא מתכלה. לפעמים התנועה הזאת שלרגעים מעולים גורמת לך להתמכר לעצמך ולאיטיות שבחיים.

בחופשה זו תכננתי לכתוב הרבה והבאתי איתי לא מעט מטלות כתיבה שלהם התחייבתי. ולבסוף מצאתי את עצמי יושב מול הים קורא ועוד קורא ומביט... ויש כל כך הרבה להביט למרחק. כמו תמיד אני מביא איתי כמה ספרים לחו"ל. קראתי ספר אחד שהיה יופי אבל מהרגע שהתחלתי לקרוא את צערו העתיק של הירח הבנתי שאני קורא משהו אחר. ספרות נוכחת וקיימת שאוחזת היטב. ושוב אני חוזר על כך שלמרות כל הספרים הנכתבים בעולם ואלפי השפות והסגנונות אני מאד אוהב לקרוא ספרות ישראלית שהיא מאד שלנו. הגיבורים גורמים לי להזדהות גדולה יותר, הנופים, התנועה, האווירה, הריח, הטעם. כשסופר ישראלי כותב היטב אני נמס ולא יעזור לספרות היפנית והאיטלקית שאני מכור אליה. ושוב זה רק אני.

לאחרונה גם קראתי לא מעט ספרים ישראלים מצוינים. השופט. גרוסמן החדש להתראות עכו של עלי חילחל המיוחד ועוד. ניסיתי לקרוא עוד כמה ספרים ישראלים שאני ורק אני לא התחברתי. כך ששפה גם צריכה לעטוף את הקורא.

אני כותב וכרגע אני במסע כתיבה מורכב שהוא גם פנימי וגם חיצוני ומילים עושות בי סדרים וסיפור מעולה יכול בהחלט לגרום לי לעוף אבל מה שהכי מרעיד לי את הלב זה סיפור המסופר על פי ליבם של הגיבורים. כנות ועושר לשוני. נעמה דעי (וואלה לא יודע מהי אבל אני כבר מחכה לספר הבא שלה). כתבה סיפור שכולו חמלה ורכות, ביקורת והכלה מצד אחד ומצד שני שזירת סיפור בתוך סיפור ואבחנה מדויקת כירורגית מעולה.

הסופרת מאפשרת לכל גיבור בספר להיות נוכח ולתת לו קול ייחודי. האבחנות העדינות שלה ותשומת הלב לפרטים ולשפה מעורר הערכה. הסופרת מנקה את האבק בעדינות ושולה יהלומים זוהרים. הסיפור בכללי מתהווה כך שיש לו חוט שידרה מעמיק וענפים וצירי זמן שכל אחד מהן שופך אור לליבת הסיפור. ושוב מה שנהדר בעיני בספר זה הוא העומק האינסופי של גוונים ויריעות של צבעים.

הפרק הנכתב על שלום אביו של נושא לפיד הסיפור הוא אחד המקטעים המרשימים רהוטים ומלאי למידה וידע שקראתי...הרבה השפעה של שמעון אדף אמרה הסופרת( מרגישים)

בכלל הספר מעט מתחיל כאילו במגוון רך, תוהה וקצת הססני ונרקם בצורה נהדרת. ספר פשוט מעולה. וזה לא האוזו...

עיקר העלילה בישוב דתי ליד ירושלים.
יעל ורותי הן אחיות. רותי קהן ובעלה הרב שלום הנוקשה הם הורים לשמונה בהם מרים הבכורה, איתמר ואריאל. ליעל הנדלר בן יחיד, יותם, שאיבד את אביו כילד. היא נישאה שוב והוא גדל להיות משולח רסן ופרוע. בערב שבת הגורלי שריסק את חייהם השתכר עד אבדן הכרה, אריאל הוזעק ונחפז על אופנוע לחפש עזרה לבן דודתו, נפצע קשה בתאונה ונותר שבור בגוף ונפש. יכולת הדיבור שלו נפגעה קשה ומסוגל לבטא מילים בודדות וקטעי משפטים.
הוא מאושפז תקופה ארוכה והספר נסוב סביב תחושות כאב, כעס ואשמה של קרוביו, היחסים בין ילדי המשפחה להוריהם, יותם המפנה כתף קרה וחבריהם ביישוב הקטן. אין סודות וכולם מכירים את כולם. בשלב מסויים עזב יותם את ביתו בזעם מסיבותיו ועבר לדודו ודודתו. הוא מתקבל ברצון אך שלום מבהיר לו כשהוא מדבר על עזיבה-אם תלך אל תחזור אלא כאורח. משפחה אינה רק מיטה וארוחות אלא מחוייבות. ערכים. לא סתם, אליבא ד'שלום.
אריאל שב הביתה במצב טוב יותר אך עם בעיה רפואית אחרת היכולה לסכן אותו והוא מתגרה בגורל לעתים.
בסיום מרים יוצאת לדייט וחושפת את כאבה ובשובה הביתה מוצאת את אריאל במצב מסוכן והוא מצפצף.
יש גם הבדלי חשיבה בין דורות. אמא של יעל ורותי, שולה, שייכת לדור שלא מבין את 'ההורים של היום' המפנקים את ילדיהם (דור נכדיה) ומתייחסים אליהם בכפפות משי, כל קריזה שלהם נענית והם 'כמו מלכת אנגליה'. צמודים לסלולרי שלהם כל היום ואי אפשר לדבר איתם. זה דור שונה, זה, לא מה שהיינו שידענו לחנך והצבנו גבולות.
צריך להודות שהספר שונה מבחינת כתיבתו והעולם שהוא מביא, אך לסגנונו לא ממש התחברתי. מעבר לניואנסים ומונחים לא לגמרי מוכרים היו מעברים מהירים ויותר מדי דמויות בעיקר בהתחלה עד בלבול-ילדיהם וכלתם של רותי ושלום; בעליה של יעל- זה שמת וזה שחי; אבישג, שי ושפיצר שיש להם קשר לילדי המשפחה ועוד דמויות בישוב. לעתים התקשיתי לעקוב ולא הייתי בטוח שאסיים אותו.