“"אף אחד לא יכול היה להיות חבר שלי לפני שניצחתי אותו בריצה", סיפרה, "ואף אחת לא יכלה להיות חברה שלי אם סירבה לטפס על עצים או לדלג מעל גדרות."

מבין ארבע האחיות מארץ', רובנו מאוהבים בסתר בג'ו. שלוש האחרות הן נשיות ועדינות וגינוניהן מלאי חן; ג'ו אומרת מה שהיא חושבת, ונשמעת לָראוי ולַנכון, אבל לאו דווקא לַמנומס. לא אכפת לה איך היא נראית ולא משנה לה מה יחשבו עליה; היא מצחיקה ומחוצפת ודעתנית ומקסימה ואימפולסיבית, והיא כותבת באותה אובססיביות שכל מי שלא יכול אלא לכתוב מכיר.
מקובל לראות ב"נשים קטנות" רומן אוטוביוגרפי או אוטוביוגרפי למחצה. כמו ג'ו, לואיזה מיי אלקוט גדלה במשפחה ענייה אך אוהבת; אביה, כמו מר מארץ', היה פילוסוף-אוטודידקט והשפיע עליה רבות; כמו ג'ו היא היתה טום-בוי חסרת תקנה, וכמוה חלמה להיות סופרת מפורסמת.
למעשה הדמיון ביניהן מדהים ממש... חוץ מהסוף.
כי לואיזה הגשימה את מה שחשבנו לתומנו שג'ו תעשה: היא נשארה רווקה, היא כתבה ספר מצליח, היא הצליחה להתעשר מכתיבה ולפרנס את המשפחה שלה...
...ואילו ג'ו נישאה לפרופסור באר הזקן, הפסיקה לכתוב, ילדה שני ילדים והקימה בית מחסה לנערים.

למה? כלומר איך? כלומר, מה לעזאזל?
כל אלה שאלות ראויות, וכבר נכתבו עליהן לא מעט מילים
(מי שאהב את נשים קטנות וממש רוצה לסבול קצת יכול לקרוא למשל את המאמר האיום הזה -
https://maritbenisrael.wordpress.com/2014/08/16/little-women/
- שיגרום לו סבל צרוף אבל יציע תשובה הגיונית למדי. תשובות נוספות אפשר למצוא באחרית הדבר של רינת פרימו להוצאה החדשה של נשים קטנות. אני משערת שגם כאן בסימניה בביקורות על הספר יש לא מעט תשובות, תרעומות ופקפוקים. והנה מצאתי גם תשובה ישנה שלי, מפעם, מזמן -
לגבי הכתיבה. אנחנו אוהבים את ג'ו כי היא לא גיבורה קלאסית (מהתקופה ההיא, כן?) ויש לה שאיפות בתחומים אחרים לגמרי משל מג ואיימי. היא כותבת. היא כותבת בנשמתה, זה ברור - הקדחת הזאת שאוחזת בה בזמנים לא צפויים. ההערצה לכתיבה שלה עצמה והסלידה ממנה שבאות בגלים זו אחר זו. ההסתגרות בעליית הגג ושימות-העולם-יש-לי-השראה-עכשיו.
לורי תומך בכתיבה של ג'ו ומעודד אותה, אבל לא משאיר בה חותם. הוא לא מעז להתערב. למה?
אולי הוא מהאנשים שחושבים שכתיבה היא דבר קדוש, שאסור לשנות אותו. יש לי חברה כזאת. היא בחיים לא תתקן לי סיפור, ולא משנה כמה אבקש.
אולי לא רואה את עצמו כמי שיכול להעיר. אני כל כך רואה את ג'ו חובטת בו עם הכרית ההיא אם רק ינסה.
ואולי הוא רואה בזה תחביב חביב, כמו הציור של איימי (גם אני מציירת, אבל זה לא טירוף רגשי אצלי כמו כתיבה, ודי ברור שהציור של איימי לא דומה בשום דבר לכתיבה של ג'ו). תחביב שהוא תומך בו כי הוא אוהב את ג'ו ורוצה בהצלחתה אבל רילי, מה יש לעשות עם כתיבה? ועוד אישה?
כי מה יקרה אם ג'ו ולורי יתחתנו? כתיבה וילדים? ברור למי יש זכות קדימה.
וכאן נכנס לתמונה מר באר. למר באר יש דעות נחרצות על כתיבה ראויה ולא ראויה, והוא מביע אותן באזניה של ג'ו ומשפיע מאוד על הכתיבה שלה. אבל כשהם מתחתנים - ואנחנו מגלים את זה בפרולוג של סטקטו מהיר - שטף של בשורות ועדכונים ודמויות חדשות - ג'ו מפסיקה לכתוב.
אז למה.
העורכת טוענת (ויש היגיון בדבריה) שאלקוט רצתה לעשות את זה לא טבעי. היא רצתה שבבת אחת נמצא את ג'ו המופרעת והמקסימה שלנו רעיה מאושרת ואמא לילדים ואם בית לעשרים יתומים. היא רצתה שנבין שהיא חולמת על עתיד אחר לג'ו, אבל עתיד כזה הוא בלתי אפשרי בעולם בו היא חיה.
לכן היא השיאה אותה למר באר הזקן והזר במקום ללורי - היפהפה, המקסים, העשיר. לכן היא הוסיפה לה עוד ילדים זרים מעבר לילדיה שלה. לכן ג'ו צריכה להפסיק לכתוב, לגמרי - כי אולי היינו עשויים לחשוב שזה לא כזה גרוע, את מבינה. אם ג'ו ולורי היו מתחתנים והיו להם שניים - שלושה ילדים יפים וג'ו היתה ממשיכה קצת לכתוב בין לבין, היינו עשויים לחשוב שזה סוף הולם. לדעת העורכת, אלקוט חשבה שהוא ממש לא.
אבל אני חושבת שאלקוט מאמינה שכתיבה היא אש. היא בוערת, זה נכון, אבל היא עלולה גם לאכל אותך. זה הכל או לא כלום. אי אפשר לבעור על אש קטנה. וזה מתחבר לי עם קטעים של פול אוסטר אבל זה כבר עניין אחר.
אז אולי לא אופיר (משאלה אחת ימינה) הוא טוטאלי. אולי כתיבה היא טוטאלית. אולי כתיבה מניעה אותך עד שאתה צונח נטול כוחות לגסוס באיזו פינה.
ואז אתה צריך לבחור: לחיות את החיים או לכתוב אותם.
ואז אתה צריך לחיות עם האובדן של אחד משניהם.
היה פה פעם דיון בקבוצת סקרים שבו כולם הסכימו שיוצרים סובלים יותר. אבל אף אחד לא רצה לוותר על היצירה. גם אני לא רוצה, ואני לא בטוחה שהייתי מסוגלת.
הזכרתי כבר את פול אוסטר? ב"מר ורטיגו" שלו הגיבור לומד לעוף, אבל בסופו של דבר נאלץ לבחור בין תעופה לליבידו - הבחירה הכי עירומה, הכי מופשטת, בין יצירה לחיים.
אני כבר לא לגמרי שלמה עם התשובה הזאת, למען האמת. והיא גם חלק מדיון אז אני לא בטוחה עד כמה היא מובנת. אתם מתמודדים, נכון. יופי.)

