הפעם הראשונה שפגשתי ליצן היתה כשהבטתי במראה - בפורים, כשהייתי בן חמש.
התמונה היתה מטושטשת - בגלל הדמעות. ואני בכלל רציתי להיות אינדיאני...

הפעם השנייה שפגשתי ליצן היתה במחלקה האונקולגית, במהלך טיפולים שאשתי המנוחה קיבלה.
זה היה ליצן רפואי ולמרות שהוא מאוד השתדל לעשות שמח, הכל מסביב היה עצוב נורא.

הפעם השלישית שפגשתי ליצן זה היה ליצן ספרותי, וזה קרה בספר הזה.
וגם כאן, מאחורי הצחוק מסתתר המון עצב, המון תסכול והמון אכזבה.
דויד גרוסמן מצליח לתעל את הקדרות הזאת לספר מצמרר שכתוב נפלא.

אני לא רוצה אפילו לחשוב עד כמה המאורעות הפרטיים של הסופר, שאיבד את בנו במלחמת לבנון השנייה, השפיעו על האווירה המרירה שבולטת בספר הזה.

כל הליצנים שפגשתי היו עצובים.
כמו החיים.
ולנו לא נשאר אלא לבכות מזה או לצחוק על זה.
הספר הזה עושה את שניהם בצורה נפלאה.

בעולם המערבי של המאה ה-21, עולם שכולו קידמה, פמיניזם ושוויון זכויות, מושגים כמו הבדלי מעמדות קיצוניים, אדונים ומשרתים, ובעיקר - סחר בנשים, עולם תחתון של בתי בושת ו"זונות מקדש" – כל המושגים האלה נראים לנו לא רק מחליאים, אלא כאלו שחלפו מן העולם.

אז זהו, שלא. מסתבר שבחלקים מסוימים של הודו, אלו הפחות מפותחים והפחות מתקדמים (הרבה הרבה פחות) כל המושגים האלה עדיין קיימים, והסופרת מצליחה לתאר אותם בצורה מוחשית ומצמררת. אבל מסתבר שגם בתוך סרט האימים הזה הזה עדיין ניתן למצוא גם ניצוצות של טוב לב ושל אנושיות, וגם אותם הסופרת מתארת בצורה מוחשית ונוגעת – בעיקר חברות אמיצה בין שתי נשים, חברות ששוברת מוסכמות ומתעלה מעל הבדלי מעמדות.

הספר כתוב בפרקים קצרים משתי נקודות מבט, לסירוגין של שתי החברות, כששתיהן כותבות בגוף ראשון ובשני צירי זמן – סוף שנות השמונים ותחילת שנות האלפיים. הכתיבה בגוף ראשון תורמת לאמינות של העלילה ושל הדמויות, ומוסיפה גם המון רגש.

בספר יש תיאורים מבחילים של ניצול מיני של נשים בכלל וילדות בפרט, ויחד עם זאת גם הרבה חמלה, אנושיות תיאורים של חברות אמיצה – וכמה הרבה מאמצים מוקדשים כדי להחיות אותה, אחרי שהיא נקטעה באופן בלתי רצוני. סבל בלתי נסבל, אבל מצד שני גם לא מעט תקווה.

הספר משך את תשומת לבי בגלל השם יוצא הדופן שלו. אם זה היה "עד סוף הבדידות" או "על סף הבדידות" זה היה מתקבל על הדעת, אבל "על סוף הבדידות"? חיפשתי את שם הספר באנגלית, אבל מסתבר שהוא תורגם מגרמנית והשם המקורי המופיע בפתח הספר כתוב בגרמנית. אז עד שאני אלמד גרמנית, הסברה שהעליתי היא שהשם הוא "על סוף הבדידות" כשה- "על" היא במובן של about. אם לזה התכוון המשורר (כלומר, הסופר), השם מגניב לחלוטין, לדעתי.

