יש לי בבית המון ספרים מכל הסוגים. לי מעולם לא שינה, האם הספר הוא ישן שכבר עבר מספר ידיים או שהוא חדש לגמרי. אשתי שגם היא חובבת ספרים לפחות כמוני, היא זו הדואגת לכך שתמיד יהיו בבית ספרים חדשים, שמעולם לא קראו בהם. וכך כשאני מחפש משהו לקרוא אני תמיד לוקח ספר כלשהו באקראי לגמרי ולעתים קרובות זהו בדיוק הספר שבסופו של דבר אני אכן קורא.
כך קרה לי גם עם הספר הנ"ל; מדובר בסיפרו של הסופר היהודי צרפתי אלבר כהן, שהוא סופר שהמילה "צרפתי" היא קצת בעייתית לגביו. כי הוא למעשה נולד באי היווני קורפו ובגיל מאוד צעיר עקרה משפחתו למרסיי שבצרפת, בה גדל כילד. אך בעצם חי כהן רוב חייו לא בצרפת אלא דווקא בשווייץ ותקופה מסוימת גם באנגליה...
הספר הקצר הזה יחסית (144 עמודים בסך הכל) מספר לנו בעיקר על תקרית קצרה שאירעה כביכול או לא כביכול לילד אלבר, בהיותו בן עשר בעיר מרסיי. בתקרית זו הוא חווה הילד היהודי התמים אלבר השפלה קשה ברחוב, בידי רוכל צרפתי בלונדיני שניחש את מוצאו ובייש אותו לפני קהל מקרי שהתאסף במקום.
בעצם חוץ מהתקרית הזאת כמעט שלא קורה בספר הזה דבר! אבל אלבר כהן בכתיבה פיוטית ויפהפייה מתאר בצורה מרתקת, מה קורה בנפשו של אותו הילד שעד אותו רגע מרסק, העריץ את צרפת והזדהה עם גיבוריה באהבה ובהזדהות מוחלטת, כשהוא פתאום מגלה לתדהמתו שהוא בעצם זר! ששייך למיעוט שנוא. בגיל צעיר כל כך הוא מגלה פתאום את האנטישמיות שליוותה אותו מאז כל ימי חייו, למשל אפילו בגרפיטי על קירות ברחוב, בכתובות כמו "מוות ליהודים". דרך התיאורים הללו של נפש הילד הצעיר, אנו מקבלים בעצם את הגותו של כהן על שורשי השנאה ליהודים ממנה סבל כל חייו. מעניין שכאדם זקן (כשכתב את הספר - האחרון שכתב) הוא חושב שאותם אנטישמיים "ראויים גם הם לרחמים"... על כל פנים. כפי שכתבתי הספר מעורר מחשבות ושפתו הפיוטית של כהן מרתקת. ספר מומלץ בעיניי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