אבל לא זאת הנקודה שלי הפעם. הפעם אני רוצה לדבר על משהו אחר.
זוכרים את הרומנים הסנסציוניים שג'ו כותבת? זוכרים איך היא נרגשת לקבל כסף, אפילו תמורת זבל מוחלט, כסף בשביל המשפחה, לא בשביל עצמה או משהו? זוכרים איך פרופסור באר מגנה את הסיפורים האלה בלהט ובחום לב כאלה שג'ו שורפת אותם ונשבעת לא לכתוב כאלה שוב?
ובכן, הנה הם לפניכם.
לגיבורה של "מרדף אהבה גורלי" קוראים רוזמונד, וורד העולם, אלא מה, והיא יפהפיה ונבונה וטראגית, והיא מתאהבת בנבל שכבר נשוי אבל היא לא יודעת את זה ויש לו בן שהוא לא מכיר בו והוא לא מהסס להרוג, ויש גם נזיר שהוא בכלל דוכס לשעבר וגם שחקנית תיאטרון טובת לב ויפהפיה (דא) ובסוף, ספויילר! הגיבורה מתה והנבל מתאבד והנזיר יתאחד עם רוזמונד בגן עדן!
(שמואל ארגמן בגרסה נוצרית, בחיי)

כשראיתי בחנות ספרים משומשים את הכריכה, את שם הספר, את שם הסופרת, איכשהו היה ברור לי מייד שאלה בדיוק הרומנים למשרתות שג'ו כתבה בזמנו, ורציתי בכנות לראות עד כמה זה גרוע.
(מאוד.)
(אבל זה מבדר.)
(כה מבדר.)
ומשעשע אותי מאוד הרעיון שאלקוט היתה מוכרחה להמציא דמות שתנזוף בה על כתיבת טראש:
"שנואה עלי המחשבה כי נערות צעירות תראינה דברים כאלה. אמנם נמצאים כאלה הנהנים מזה, אך אני הייתי מעדיף לתת בידם אבק שריפה מאשר קש גרוע זה."
אני בפירוש לא מסכימה איתו, עם האלטר-אגו של אלקוט. כתיבת זבל היא לא פשע, גם אם אינה דבר להתפאר בו. ואם זה מה שמפרנס משפחה, איך כתוב אצלנו? "פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות". למי אכפת?

לאלקוט עצמה יש סיפור חיים מדהים, אגב. כשהאחיות מארץ' נשארו בבית, היא התנדבה כאחות במהלך מלחמת האזרחים; היא היתה סופרג'יסטית ופעילה נגד עבדות; היא גם גדלה, מסתבר, בקומונה הטבעונית הראשונה בארצות הברית. בחורה כמו רוזמונד היתה התגלמות הטיפוס שהיא בזה לו בציטוט שבראש הביקורת, ואפילו ג'ו היא רק מעט ממה שהיתה היוצרת שלה. היא נפטרה רווקה וצעירה למדי, עוד לא בת שישים, אבל נשים קטנות לפחות נשאר, ולעזאזל השוביניזם והטפות המוסר, בעיניי הוא עדיין מעולה.”