הספר נמנה על ז'אנר הסיפורים המשפחתיים, והוא עוסק ביחסים בין אחים, בקשרי דם ובמידה שבה הם מחזיקים מעמד בעתות משבר. הסיפור עצמו עצוב: שני ההורים נהרגים בתאונת דרכים ושלושת הילדים נשלחים לפנימיה, בה הם מנסים לפתוח בחיים חדשים. ז'יל, האח הצעיר נותר בבדידותו (בדידות והצורך באהבה הם נושאים מרכזיים שהספר נוגע בהם), האח מרטי משקיע את כל כולו בלימודים ואילו האחות ליז נוהגת בדרך אחרת ומנסה לנצל ולמצות את החיים עד תומם, כשהיא חווה חיי נעורים סוערים והרפתקניים.

הספר מלא בהגיגים פילוסופיים, אבל יחד עם זאת הוא גם אמוציונלי בצורה קצת מוגזמת וניכר שהסופר מנסה לפרוט על נימי הרגש של הקורא ולכבוש אותו בכך. זהו לדעתי החיסרון הבולט של הספר הזה.

הספר כתוב אמנם בצורה קולחת, אבל הקריאה בו עברה עלי לאיטה. גמעתי אותו בלגימות קצרות וקטנות, כמו שלוגמים קפה חם או מרק לוהט. גמעתי אך לא דמעתי, למרות שניכר שהסופר התכוון לכך עם עודף הרגשנות שמלווה את הספר.

האם הספר מכיל יסודות אוטוביוגרפיים? הסופר מקדיש את הספר לאחותו, ולי נראה שהספר היפה (עם כי לא חף מבעיות) הזה מבוסס לא מעט על אירועים מחיי הסופר.

"כוכבי הכלב" הוא ספר אפוקליפטי.

כאילו. אבל לא באמת. לא ממש.

כי למרות העלילה שמגוללת את סיפורו של היג, שחי עם כלבו ג'ספר בשדה תעופה קטן ונטוש בקולורדו, בסביבה בה רוב בני האדם, כולל אשתו והעובר, מתו ממגיפה, למרות כל זה הספר לא קודר ולא מדכא ולא מעיק ולא משרה על הקורא תחושה שהחיים לא שווים כלום. להיפך, הוא מראה לדעתי שהחיים שווים המון. בספר הזה יש אנושיות וחמלה וחום ורכות ואפילו תיאור כובש של מערכת יחסים חמה בין אדם לכלבו, באופן שפשוט יגרום לכם להעריך את כל מה שיש לכם בחיים.

הספר כתוב נפלא. סוג של כתיבה עשירה, סמיכה וצפופה (אבל ממש לא חופרת), החל מתיאורי הנוף וכלה בתיאורי המחשבות וההגיגים, ויש הרבה כאלה, בעיקר בנושאים טעונים כמו בדידות ומוסר. ואולי יהיו מי שימצאו בכך את החיסרון הקטן של הספר. העלילה היא די מינורית, היא מתקדמת באטיות, ולמעשה לא קורה בספר הרבה מבחינה עלילתית. לי זה לא הפריע בכלל, מה גם שהספר קריא מאוד.

בגב הספר נכתב שהסופר פיטר הלר הוא מומחה להישרדות והרפתקן שתיעד את מסעותיו בכתבות ובספרים, והדבר בולט מאוד לכל אורך הספר, בעיקר בתיאורי הנוף והסביבה, שממש קמים לתחייה מול עיניו של הקורא. הרגשתי שאני צופה בנשיונל גאוגרפיק בלי לפתוח את הטלוויזיה. גם תיאורי קשיי ההישרדות ותנאי האקלים מאוד מרשימים ומאוד מוחשיים.

