“הספר הוא סיפור חברותם הכמעט בלתי אפשרית של תלמיד תיכון וקשישה, על מערכת היחסים שמתפתחת ביניהם, על סירובה לשתף אתו פעולה בהתחלה, ועל הידידות המופלאה – איך לא – שבסופו של דבר מתפתחת ביניהם.

על גבי העטיפה הקדמית של הספר נכתב שהוא "רומן מרגש על ידידות חד פעמית, משמעות החיים ואינטימיות החורצת את הלב". למעט התיאורים "מרגש" ו- "חורצת את הלב", הייתי אומר שזוהי הגדרה די מדויקת של הספר, ובזה מתבטאת לדעתי ההחמצה המרכזית שלו. זהו ספר נוסחתי, שכמו נכתב במיוחד כדי להקנות לקורא תובנות על משמעות החיים. הכלי המרכזי בו המחברת משתמשת, חברות "חד פעמית" (ולדעתי די מופרכת ולכ כל כך הגיונית) בין נער לקשישה נראית לי כמו אמצעי שבו הסופרת מעבירה בצורה די מאולצת שיחות העצמה הדדיות שבהן שתי הדמויות תורמות אחת לשנייה, מתפתחות ומגיעות לאמת הפנימית שלהן, כשכמובן שחברות נפש מתפתחת ביניהן, בניגוד לכל הסיכויים.

נמצא כאן הרבה דיאלוגים, הרבה יותר מדי, עד שלפעמים נראה לי שמדובר יותר במחזה מאשר ברומן. נמצא הרבה הרהורים ומחשבות על החיים בצל המוות, על אובדן, על שכול ועל תהליך הלמידה של ההשלמה. חוץ מהדיאלוגים בין שני הגיבורים הראשיים, נמצא גם מעין דיאלוגים פנימיים שבנפש בין הקשישה, שהיא אם שכולה שאיבדה את בנה במלחמה, לבין הבן המת. הדיאלוגים האלה, שהם כמובן פרי דמיונה של האם, צצים פתאום יש מאין, מפריעים ומכבידים על העלילה המרכזית ונראים מאוד מאולצים. ואם הזכרתי את העלילה, אז אני חייב לציין שהעלילה כאן היא די מינורית, וכמו שציינתי עיקר הספר הוא מעין שיחות העצמה וחיזוק אישיות.

השפה שבה משתמשת הקשישה היא חיסרון נוסף של הספר. לעתים היא מדברת בעברית עממית ופשוטה שיש בה שיבושים לשוניים שנשמרים בטקסט – "במת" במקום באמת ו- "לפמים" במקום לפעמים, ו- לפמים (אופס...) היא מדברת בשפה גבוהה, במשפטים נוסח - "העיקר נמצא איפה שאין גינונים ואין מוסכמות". הפערים האלה בשפה יוצרים חוסר אמינות גדול.

הייתי אומר שהרומן של מיה סביר הוא לא כל כך סביר...”

“רומן מיוחד,סיפור מסע בלתי אפשרי על חיבור נפשי בין זקנה לבחור צעיר בתיכון.
מיה סביר מתארת בטכניקה מעניינת זקנה דעתנית ,קשוחה מאד עם מבט קדימה וחוסר יכולת להתנתק מעברה.
לזקנה זאת יש כח משיכה אדיר שנובע מיכולת מנהיגות סוחפת,יכולת מילולית ושליטה מחושבת היטב בהופעה שלה ובמראה החיצוני שלה.

הזקנה מגלמת באישיותה שחקנית ראשית עם אור חזק שכל הסובב אותה נמשך אליה או ליתר דיוק מרותק אליה.
הספר כולל צפיה\הצצה ממוקדת אל נפש האדם וביצוע חיבור מורכב בין שתי נפשות.החיבור מתחולל ממצב של ניתוק מוחלט עד מצב של הרמוניה מוחלטת.החיבור חושף אמיתות מהעולם הישן מול אמיתות של העולם החדש.

אני רואה בסיפור סוג של תקווה רחוקה.ניתן לבצע חיבור בין דורות רחוקים אבל זה תהליך המחייב מאמץ אדיר,מיקוד נפשי רצון אמת של הצדדים לגשר על פער עצום ומציאת המכנה המשותף.הסיפור מסתובב סביב העקרון: יגעת ומצאת-
תאמין.
למרות שההתחלה כתובה היטב וההמשך נעשה בינוני ממליץ לכם לזרום ולקרוא כי זה לא ספר שגרתי...”

“רוב האנשים בארץ לא קוראים בכלל. מדובר בשישים או שבעים אחוזים מהאוכלוסיה. גם זה רק הערכות, כי בסקרים מהסוג הזה אנשים נוטים לשקר. גם לעצמם. מתוך הארבעים האחוזים הנותרים, חלק מעדיפים לקרוא בשפת אמם, שאינה עברית. עוד אחוז ניכר מכריז בגאווה שהוא "לא מתחבר לספרות עברית", וחלק קורא, אבל רק את הקנונים החשובים: עוז, גרוסמן, שליו. אם ככה כל שנותר הוא לכתוב על זה שיר:

אחדים אוהבים ספרות עברית
אם לא נדבר על הכותבים
ועל בית הספר
ששם חייבים.