קראתי את הספר ביום כיפור, מתוך איזה רצון לעינוי עצמי ומתוך מחשבה שהוא יגרום לי לעצב ולדיכאון, אבל הוא הביא אותי לתחושות הפוכות. אם אתם מחפשים ספר מרגש, אנושי מאוד, חם ומלא באהבת אדם ובאהבת החיים, זה הספר בשבילכם.

הכירו את יוני. לא, לא את יוני (יונתן) בן, אלא את יוני בֶּסקוֹב. עלי להקדים ולומר שההיכרות עלולה להיות צורמת ולא נעימה במיוחד.

יוני הוא נער שמתגורר בעיירה השלווה בּיירקוֹס, והוא בן לאם חד הורית שהיא אלכוהוליסטית קשה ולאב שלא בקשר אתו. יוני שונא את אמו, אבל את הזעם שלו כלפיה הוא פורק בדרך מעוותת. הוא מתכנן מעשי קונדס אכזריים ומטורפים, ומיישם אותם על תושבי העיירה. מבין המצאותיו השטניות של מוחו הקודח: פרסום מודעת אבל על אישה חיה וכיסוי תינוקת בדם (לא שלה) כדי שאמה תחשוב שהיא חלילה נפגעה קשות. האם יוני הוא בן דמותו של קווין, ההוא שחייבים לדבר עליו? יוני מבקר בקביעות אצל סבו, דואג לו, מפגין כלפיו רגישות ואהבה, וגם ההזנחה הפושעת מצד אמו מעניקה הסבר מסוים (אם כי לא קבלה) לתעלוליו המרושעים. אז אולי הוא ביסודו אדם טוב לב, רחום וחנון (וחְנוּן), ורק נסיבות גידולו גרמו לו לעולל תעלולים איומים אבל לא מזיקים באמת?

ואולי לא?

הספר הנורווגי המצמרר הזה, שמצליח למתוח בלי לתאר זוועות למיניהן שכל כך מאפיינות את המותחנים הסקנדינביים, נקרא בשקיקה, והוא כתוב בצורה קולחת ונעימה לקריאה. והסוף, אוי הסוף, אי אפשר להישאר אדישים אליו.

אפילו השמות של הגיבורים והעיירה לא שוברי שיניים ומשמיטי לסתות ישראליות כמו ספרים סקנדינביים רבים (ולא טובים): יוני בסקוב הוא שם קצר וקליט, וגם שמו של המפקח קונרד סייאר והשוטר הצעיר שמתלווה אליו, יאקוב סקארה.

ולכם אני מאחל שלא להיתקל בבן דמותו של יוני בסקוב. תסתפקו ביוני בן שלכם, ותאמינו לי (סליחה על חוסר הצניעות) שהוא יותר נחמד...

קרה לכם פעם שאתם מתחילים לקרוא ספר, והקריאה לא קולחת, בלשון המעטה. אתם ממשיכים לקרוא כי לא יפה לעזוב באמצע, וממש כשאתם אומרים לעצמכם "די, זהו, נמאס" ומחליטים לזנוח את הספר, הוא מתחיל להשתפר, ומכאן ואילך הוא מתחיל לעלות ולהאמיר לגבהים חדשים, עד שבסופו של דבר אתם מוצאים את עצמכם מרותקים ונשבים לחלוטין בקסמו של הספר. ואז, בסופו של דבר, כשאתם מסיימים אותו בהתפעלות גדולה, אתם משחררים אנחת רווחה ומודים לעצמכם שנתתם לו צ'אנס נוסף.
זה בדיוק מה שקרה לי עם הספר הזה, שפורש את יריעת התנהלותו הרחבה של סוד אפל, חטא גדול שהשפעתו מרחיקת לכת, אשר משפחה אחת צריכה להתמודד עמו על פני כל המאה העשרים.

פתיחה מדשדשת ומשעממת התפתחה לה (אחרי, בערך, 70-80 עמודים) לספר מצוין, מרתק, שבד בבד עם עלילה סוחפת, משלב גם שאלות פילוסופיות לא פשוטות על טבע האדם (שאלת מיליון הדולר: האם יצר האדם רע מנעוריו), על עוון נורא ואיום (והאם יש לו כפרה ומחילה), על צירופי מקרים ועל כוחם בחיינו (אגרטל עתיק שנשבר על שפת בריכה בפארק, פתק מסגיר שנכתב מתוך סערת יצרים ורגשות ובמקום להיגנז נשלח בטעות ליעדו, מחזה רומנטי ילדותי שלא הוצג, נערה שנאנסה - כל אלה נשזרים ומשתלבים זה בזה מכוחה של מקריות שתשפיע על דמויות רבות), על אהבה ועל שנאה (ועל המרחק הקצר שבין הרגשות הקוטביים האלה).

ספר של חמישה כוכבים זוהרים, ואלמלא הפתיחה המגומגמת, נראה לי שהייתי מוסיף לו את הכוכב השישי...

מספרים על אדם שחשב שאשתו התחרשה. הוא היה בסלון והיא בחדר השינה, והוא צעק לה והיא לא ענתה. הוא התקרב לחדרה וצעק שוב מהפרוזדור, ושוב היא לא ענתה. הוא נכנס לתוך חדר השינה, צרח את שמה, ואין קול ואין עונה. הוא ניגש למיטה עצמה, תוך כדי מחשבות שהיא התחרשה לגמרי, וצווח בכל כוחו. ואז היא ענתה לו בצרחה משלה: "תגיד לי, אתה חרש? אני כבר שלוש פעמים עונה לך בצרחות ואתה לא עונה"...

עכשיו תחשבו של שני בני זוג, שמנהלים דו שיח של חרשים, תרתי משמע, כשגם מערכת היחסים שלהם סובלת מחירשות איומה, ואל דו השיח הזה, שבו אף אחד לא מבין את הצד השני – ויותר מזה – סולד ממנו ולא סובל אותו, מצטרף גם מטפל זוגי, שבעצמו סובל מ- "חירשות" ומנהל שיטת טיפול חדשנית ולא מקובלת בקרב בני הזוג הסוררים שלא מבינים בכלל מה הוא רוצה מהחיים שלהם. מה נקבל? קומדיית טעויות משעשעת עם מוסר השכל חביב בצידה.

ויש גם פואנטה בסוף, שאותה חזיתי מראש, אך הדבר לא פגע בחוויית הקריאה.

ועכשיו תסלחו לי, אני צריך לסיים כי אשתי העצבנית צורחת לי מהסלון...

הספר הוא סיפור חברותם הכמעט בלתי אפשרית של תלמיד תיכון וקשישה, על מערכת היחסים שמתפתחת ביניהם, על סירובה לשתף אתו פעולה בהתחלה, ועל הידידות המופלאה – איך לא – שבסופו של דבר מתפתחת ביניהם.

על גבי העטיפה הקדמית של הספר נכתב שהוא "רומן מרגש על ידידות חד פעמית, משמעות החיים ואינטימיות החורצת את הלב". למעט התיאורים "מרגש" ו- "חורצת את הלב", הייתי אומר שזוהי הגדרה די מדויקת של הספר, ובזה מתבטאת לדעתי ההחמצה המרכזית שלו. זהו ספר נוסחתי, שכמו נכתב במיוחד כדי להקנות לקורא תובנות על משמעות החיים. הכלי המרכזי בו המחברת משתמשת, חברות "חד פעמית" (ולדעתי די מופרכת ולכ כל כך הגיונית) בין נער לקשישה נראית לי כמו אמצעי שבו הסופרת מעבירה בצורה די מאולצת שיחות העצמה הדדיות שבהן שתי הדמויות תורמות אחת לשנייה, מתפתחות ומגיעות לאמת הפנימית שלהן, כשכמובן שחברות נפש מתפתחת ביניהן, בניגוד לכל הסיכויים.