זאת הסיבה שלקחתי את הספר. שבעה מיליון דוברי עברית יש בעולם, ומתוכם רק אחוז קטן יטרח בכלל לקרוא ספר כזה. ואם ישראלים לא יקראו ספרות ישראלית, לא ברור מי כן יקרא. וזאת הסיבה שהמשכתי והתמדתי בו לאורך השבועות. אני מכירה היטב את גישת "אם לא זורם אז לא", ואני כופרת בה. לקרוא, ולהתמיד בקריאה זה גם מתן כבוד לספר, ולמי שכתבה אותו. גם אם לא זורם.

מוקד הספר הוא הפגישה של עמרי, תיכוניסט שעושה בגרות בקולנוע, עם אירן. זקנה קפריזית ועוקצנית שמסתגרת מהעולם. עמרי הוא נער מוזר למדי, שבוחר למקד את סרט הגמר שלו במועדון ברידג' של קשישים. זו בחירה שאינה ברורה לאף אחד, וגם לא לו בעצמו. אירן מסרבת לשתף פעולה, אבל הקשר ביניהם נוצר גם ככה. עמרי מגלה שאירן בעלת חכמת חיים נפלאה ועמוקה. אירן מתגברת על הקושי של ילד הנושא את השם omri שהיה הכינוי שנתנה לבן שלה, שנהרג במלחמה. הוא מסייע לה, היא מסייעת לו, ושניהם יוצאים בסופו של דבר מחוזקים.

ולמה היה קשה לקרוא? כי זה לא רומן. זה מחזה. גם אם הוא משווק כרומן, זה עדיין מחזה. הוא מלא דיאלוגים ושיחות ארוכות, והן מגובות בתיאור של תנועות ומחוות, שיכולות להיות הוראות בימוי. בנוסף אירן יוצרת במשך כל הזמן דיאלוגים פנימיים עם הבן המת שלה, והם משולבים בטקסט בלי הבחנה, כך שלא תמיד קל להבין מי מדבר עם מי ולמה. והמבטא שלה משוכתב בספר: מניין, ריון, אף-פם, אני לא יודעת מה אתכם, אבל אותי דבר כזה די מצבן. הספר כולל די הרבה דיבורים, כמות נאה של תובנות פילוסופיות, ומעט מאוד עלילה. מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד מחשיבה עלילות בספרים. הדמות של אירן, אגב, אמורה להיות מאוד חכמה ומיוחדת. כך לפחות התרשמתי מהטקסט הסובב. לא הצלחתי להיווכח בכך בעצמי.”

“זהירות ספויילרים

אני חושבת שכבר הרבה זמן לא חשתי כזו אמביוולנטיות לגבי ספר.

רוב הסופרות הישראליות (וגם הלא-ישראליות) כותבות נורא מתקתק. נורא מעושה. כמו הצגה גרועה. ולכן, כשהתחלתי לקרוא את הספר, כשהחלו לצוץ מתוכו תובנותיה המיוחדות של אירן על החיים, חשבתי לעצמי: "או, סוף סוף סופרת ישראלית צעירה שכותבת טוב. שלא שוקעת לתוך קלישאות, שכותבת בצורה אותנטית ואמינה".

ברבע הראשון של הספר חשבתי לעצמי שאת הסיפור הזה צריך לקרוא בלגימות קטנות, כמו הברנדי עם החלב והדבש של אירן, כי התהליכים בו נראו לי עמוקים, הרגשות היו עמוקים, והזיכרונות מהעבר... הכל הרגיש זקן וכבד משקל. הסופרת באמת הצליחה להעביר את התחושה הזו בצורה מושלמת ועל כך – כל הכבוד.

אהבתי את נקודת המבט של אירן, את שיחותיה עם עומרי, את שיחותיה בראשה עם בנה המת. היה פה משהו אחר.

ואז, לאט לאט, הדיאלוגים הפכו להיות יותר ויותר טרחניים. העלילה הפכה ליותר ויותר מעושה. והשבר הגדול שלי, שבירת האמון האישית שלי עם הספר, היה אי שם בין עמודים 226 ל- 230 בו אירן מספרת על הרומן שלה עם מנסור:

שנות ה – 50. תוניס. אישה יהודייה שעברה שואה, נשואה ואם לבת קטנה עוזבת את ביתה ואת משפחתה, נוטשת, בשביל... ערבי מוסלמי? ולא תגידו איזה רופא, עורך דין, אדם עם עושר וכוח. אלא שחקן נודד... סירייסלי??

אנשים לא באמת עושים דברים כאלה, לא אז ולא היום. אז נכון, הדמות של אירן יוצאת דופן. היא חושבת אחרת. היא שונה. היא מיוחדת... אבל החלק הזה, האהבה המטורפת הזו למנסור, היא רחוקה כל כך מהמציאות שגם אישה מתוחכמת במיוחד כמו אירן – לא סביר שתעשה צעד כזה. אני לא אומרת שזה לא ייתכן. אני רק אומרת שזה מאוד לא אמין.

וזהו. מאותו רגע הספר הזה הפך לאבוד בשבילי. לסיים אותו היה לי קשה. כל משפט שנרשם בו עצבן אותי. חיכיתי שייגמר כבר. וסוף סוף נגמר.

פיהוק, והמשכתי הלאה.”