נמצא כאן הרבה דיאלוגים, הרבה יותר מדי, עד שלפעמים נראה לי שמדובר יותר במחזה מאשר ברומן. נמצא הרבה הרהורים ומחשבות על החיים בצל המוות, על אובדן, על שכול ועל תהליך הלמידה של ההשלמה. חוץ מהדיאלוגים בין שני הגיבורים הראשיים, נמצא גם מעין דיאלוגים פנימיים שבנפש בין הקשישה, שהיא אם שכולה שאיבדה את בנה במלחמה, לבין הבן המת. הדיאלוגים האלה, שהם כמובן פרי דמיונה של האם, צצים פתאום יש מאין, מפריעים ומכבידים על העלילה המרכזית ונראים מאוד מאולצים. ואם הזכרתי את העלילה, אז אני חייב לציין שהעלילה כאן היא די מינורית, וכמו שציינתי עיקר הספר הוא מעין שיחות העצמה וחיזוק אישיות.

השפה שבה משתמשת הקשישה היא חיסרון נוסף של הספר. לעתים היא מדברת בעברית עממית ופשוטה שיש בה שיבושים לשוניים שנשמרים בטקסט – "במת" במקום באמת ו- "לפמים" במקום לפעמים, ו- לפמים (אופס...) היא מדברת בשפה גבוהה, במשפטים נוסח - "העיקר נמצא איפה שאין גינונים ואין מוסכמות". הפערים האלה בשפה יוצרים חוסר אמינות גדול.

הייתי אומר שהרומן של מיה סביר הוא לא כל כך סביר...

זה אפילו יותר מזעזע ממה שזה נשמע בהתחלה. דייגו בן השתיים עשרה הוא לא נהג מונית, אלא "מונית" בעצמו. הוריו כלואים בבית סוהר, לאחר שהם הואשמו על לא עוול בכפם בהברחת משחת הקוקה, שהיא אסורה לשימוש. מקום מגוריו של דייגו הוא התא הקטן בכלא הנשים, יחד עם אמו ואחותו הקטנה. בניסיון לעזור למשפחתו, דייגו מוצא עבודה חדשה, אך זו עבודה אחרת לגמרי ממה שהוא סבר.

מכאן ואילך הספר מקבל תפנית, והקוראים נזרקים הישר אל לב הג'ונגלים של בוליביה, אל מגדלי עלי הקוקה ומפיקי הקוקאין, תוך כדי העלאת בעיית הסמים בבוליביה, אחת המדינות העניות בדרום אמריקה. חוץ מהפקת קוקאין יש לעלה הזה הרבה שימושים עתיקים חיוביים בבולימיה. עבור רוב רובם של הבוליביאנים עלה הקוקה הוא באמת לא סם, והוא משמש את הבוליביאנים לחליטת תה וללעיסה מונוטונית המפיקה מהעלה את מרכיביו הכימיים המרפאים ונותנת אפקט של קהות חושים משכיחת רעב, קור ועייפות. הבעיה מתחילה כמובן כאשר גידול הקוקה בבוליביה עובר לצד הלא נכון של החוק, לגידול הקוקה לתעשיית עיבוד הקוקאין, ובדיוק בכך עוסק הספר היפה הזה.

הספר מרגש מאוד, מעניין, כתוב בצורה קולחת והוא לוקח את הקורא לעולם אחר לגמרי: למדינת בוליביה, מדינה ענייה באמריקה הדרומית שמתהדרת בגיוון גאוגרפי מהרי האנדים ועד יערות הגשם של האמזונס, לאורחות החיים שלה, למנהגיה ובעיקר לבעיית גידול צמח הקוקה והשימוש בסמים, כאשר קהילות שלמות של אנשים מעוטי יכולת בבוליביה חיפשו דרך להימלט מן העוני ומהסבל היום יומי.

ממליץ בחום.